אחרי הרבה ספרים די כבדים ועתיקים שקראתי, היה מרענן לקרוא משהו יותר קליל, ישראלי ובן-זמננו. הכתיבה של <mark>נועה ירון-דיין</mark> בספר הזה היא מאוד צעירה וזורמת. התוכן מרגש מאוד, ונוגע בבעיה אמיתית ונפוצה.
ליל שבת. אני קוראת את ה150 עמודים שנשארו לי. מאוחר בלילה, אני מסיימת את הספר ועולות לי דמעות, ככה פשוט משום מקום.
כאב לי עליי, על המרחק שלי ממנו. פתאום עלה הרצון שלי להיות קרובה, לאהוב בכל מאודי. לעשות לו

עשיתי מעשה שלא ייעשה. מנוגד לכל עקרונותי ומחריד.
קניתי ספר חדש, במחיר המלא.

אוי אוי, כולנו נאנחים. איזה שפל, לאן אנשים עוד יגיעו. הנוער של היום.

אז כן. אני ממש ממש לא קונה ספרים חדשים. אבל הוא ממש ממש עלה 64 וממש ממש אמרתי נו טוב ויצאתי מהחנות עם ייסורי מצפון קלים.
(אני טובה בלהדחיק ייסורי מצפון.)

הרשו לי לייעץ כמה עצות לקורא הספר. טוב? טוב. להלן:
א. אסור להאמין לכריכה האחורית. אין לי

יכול להיות שלא ציפיתם לזה דווקא ממני, אבל אני רואה "האנטומיה של גריי". אני מקליטה את הסדרה. לפני כל פרק "נדבקות" לי חמש דקות של פרומואים למיניהם, שאני אף פעם לא מצליחה להריץ בדיוק-בדיוק לנקודה הנכונה, אז אני פשוט מוותרת. אחד מהפרומואים האלה הוא של "מקימי" (לא התכוונתי לעשות פרסומת סמויה לספק הטלוויזיה שלי, תתעלמו). יצא לי לראות את הפרומו הזה לא מעט פעמים (כמעט כמספר הפרקים שכבר ראיתי של "האנטומיה

על "שירה גאולה" ל<mark>נועה ירון-דיין</mark>
מאת: משה מאלר
הרומן החדש "שירה גאולה" פרי עטה של <mark>נועה ירון-דיין</mark> מציג בכשרון רב את מערכת היחסים המורכבת, הקשה והטעונה, בין אֵם חוזרת בתשובה לבִתָהּ הנושרת-מורדת ומחפשת את עצמה. "את אשר עשיתם אתם להוריכם, עושים אנו לכם" צועקים ללא-קול בניהם הנושרים של בעלי התשובה. "הניחו לנו לנפשנו. תנו לנו למצוא את האמת שלנו ולהגיע אליה בכוחות עצמנו. כשם שאתם לא הסכמתם להיות חקיינ

<mark>נועה ירון-דיין</mark> יודעת לכתוב! הספר חודר עמוק וקשה שלא להזדהות עם הגיבורה.
הספר כתוב טוב אבל השרה עלי דיכאון ועצב והמון רחמים כלפי הגיבורה הבודדה.
זהו סיפור על נערה יתומה מאב שגרה בירושלים ושמה שירה גאולה. היא בת לאם חוזרת בתשובה שנשואה בשנית לגבר חרדי.
שירה גאולה לא מסתדרת עם אביה החורג, לא מתחברת לדת ומחליטה לעזוב את הבית ולצאת לחופשי אל העולם החילוני המבטיח. היא וחברתה הטובה עדינה מתמרדות, נשל

<mark>נועה</mark> ירון דיין יודעת לכתוב. רוב הביקורות בסימניה מסכימות על כך, ויש סיבה טובה - הצורה בה ירון-דיין כותבת מכוונת אותך בדיוק למילים האלו, "<mark>נועה</mark> ירון דיין יודעת לכתוב".
יותר מכל, זה מזכיר לי את ישראבלוג, פלטפורמת הבלוגים הראשונה והאחרונה שלקחתי בה חלק. למרות שהיו בה כותבים מכל גווני הקשת (כל קשת שאתם יכולים לחשוב עליה), היה איזה מכנה משותף שאיחד חלק גדול מן הכותבים הצעירים - ההליכה סחור-סחור סביב הר

מקימי זה ספר שפשוט צריך לקרוא.
אין בו אקשן, זהו לא סיפור מלא תשוקה או חד, לא מותח ומעט מפחיד. לא מופיעים בו מרגלים חשאיים, דרקונים מפחידים או רובוטים משוכללים.
למעשה, הסיפור הזה מדבר על המציאות שלנו. המציאות של הסופרת, <mark>נועה ירון-דיין</mark> המוכשרת, שזהו בעצם סיפורה.
הרבה מאוד זמן שלא פתחתי ספר כזה, אך יום אחד החלטתי שאני רוצה לקרוא קצת משמעות. ובמקימי- מצאתי כל כך הרבה מזה...
גם בתור נערה דתייה,

לפני כעשור <mark>נועה ירון-דיין</mark> היתה "אושיות תרבות תל אביבית" מוכרת היטב: שדרנית גלגל"צ, המגישה הקופצנית של "הוגו" מערוץ הילדים, מנחת תכנית טלויזיה יחד עם מרב מיכאלי ואורלי ברבי, בת זוגו של גיל קופטש (שגם הוא היה סלבריטי בזכות עצמו)...קשה היה לפספס את תלתליה הפרועים, את החיוך הממזרי ואת השנינות.
ואז לפתע היא נעלמה - מהמסכים, מהרדיו, מהעיתונים...אמרו שהיא חזרה בתשובה (כמו שירו של מתי כספי).

כיום, כשה

חלק גדול מהעם עוסק בימים אלה בלחזור בתשובה, אז חשבתי שיהיה מתאים לכתוב דווקא עכשיו ביקורת על ספר שגם הוא בעניין הזה.

אם תעשו מדגם אקראי בין כל בעלי התשובה המפורסמים בארץ תקבלו סיפור חיים אחיד בסגנון: "הייתי מפורסמת ועשירה, היה לי הכל ולא היה לי כלום, ואז חזרתי בתשובה ונפתרו כל צרותיי בחיים, ואני חיה באושר ועושר בדירת חדר ויש לי הכל."
<mark>נועה</mark> לוקחת את הסיפור הבנאלי הזה ועושה ממנו מטעמים. חובה לציי