“עשיתי מעשה שלא ייעשה. מנוגד לכל עקרונותי ומחריד.
קניתי ספר חדש, במחיר המלא.

אוי אוי, כולנו נאנחים. איזה שפל, לאן אנשים עוד יגיעו. הנוער של היום.

אז כן. אני ממש ממש לא קונה ספרים חדשים. אבל הוא ממש ממש עלה 64 וממש ממש אמרתי נו טוב ויצאתי מהחנות עם ייסורי מצפון קלים.
(אני טובה בלהדחיק ייסורי מצפון.)

הרשו לי לייעץ כמה עצות לקורא הספר. טוב? טוב. להלן:
א. אסור להאמין לכריכה האחורית. אין לי מושג מי כתב אותה, אבל אין ספק שהוא לא קרא ולו משפט מהספר. אל תאמינו, פשוט אל. אמה מתחתנת שנית, הפעם עם חרדי? וואו, לפני כן היא היתה ממש ההפך. ירושלים של מטה? אל תפנטזו, יש פה מעט מאוד ירושלים. נועה ירון דיין מתווה את המסלול ההפוך, מאמונה לכפירה או איזה חרטה דומה? בלה בלה בלה. איזה שטויות. רציני עכשיו, מישהו מאמין שנועה ירון דיין באמת תכתוב ספר שעוסק בכפירה? רציני?
ב. נועה ירון דיין היתה ונשארה נועה ירון דיין. אל תשלו את עצמכם. אני עשיתי את זה, ופשוט אל. זה הולך ככה: היא חסידת ברסלב, ואחת שמאוד מאמינה בדרך שלה וחשוב לה שאנשים ידעו על הדרך הזו. וזו מטרת הספר.
ג. כן. צר לי לבאס. זו מטרת הספר.
ד. ואני אומרת זאת כדי שלא תבואו בטענות לעצמכם ו/או לסופרת. אם תהיו מוכנים לכך מראש יהיה קל ונעים בהרבה לבלוע את גלולות החסידות המושתלות - לא ממש בחשאיות - במהלך הקריאה.
ה. זה לא ספר פוליטיקלי קורקט. פוליטיקלי קורקט ואני חברים טובים, אז זה צרם. אבל תדעו ותזרמו.

עד כאן אזהרות.
ועכשיו שבחים:
התלבטתי אם לדרג אותו כארבעה או חמישה כוכבים. בסופו של דבר ההכרעה היא חמישה כי: א. אני ממש נחמדה, ב. הוא בהחלט טוב.
(אוקי, זה היה תיאור של ארבעה. בואו נשכח מהדירוג וזהו)
הקטע הוא שהספר כתוב ממש טוב. ממש.
יש אנשים מוכשרים, ואין אפס - היא אחת מהם. הספר כתוב מצוין. יש בו קטעים מפעימים בחדותם (תזכרו את מלחמת המבטים) והוא כתוב טוב. פשוט כיף לקרוא.
ומה לגבי העלילה? ההתחלה היתה מחשידה, הספר הרגיש מדשדש ויותר כמו אסופת טורים מאשר יחידה שלמה. אבל משהו בספר השלם עושה את העבודה.
שירה גאולה מנסה מדי להיות מישהו לרוץ איתו. הוא בעל עלילה לא מבריקה במיוחד ולא חכמה במיוחד. אבל הוא מציג כל כך הרבה נקודות אנוש חדות, מדוייקות; נוגעות. קשה להתעלם. קשה שלא למצוא בהמון פינות את עצמי.
ואיכשהו זה עובד. בסיום הספר יש דמויות (מקסימות. אוי, אוי, אההה) בראש. יש דמות ראשית טובה. יש קונפליקטים (והרבה), יש רחמים וחמלה, יש אמת.
אני נהניתי.

ועכשיו לפינת האוף:
בחייאת. סופרים יקרים, במאים יקרים, עולם. זה לא פייר. למה מיליון דמויות הן כאלה יפות?
פיזית, אני מתכוונת. סליחה, אבל לשירה גאולה לא היו קורים רבע מהאירועים שקרו לה אם היא לא היתה יפהפיה מהממת. גם לעוד מיליון דמויות ספרותיות.
זה מעצבן אותי לפעמים עד עליית הדם לראש.
אנשים הם לא כאלה יפים. בוקר טוב.
אני לא יפה. חברות שלי יפות אבל לא מהממות הו-בא-לי-למות. גם האנשים המהממים שפגשתי לא תמיד נראים הכי טוב בעולם.

