ביקורת ספרותית על שירה גאולה מאת נועה ירון-דיין
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 18 ביולי, 2016
ע"י מוּמוּ


אומרים שקריאה זאת הבריחה הכי גדולה שיכולה להיות. אני יודעת על עצמי, שכשאני קוראת אני צוללת לתוך עולם אחר, שונה לגמרי משלי. אני שוקעת עמוק בבעיות של אנשים אחרים, בהתלבטויות של אנשים אחרים, במחשבות, ברגשות. אני נמצאת בתוך סיטואציות שלרוב אין סיכוי שיקרו לי במציאות. אני נשאבת לתוך עולם לא שלי, וטוב לי עם זה. לכמה רגעים או שעות, הקריאה משכיחה ממני את הבעיות שלי, את המלחמות שלי עם עצמי, את המצב בו אני נמצאת.

וזה מה שקרה לי השבת.
הייתה לנו שבת שכבה בבית שאן. נשמע טוב, בסך הכל בית שאן היא עיר נחמדה. ביום שישי הגענו לתיכון שבו אנחנו נתארח, פרקנו את התיקים בחדר מורים, ונהנינו מהמזגן.
לשעה.
כשנכנסה שבת הוא פשוט הפסיק לעבוד. בהתחלה לא שמנו לב לזה, כולנו היינו טרודות בהכנות לשבת ואחר כך הלכנו לתפילה, לא ממש היינו שם כדי להרגיש.
כשאכלנו כבר הרגשנו.
בערב עוד קיווינו שאולי הוא יידלק בפתאומיות באמצע הארוחה, אולי מישהי נגעה בטעות בשעון שבת והזיזה אותו והוא יחזור לעצמו מחר. כשהיה ברור שלא הולך להתקרר בזמן הקרוב התחלנו לחפש רעיונות חלופיים, שהתחילו במציאת גוי של שבת דרך שינה על הדשא בחוץ ועד לתפילה לחייזרים שיחטפו אותנו אל הכוכב הקריר שלהם.
בערב זה עוד היה נסבל. דיברנו ושיחקנו בחוץ, וכשנכנסנו התבייתנו על המאוורר שתודה לאל, היה שם.
בבוקר זו התחילה להיות בעיה רצינית - בבית שאן רותח מעשר בבוקר עד שש בערב, ואנחנו פה בלי מזגן. נמסנו, הזענו, השתגענו מרוב חום. נוצר מצב הזוי לחלוטין שבחוץ היה נעים יותר מאשר בפנים - למרות השמש, בחוץ הייתה גם רוח קלילה שבפנים לא הייתה.

לאורך כל השבת מה שהחזיק אותי היה הספר הזה. כשהיה לי ממש חם, פשוט פתחתי אותו, נשאבתי ושכחתי כמה חם לי, ברמה כזאת שלא שמעתי כשחברות שלי קראו לי. כבר הרבה זמן זה לא קרה לי עם ספר, וטוב שנפלתי על ספר כזה בדיוק בכזאת שבת.

"שירה גאולה" מספר על שירה גאולה, נערה חרדייה שנשרה מהמסגרת הדתית והמשפחתית בגלל נישואיה השניים של אמה. היא גרה ברחוב כבר חצי שנה לבדה, עם שני כללים - לעשות מה שאפשר כדי לשרוד, ולא ליצור קשר עם אמא.
ואז ביום בהיר אחד היא פוגשת חבורה של ברסלבים שסוחבים אותה איתם לכל מיני מקומות, ביניהם כפר סבא, שדי תרומות, מירון וירושלים.
כמובן ששם היא פוגשת את נסיך חלומותיה, בחיר ליבה, חתנה לעתיד, שהוא כמובן גם חתיך על, דביר.
כמובן שבזכותו היא רוצה לחזור לדת, כמובן שהוא עוזר לה לצאת מהרחוב, כמובן שאיתו היא מרגישה פתאום מעולה.
כמובן שהיא עוזבת את אפולו,
כמובן שהיא נפגשת ומשלימה עם אמא שלה,
כמובן שדביר עושה את אותו הדבר.

הספר הזה היה בין הספרים הכי צפויים שקראתי, ואת זה אומרת אחת שלא מצליחה לצפות אף ספר מראש. יכולתי לחזות כל מאורע לפני שהוא באמת קרה.
(כמובן שאם היא תיפגש עם ברסלבים היא תשתכנע לחזור ליהדות, וכמובן שאם אחד מהם יהיה קצת חתיך הם ישר יתאהבו, וכמובן שמתישהו היא תשלים עם אמא שלה ועם שלמה.)
מצד שני, הביצוע מעולה. הכתיבה, שהיא חלק נכבד מכל העסק, והיא כובשת וממכרת. גם הדיאלוגים מעולים, ובכללי האווירה של הספר (שהוא כולו חורפי, בונוס ענק בשבילי) והמחשבות של שירה גאולה.

יש לי איזה קטע עם ציטוטים. כשאני מתחילה ספר כלשהו אני מכוונת את עצמי לחפש ציטוטים טובים, ואם אני מוצאת אז א', כנראה זה ספר באמת טוב. וב', אם אני כותבת ביקורת אני מרגישה צורך להכניס אותם.

