ביקורת ספרותית על והיום איננו כלה - ספריה לעם #408 מאת צ'ינגיס אייטמטוב
ספר טוב

---

זה התחיל כמו עוד יום שיגרתי של ביקור אצל סבא וסבתא, שבמסגרתו, בין היתר, אנו מחליפים בינינו כל מני מוצרים (הפעם זה היה עוף שאמי ביקשה). אז בזמן שסבתי חיטטה במקרר והוציאה ממנו את העוף, נחתתי על הכורסא והתחלתי לנהל שיחה עם סבי. איכשהו, אני לא זוכר איך בדיוק, השיחה שלנו התגלגלה לשירותו הצבאי בצבא האדום במידבר בקזחסטן. הוא אמר לי שהוא שירת שם שלוש וחצי שנים, והאקלים שם היה קשה מאוד עם הבדלי טמפרטורות קיצוניים בין הקיץ לחורף ובין היום ללילה, בסוונה קוצנית ודוקרנית, במין חור כזה במרכז ברה"ם, הרחק הרחק מהבית שלו שנמצא במערב ברה"ם, מה שכיום נקרא 'בלארוס'. הוא שירת ליד תחנת השיגור של החלליות, והתפקיד שלו היה להיות טכנאי באיזור שהיה אחראי על מכשירי הקשר. כששאלתי אותו למה שלחו אותו לשרת בצבא כל כך רחוק מהבית, ומתוך כל השלוש וחצי השנים שלו שם הוא הורשה לבקר בבית שלו רק פעם אחת ויחידה, הוא ענה לי: "אני לא באמת יודע מהי הסיבה לכך, אבל אני מניח שזה בגלל שהצבא רוצה לחזק אותנו ולהכין אותנו לקראת החיים עצמם, החיים שאחרי הצבא. כמו שאומר המשפט - "קשה באימונים, קל בקרב"". ואכן, סבא שלי הנו אדם חזק ביותר, שכן למרות שהוא מעשן מאז גיל 18 (הוא התחיל לעשן בצבא, באותו מידבר בקזחסטן, בהשפעת חבריו שעשו לו לחץ חברתי), הוא איכשהו מצליח לשרוד שוב ושוב ולהחלים שוב ושוב אחרי כל ניתוח שהוא עובר ובתי החולים הרבים שהוא רואה ולצאת מזה שוב ושוב.

ואז פתאום, במהלך השיחה שלי עם סבי, אני קולט: המקום שבו סבי שירת בצבא, הוא בדיוק אותו המקום שבו מתרחשת עלילת הספר הזה!

ויחד עם זה, הופיעו גם כל הזיכרונות שלי מהספר: ההתחלה של הספר, שהייתה פשוט מהממת. תיאור המידבר הפראי ורחב הידיים בקזחסטן תואר בשפה כל כך עשירה ויפה. הצלחתי להרגיש ממש את השקט, את הרוח, את השמש, את קולות בעלי החיים והרכבות שעוברות במסילה אחת לכמה זמן, ואת כל האווירה - אבל, עם הזמן, ככל שהמשכתי בקריאה, האווירה הזו החלה לחזור על עצמה ודי להימאס עליי. המידבר אותו מידבר, הדמויות בערך אותן דמויות, השפה העשירה ויפה היא אותה שפה עשירה ויפה. כמו ב'המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי', שבו יש אדם שרק הולך והולך והולך, פה יש חור כזה שהאנשים חיים בו, וחיים וחיים וחיים. יכול להיות שזו המטרה של הספר, כמו שקראתי בכמה וכמה ביקורות כאן, לעסוק בשאלה של למה אנחנו כאן ומה תפקידנו בעולם, והמקום הזה (כלומר, המידבר בקזחסטן) שנופו כמעט ואינו משתנה הוא, אם ככה, אחלה מקום בשביל ספר שעוסק בשאלה הזו.
אז באיזשהו שלב ניכנעתי ונטשתי אותו. ובגלל זה גם הבנתי את סבי, כשסיפר לי על התנאים הקשים במידבר. אמנם לא הייתי במידבר הזה, אבל כן הייתי במידבר שבספר הזה - שזה הרגיש לי בעצם כמו להיות באמת באותו מידבר. סבל, סבל, סבל, בדידות, ריחוק מהציליוויזציה האנושית, שגם אם זה מקום יפה ומהמם בפראות שלו, בנופים שלו ובאווירה שלו, ושזה אחלה מקום בשביל לצאת אליו לחופשה לאיזה שבוע, מתישהו כבר נמאס ורוצים לחזור הביתה. כלומר, להפסיק לקרוא ולעבור לספר אחר.
האמת היא שעכשיו אני מתחיל להבין את המשמעות האמיתית למה שסבי אמר לי, לגבי זה שהריחוק מהבית נועד לחזק אותך ולהכין אותך להמשך החיים - אולי זה גם התפקיד והמטרה של הספר הזה, בנוסף לכל התהיות שלנו על מקומנו ותפקידנו בחיים. להקשות עליך, למרר לך את החיים, כדי שאחר כך תוכל להרוויח מזה. ואילו אני, ברוב חולשתי, נשברתי באמצע, ובגלל זה כנראה גם פיספסתי בענק את כל הפואנטה של הספר הזה. טוב, אולי אנסה לקרוא אותו שוב בפעם אחרת. כשאהיה חזק יותר, פיסית ונפשית, לקריאת ספרים שכאלו. אולי אחרי תקופת הצבא.

ולמרות זאת, 4 כוכבים. כי הסבל והשיעמום תוארו בצורה כל כך אותנטית ויפה.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על והיום איננו כלה - ספריה לעם #408