חלאס עם זה. זה לא עושה לדימוי העצמי שלי טוב.
בתודה.”

“אחרי הרבה ספרים די כבדים ועתיקים שקראתי, היה מרענן לקרוא משהו יותר קליל, ישראלי ובן-זמננו. הכתיבה של נועה ירון-דיין בספר הזה היא מאוד צעירה וזורמת. התוכן מרגש מאוד, ונוגע בבעיה אמיתית ונפוצה.
ליל שבת. אני קוראת את ה150 עמודים שנשארו לי. מאוחר בלילה, אני מסיימת את הספר ועולות לי דמעות, ככה פשוט משום מקום.
כאב לי עליי, על המרחק שלי ממנו. פתאום עלה הרצון שלי להיות קרובה, לאהוב בכל מאודי. לעשות לו מקום בפנים, ושיעשה לי מקום בעולם.
אף פעם לא הרגשתי חיבור לברסלב, אבל אולי זה מה שאני צריכה.

לרוב ברסלברים באמת מתוקים ועם אור בעיניים, הספר הזה הזכיר לי שיר של שמואל - ברסלבר מוכשר ומתוק מאוד

"תן לי תפילה אחת טובה
שתפתח לי את כל השערים
תן לי מילה אחת כנה
שתותיר אותי בלי שום אוויר
אני רוצה להיות כחיה הנוהמת ביער לילות שלמים"”

“אומרים שקריאה זאת הבריחה הכי גדולה שיכולה להיות. אני יודעת על עצמי, שכשאני קוראת אני צוללת לתוך עולם אחר, שונה לגמרי משלי. אני שוקעת עמוק בבעיות של אנשים אחרים, בהתלבטויות של אנשים אחרים, במחשבות, ברגשות. אני נמצאת בתוך סיטואציות שלרוב אין סיכוי שיקרו לי במציאות. אני נשאבת לתוך עולם לא שלי, וטוב לי עם זה. לכמה רגעים או שעות, הקריאה משכיחה ממני את הבעיות שלי, את המלחמות שלי עם עצמי, את המצב בו אני נמצאת.

וזה מה שקרה לי השבת.
הייתה לנו שבת שכבה בבית שאן. נשמע טוב, בסך הכל בית שאן היא עיר נחמדה. ביום שישי הגענו לתיכון שבו אנחנו נתארח, פרקנו את התיקים בחדר מורים, ונהנינו מהמזגן.
לשעה.
כשנכנסה שבת הוא פשוט הפסיק לעבוד. בהתחלה לא שמנו לב לזה, כולנו היינו טרודות בהכנות לשבת ואחר כך הלכנו לתפילה, לא ממש היינו שם כדי להרגיש.
כשאכלנו כבר הרגשנו.
בערב עוד קיווינו שאולי הוא יידלק בפתאומיות באמצע הארוחה, אולי מישהי נגעה בטעות בשעון שבת והזיזה אותו והוא יחזור לעצמו מחר. כשהיה ברור שלא הולך להתקרר בזמן הקרוב התחלנו לחפש רעיונות חלופיים, שהתחילו במציאת גוי של שבת דרך שינה על הדשא בחוץ ועד לתפילה לחייזרים שיחטפו אותנו אל הכוכב הקריר שלהם.
בערב זה עוד היה נסבל. דיברנו ושיחקנו בחוץ, וכשנכנסנו התבייתנו על המאוורר שתודה לאל, היה שם.
בבוקר זו התחילה להיות בעיה רצינית - בבית שאן רותח מעשר בבוקר עד שש בערב, ואנחנו פה בלי מזגן. נמסנו, הזענו, השתגענו מרוב חום. נוצר מצב הזוי לחלוטין שבחוץ היה נעים יותר מאשר בפנים - למרות השמש, בחוץ הייתה גם רוח קלילה שבפנים לא הייתה.

לאורך כל השבת מה שהחזיק אותי היה הספר הזה. כשהיה לי ממש חם, פשוט פתחתי אותו, נשאבתי ושכחתי כמה חם לי, ברמה כזאת שלא שמעתי כשחברות שלי קראו לי. כבר הרבה זמן זה לא קרה לי עם ספר, וטוב שנפלתי על ספר כזה בדיוק בכזאת שבת.

