מאז שהקריאה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי וברגע שאני מסיימת ספר אחד, אני עוברת מיד לספר הבא שממתין, לא קורה יותר מדי, לצערי, שאני מסיימת ספר ורוצה להיאחז בו עוד קצת, לחשוב עליו, להרהר בו, לקחת ממנו איזה מסר או איזו תובנה שאני רוצה שילוו אותי. אבל כשזה קורה, אין דבר נפלא וממלא מזה. אז הנה דוגמה לספר כזה שהכריח אותי לחשוב והזכיר לי, שוב, למה הקריאה היא אחת האהבות הגדולות שלי. ואין ספק שזה אחד הספרים הנפלאים שקראתי בחודשים האחרונים.
עברו כבר כמה שבועות טובים מאז שסיימתי את הספר והוא עדיין מהדהד בי, עם הסוף הבלתי נשכח והמצמרר שלו. נשאבתי אל הספר הזה מהעמוד הראשון, וברור שסיימתי אותו מהר מדי.
הסיפור מסופר מפיה של לואיזה קלארק, בחורה צעירה שמתגוררת בעיירה קטנה עם הוריה. היא חיה חיים נטולי שאיפות ולא ממש יוצאת מאזור הנוחות שלה. היא עובדת כמלצרית בבית קפה קטן עד ליום שבו הוא נסגר והיא מפוטרת. היא המפרנסת העיקרית בבית, ולכן עליה למצוא עבודה חדשה באופן מיידי. בחוסר רצון, היא מתחילה לעבוד כמטפלת של בחור צעיר ונכה, משותק בארבע גפיו כתוצאה מתאונת דרכים, ויל טריינר. ויל אינו אדם שקל להסתדר איתו. היה לו הכול בחיים והוא איבד את הרוב, הוא ממורמר וציני, שונא את העובדה שהוא צריך להיעזר באחרים כדי לבצע פעולות בסיסיות ושונא את החיים שלו באופן כללי. שונא עד כדי כך שהוא רוצה לסיים אותם, וללואיזה יש חצי שנה בלבד כדי לשנות את דעתו.
זו העלילה בקווים כלליים מאוד, ואני לא רוצה לגרוע מחוויית הקריאה ומההשפעה של הספר. אני חייבת לציין שאמנם נשאבתי אל הספר הזה כבר מהעמוד הראשון שלו, אבל בהתחלה הרושם שלי ממנו היה של ספר קליל, וככל שהספר התקדם, הוא הפך למורכב ועמוק.
שתי הדמויות העיקריות, ויל ולואיזה, הן דמויות נפלאות – שנונות, ציניות וכל אחת מהן מתמודדת עם קלף מחורבן למדי שחילק להן הגורל. המפגש הראשון ביניהם היה צולע, והקשר ביניהם ידע עליות ומורדות רבות, אבל הפך בסופו של דבר לקשר מלא ברכות, אכפתיות ויופי, וכל רגע שהם חלקו היה מיוחד בדרכו. ההשפעה של כל אחד מהם על חייו של האחר היא משנת חיים ויוצאת דופן, והמסע שהם עוברים ביחד הוא קסום, עד לסופו שובר הלב.
כתיבתה של ג'וג'ו מויס פשוט נפלאה. היא מרגשת מאוד, קלה לקריאה, יש בה הרבה הומור, אבל היא לא מוותרת גם על העומק. והסיפור עצמו מרגיש כל כך אמיתי, הדמויות נבנו בצורה כל כך אמינה – החל מהמשפחה המטורפת של לואיזה וכלה בהורים המשמימים של ויל, וכמובן גם ויל ולואיזה עצמם. הצלחתי להבין כל פעולה שלהם ולהזדהות איתה. הכיוון שאליו הלך הסיפור היה אמין מאוד וכל רגע קטן בסיפור היה פשוט מושלם. הצלחתי לדמיין כל דבר שתואר בספר, כאילו התרחש לנגד עיניי.
הסיפור היה עצוב, ועם זאת כל כך מחמם את הלב. מלא באובדן, אבל ממלא את לב הקורא לגמרי. סוף הספר משאיר את הקורא עם כאב לב גדול, אבל עם חיוך ענק. ומעל הכול – הספר הזה גורם לך לרצות לחיות, גורם לך לחשוב על האופן שבו אתה חי את חייך, על הבחירות שלך בחיים, וגורם לך לרצות לנצל את החיים עד תום.
מומלץ, כבר אמרתי?