אז הנה הציטוטים של שירה גאולה:

"כשנסעתי פעם ראשונה בשבת, הייתי בטוחה שתפגע בי משאית. מינימום משאית. ואם לא משאית, אז אוטובוס. ואם לא אוטובוס, אז אופנוע. ואם לא אופנוע, אז גדר ההפרדה. פחדתי פחד מוות. וכלום לא קרה. היה לנו כיף, נסענו וטיילנו ורעדנו מפחד ומעונג אסור. וכשהפחד עבר ונשארתי בחיים, הייתי קצת מאוכזבת, האמת, שהוא לא בא, הברק. הרגשתי שרימו אותי קצת. רק כשעבר לי הפחד הזה, הבנתי מה באמת מפחיד. הכי מפחיד זה שהשמיים שותקים. שאפשר לחלל שבת, וכלום לא יקרה. כלום. החיים יימשכו. זה, אם חושבים על זה לעומק, מפחיד בטירוף. זה שאפשר לחיות לא נכון, להיות רע, וכלום לא יקרה. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, זה מה שמפחיד. מה תעשו לי? חיללתי ולא מתתי, מה עכשיו? מאיפה יהיה לי עכשיו כוח לבחור בטוב? לבחור בו רק כי הוא טוב, ולא כי הרע מפחיד. לבחור בטוב האמיתי, לא שיש לי מושג מה זה בדיוק אומר. מה שבטוח זה שהוא חייב להיות בכל מקום, בפנים ובחוץ, למעלה ולמטה, אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול - הנך." (עמ' 70)

"זאת השעה הזאת שנדלקים בה הפנסים. שעה עצובה. שעה של ארוחות ערב ואמבטיות. שעה של סלט וחביתה, שעה של סיפור לפני השינה. קריאת שמע, המלאך הגואל, בשם השם אלוקי ישראל מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל, מאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל. בשעה הזאת של בין השמשות נדמה לי לפעמים שכל העולם בהתקף נוסטלגיה ששוטף הכל, ומי שפתוח ומכוון על התדר קולט אותו חזק. עצבות לופתת גרון. זה ההד של הזיכרון של הריח. ריח עולם של ילדות, שכבר איננו. זיכרון מתוק או זיכרון מר, לא חשוב. הזיכרון לוחץ תמיד על הכפתור של הגעגוע ומשחרר קפיץ של עצב שננעץ בלב. זה רק רגע כזה, וזה עובר. רגע שבו אני רוצה שיכסו אותי. שילטפו לי את הראש.
ירדה לי דמעה." (עמ' 157)

"בחור יפה, אפולו. מתאים לו השם הזה."
"תכל'ס קוראים לו מרדכי."
דביר צחק.
"מרדכי כהן. אבל אל תגלה לאף אחד."
הוא המשיך לצחוק והדביק גם אותי.
"בתוך כל אפולו יש מרדכי, את זה אני יודע."
"וההפך."
"את חושבת?"
"אני יודעת." (עמ' 180)

"למה אתה עושה את זה?"
"את מה?"
"מה את מה? תפילה, תשובה, צדקה, כל העניינים הכבדים האלה."
"עזבי את זה. את לא תביני."
"למה?"
"כי אנחנו הפכים. את דוסית."
"סליחה?"
הוא צחק ואמר: "דוסית-דוסית."
"אתה כנראה באמת שומר עיניים אם אתה אומר את זה."
"מה, הג'ינס? עם זה חשבת לעבוד עליי?"
"מה זה קשור לג'ינס?"
"את דוסית. יש לך כפירה דוסית. קרה כזאת, צינית. להדליק כזה לב כבוי, בשביל זה צריך באמת חתיכת אש. אבל את מתה להדליק אותו, זה מה שמיוחד בך. את חופרת עם הציפורניים לחפש את הקרקעית של התהום ואת נואשת, ואת יודעת שכשתיגעי בתחתית, את תעופי למעלה כמו טיל. אולי אפילו יידלק לך הלב. אולי הוא ירגיש עוד משהו חוץ מכעס."
"ואתה הפוך?"
"אני בדיוק הפוך. אני חילוני. את יכולה לראות את זה דרך הזקן והפאות? אני תמיד אהיה חילוני. כמו הג'ינס שלך. כמו החילונית שאף פעם לא תהיי. רק הפוך. אני אף פעם לא אהיה דוס. למרות שיש ימים שאני מת להיפטר מהחילוני הזה הרגיש שמפריע לי להיות מפוקס, זה שעדיין רוצה לגדל כלב, אבל כבר לא מגדל. הנודניק." (עמ' 186)


אם אתם מחפשים ספר לשקוע בו, אהבתם את "מקימי" ומוכנים להרפתקה קצת שחורה ומסוכנת - זה הספר בשבילכם.
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מוּמוּ (לפני שנה ו-7 חודשים)
דמבי- לכי. בייקר- אוקיי! אבל חם! את מתה! נניח שאני מקבלת את זה
האופה בתלתלים (לפני שנה ו-7 חודשים)
כל אחד והשריטות שלו!
קריקטורה (לפני שנה ו-7 חודשים)
וואו. איזו ביקורת מעולה. הציטוטים כובשים, עשית לי חשק.
מוּמוּ (לפני שנה ו-7 חודשים)
למה מבסוטה לעזאזל למההה
האופה בתלתלים (לפני שנה ו-7 חודשים)
מצוין! אני היחידה שמסתובבת בשבתות כאלה מבסוטה מהחיים. יפה ששרדתם :)
מוּמוּ (לפני שנה ו-7 חודשים)
תודה!
עמיר ש. (לפני שנה ו-7 חודשים)
יפה.
Cat (לפני שנה ו-7 חודשים)
ביקורת מקסימה, נהניתי לקרוא אותה :)





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