"שירה גאולה" מספר על שירה גאולה, נערה חרדייה שנשרה מהמסגרת הדתית והמשפחתית בגלל נישואיה השניים של אמה. היא גרה ברחוב כבר חצי שנה לבדה, עם שני כללים - לעשות מה שאפשר כדי לשרוד, ולא ליצור קשר עם אמא.
ואז ביום בהיר אחד היא פוגשת חבורה של ברסלבים שסוחבים אותה איתם לכל מיני מקומות, ביניהם כפר סבא, שדי תרומות, מירון וירושלים.
כמובן ששם היא פוגשת את נסיך חלומותיה, בחיר ליבה, חתנה לעתיד, שהוא כמובן גם חתיך על, דביר.
כמובן שבזכותו היא רוצה לחזור לדת, כמובן שהוא עוזר לה לצאת מהרחוב, כמובן שאיתו היא מרגישה פתאום מעולה.
כמובן שהיא עוזבת את אפולו,
כמובן שהיא נפגשת ומשלימה עם אמא שלה,
כמובן שדביר עושה את אותו הדבר.

הספר הזה היה בין הספרים הכי צפויים שקראתי, ואת זה אומרת אחת שלא מצליחה לצפות אף ספר מראש. יכולתי לחזות כל מאורע לפני שהוא באמת קרה.
(כמובן שאם היא תיפגש עם ברסלבים היא תשתכנע לחזור ליהדות, וכמובן שאם אחד מהם יהיה קצת חתיך הם ישר יתאהבו, וכמובן שמתישהו היא תשלים עם אמא שלה ועם שלמה.)
מצד שני, הביצוע מעולה. הכתיבה, שהיא חלק נכבד מכל העסק, והיא כובשת וממכרת. גם הדיאלוגים מעולים, ובכללי האווירה של הספר (שהוא כולו חורפי, בונוס ענק בשבילי) והמחשבות של שירה גאולה.

יש לי איזה קטע עם ציטוטים. כשאני מתחילה ספר כלשהו אני מכוונת את עצמי לחפש ציטוטים טובים, ואם אני מוצאת אז א', כנראה זה ספר באמת טוב. וב', אם אני כותבת ביקורת אני מרגישה צורך להכניס אותם.

אז הנה הציטוטים של שירה גאולה:

"כשנסעתי פעם ראשונה בשבת, הייתי בטוחה שתפגע בי משאית. מינימום משאית. ואם לא משאית, אז אוטובוס. ואם לא אוטובוס, אז אופנוע. ואם לא אופנוע, אז גדר ההפרדה. פחדתי פחד מוות. וכלום לא קרה. היה לנו כיף, נסענו וטיילנו ורעדנו מפחד ומעונג אסור. וכשהפחד עבר ונשארתי בחיים, הייתי קצת מאוכזבת, האמת, שהוא לא בא, הברק. הרגשתי שרימו אותי קצת. רק כשעבר לי הפחד הזה, הבנתי מה באמת מפחיד. הכי מפחיד זה שהשמיים שותקים. שאפשר לחלל שבת, וכלום לא יקרה. כלום. החיים יימשכו. זה, אם חושבים על זה לעומק, מפחיד בטירוף. זה שאפשר לחיות לא נכון, להיות רע, וכלום לא יקרה. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, זה מה שמפחיד. מה תעשו לי? חיללתי ולא מתתי, מה עכשיו? מאיפה יהיה לי עכשיו כוח לבחור בטוב? לבחור בו רק כי הוא טוב, ולא כי הרע מפחיד. לבחור בטוב האמיתי, לא שיש לי מושג מה זה בדיוק אומר. מה שבטוח זה שהוא חייב להיות בכל מקום, בפנים ובחוץ, למעלה ולמטה, אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול - הנך." (עמ' 70)

"זאת השעה הזאת שנדלקים בה הפנסים. שעה עצובה. שעה של ארוחות ערב ואמבטיות. שעה של סלט וחביתה, שעה של סיפור לפני השינה. קריאת שמע, המלאך הגואל, בשם השם אלוקי ישראל מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל, מאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל. בשעה הזאת של בין השמשות נדמה לי לפעמים שכל העולם בהתקף נוסטלגיה ששוטף הכל, ומי שפתוח ומכוון על התדר קולט אותו חזק. עצבות לופתת גרון. זה ההד של הזיכרון של הריח. ריח עולם של ילדות, שכבר איננו. זיכרון מתוק או זיכרון מר, לא חשוב. הזיכרון לוחץ תמיד על הכפתור של הגעגוע ומשחרר קפיץ של עצב שננעץ בלב. זה רק רגע כזה, וזה עובר. רגע שבו אני רוצה שיכסו אותי. שילטפו לי את הראש.
ירדה לי דמעה." (עמ' 157)

"בחור יפה, אפולו. מתאים לו השם הזה."
"תכל'ס קוראים לו מרדכי."
דביר צחק.
"מרדכי כהן. אבל אל תגלה לאף אחד."
הוא המשיך לצחוק והדביק גם אותי.
"בתוך כל אפולו יש מרדכי, את זה אני יודע."
"וההפך."
"את חושבת?"
"אני יודעת." (עמ' 180)

"למה אתה עושה את זה?"
"את מה?"
"מה את מה? תפילה, תשובה, צדקה, כל העניינים הכבדים האלה."
"עזבי את זה. את לא תביני."
"למה?"
"כי אנחנו הפכים. את דוסית."
"סליחה?"
הוא צחק ואמר: "דוסית-דוסית."
"אתה כנראה באמת שומר עיניים אם אתה אומר את זה."
"מה, הג'ינס? עם זה חשבת לעבוד עליי?"
"מה זה קשור לג'ינס?"
"את דוסית. יש לך כפירה דוסית. קרה כזאת, צינית. להדליק כזה לב כבוי, בשביל זה צריך באמת חתיכת אש. אבל את מתה להדליק אותו, זה מה שמיוחד בך. את חופרת עם הציפורניים לחפש את הקרקעית של התהום ואת נואשת, ואת יודעת שכשתיגעי בתחתית, את תעופי למעלה כמו טיל. אולי אפילו יידלק לך הלב. אולי הוא ירגיש עוד משהו חוץ מכעס."
"ואתה הפוך?"
"אני בדיוק הפוך. אני חילוני. את יכולה לראות את זה דרך הזקן והפאות? אני תמיד אהיה חילוני. כמו הג'ינס שלך. כמו החילונית שאף פעם לא תהיי. רק הפוך. אני אף פעם לא אהיה דוס. למרות שיש ימים שאני מת להיפטר מהחילוני הזה הרגיש שמפריע לי להיות מפוקס, זה שעדיין רוצה לגדל כלב, אבל כבר לא מגדל. הנודניק." (עמ' 186)

אם אתם מחפשים ספר לשקוע בו, אהבתם את "מקימי" ומוכנים להרפתקה קצת שחורה ומסוכנת - זה הספר בשבילכם.”

“טוב, אז זאת היתה אמורה להיות קריאה ליום כיפור. ראיתי שיש היוםהרבה דיווחים באתר על קריאות יום כיפור, וכך יוצא שגם אני מצטרפת. לא שיש יותר מדי זמן פנוי ביום הכיפורים לסתם קריאה, בין כל התפילות הארוכות שממלאות חלק ניכר מהיום, אבל זה ספר יחסית דק, ויש בו פרקים קצרים מאוד, בני שניים או שלושה עמודים. אז מתאים. גם התוכן אמור להתאים, לפחות ממה שקראתי על ובעקבות הספר כאשר יצא.

יש לנו ביישוב ספרייה מאולתרת כזאת. כמה עמודות מדפים במקום ציבורי ונגיש לכולם, שאפשר פשוט לבוא ולהחליף בהן ספרים. בלי ספרניות, בלי שעות קבלה, בלי רישומים. אתה מביא ספר משלך, מניח, ולוקח אחד אחר מהמדף. ככה פשוט. מיועד בעיקר עבור חיילים שמשרתים באיזור ולא יכולים להתאים את עצמם למחויבות של רישום לספרייה הרשמית, אבל מתאים גם לסתם אנשים, כמוני, שמחפשים עוד מקום לגיוון. אז משם לקחתי את שירה גאולה, ושמרתי לי ליום הכיפורים, כי חזרה בתשובה וזה.

עכשיו צריך לכתוב על הספר עצמו, נכון? אז רק השאלה במה להתחיל. אני אתחיל בכך שלשמור אותו ליום כיפור היה טעות גדולה. שירה גאולה היא נערה שברחה מהבית ונזרקת ברחובות. מטבע הדברים היא רעבה חלק ניכר מהזמן, ולפעמים הרעב הוא לא רק פיזי, כי אוכל אפשר להשיג, אבל אוכל ביתי קצת פחות. מכירים את סדרת הטלוויזיה שטיסל ואת זה שכל הזמן אוכלים שם? אז גם שירה גאולה. כל פרק שני נסב סביב אוכל. השיפודים והצ'יפס שמפרגן לה הבחור שמאוהב בה, החביתה והסלט שמגישים לה הברסלבים כשהיא נקלעת לחברתם, הלחם עם הזיתים, הפיתות, הפסטה. הבנתם. לא משהו שמתאים ליום כיפור, כשהבטן ממילא ריקה ומחפשת אוכל. גם שירה גאולה מחפשת אוכל, אלא שהאוכל הוא יותר מאוכל. הוא סמן רגשי להכלה וקבלה שלה, כמו שהיא. גם כשהיא ילדה רעה שלובשת ג'ינס במקום חצאיות ארוכות של מוסדות "בית יעקב".

שמעתי פעם את נועה ירון דיין בהרצאה. היא אישה מצחיקה, מאוד. יודעת לדבר עם הקהל, ולהצחיק אותו. היא גם יודעת לחוש את הקהל, ולהתאים את עצמה אליו. במקרה בהרצאה שבה נכחתי היו תלמידות אולפנה. לא מקום שבו היא היתה שולחת את בנותיה ללמוד בו. ובכל זאת, תחת המטפחת ההדוקה, שאף שערה לא מציצה ממנה, יצאו דברים ודיבורים שהתאימו לקהל. אז אם נדבר על הספר - כן, אפשר בפירוש "לשמוע" בו את נועה הדוברת. או לפחות הבזקים ממנה.

נועה ממקמת את סצנת הפתיחה בשירה גאולה שכבר נמצאת כמה חודשים ברחוב, ובדיוק עזבה את ה"חבר", הבחור שתחת חסותו היא התקיימה רוב הזמן. בכך עושה המחברת לעצמה כמה וכמה הנחות. הסיפור המקדים, איך הגיעה ילדה-טובה-סמינר מבית חרדי אל הרחובות שסביב כיכר החתולות, מסופר רק בפלאשבקים אחורה. לטעמי זו בריחה מהתעמתות ישירה עם הקונפליקטים. הכותבת מעלה אותם, ומיד בורחת אל התזכורת עד כמה רע לשירה גאולה עכשיו, משברחה. ונכון, חיים ברחוב הם לא תענוג גדול, אבל לא תמיד המגיעים לשם מביעים את זה באותה צורה מודעת לעצמה וקרת מזג כמו שעושה גיבורת הספר בת השבע-עשרה וחצי. היא גם הצליחה לשמור על עצמה - לא נוגעת באלכוהול, כן נוגעת בסמים אבל לא מתמכרת, לא נוגעת בגברים. לא אמין בעיני, ועוד הנחה שהמחברת עושה לעצמה. בסופו של דבר הספר מתמקד בסוף הטוב, בהתחברות עם הברסלבים מצילי הכל, ובחזרה של שירה גאולה אל צד הטובים. זה שיש שם גם בחור דבש עם עיני דבש, רק עושה את סוף הסיפור למתוק יותר, וקל יותר לעיכול. לא הייתי אומרת משכנע פחות, אבל זה הסיפור: להיות דתי-סוציולוגי. שירה גאולה, בת לחוזרת בתשובה שנישאה בשנית לאדם חרדי, לא מסתדרת עם הכללים של החברה שבה היא גדלה. היא נושרת, מתוך רצון למצוא קבלה בלי תנאי ומענה לצמא רגשי, ומגיעה לרחוב. בסופו של דבר ברסלברים מעופפים וחסרי מסגרות נותנים לה את המקום ומלוא הקבלה, ויופי-טופי. אבל גם זו דתיות-סוציולוגית. אם זה ספר על חזרה בתשובה, הוא מפספס, כי אין בו כמעט מקום לאלוקים. וזו הסיבה השנייה שלא היה רעיון טוב לקרוא אותו ביום כיפור.

לכל יום אחר - קריאה אפשרית. לא חובה בכלל.”