ביקורת ספרותית על תמיסת שבעה האחוזים מאת ניקולאס מאייר
ספר טוב

---

שרלוק הולמס הוא ללא ספק אחד הגיבורים הספרותיים האהובים עלי, וכבר יותר מעשור שאני לא רק קוראת שוב ושוב את הסיפורים המקוריים, אלא גם מחפשת את ספרי ההמשך השונים והמשונים שנכתבו בעקבות ארתור קונן-דויל, מוצלחים יותר או פחות.

"תמיסת שבעה האחוזים", על שם מינון הקוקאין המוחלש שהולמס נהג להזריק לעצמו כשלא הייתה בנמצא חקירה שתעסיק ותלהיב אותו, הוא אחד מהפאן-פיקים שחיפשתי הכי הרבה זמן. בניגוד לרוב ההמשכים שפשוט הציבו את הולמס במרכזה של פרשת פשע חדשה (לרוב גדולה ומוגזמת בהרבה מאשר במקור), בסיפור הזה הדמות של הולמס עצמו היא במרכז: לאחר שצריכת הקוקאין האגבית לכאורה של הולמס החמירה עד לכדי התמכרות, ווטסון המודאג גורר את ידידו הוותיק לוינה, אל מרפאתו של רופא מצטיין ומזעזע בשם זיגמונד פרויד. הרעיון הזה מבריק לא רק בגלל ההשוואה שעושה הסופר בין הבלש המסיק מהתנהגויות מקומיות על התנהגותו הכוללת של האדם לבין הפסיכואנליטקין המסיק ממשפטים ומסיפורים לא מכוונים של המטופל על המקורות העמוקים של אישיותו, אלא גם בגלל הדרך שבה כל תקופת מותו לכאורה של הבלש מסובבת: פרופסור מוריארטי הוא באמת רק פרופסור תמים למתמטיקה שהזיות ההתמכרות של הולמס הפכו אותו ל"נפוליאון של הפשע", ו-ווטסון אינו פתי שהאמין שהולמס באמת מת, אלא שותף פעיל לתקופת הגמילה וההתאוששות של הבלש המהולל.

הביצוע של הרעיון הוא קצת פחות מוצלח, חלקו בגלל הקושי לחקות באופן אמין את סגנונו המיושן והוויקטוריאני של ווטסון/דויל, וחלקו בגלל הפיתוי לנצל את ההזדמנות ולהפגיש את הולמס עם עוד כמה נציגים מהוללים של התקופה הזוהרת בווינה. באותו אופן, ההתעקשות לדחוף עלילת מתח שמתפתחת למרדף דרמטי, חסר פרופורציות לדרך המוכרת שבה הולמס לרוב פותר את הבעיות, מתעקשת להזכיר שבכל זאת לא מדובר בסיפור שכתב הסופר המקורי.
עם זאת, הסופר המקורי גם לא נהג להעמיד את אישיותו והרגליו של הולמס במרכז ונטה בעיקר לפזר רמזים ואבחנות קטנות מפעם לפעם, והחלק הזה דווקא עובד נהדר. לאור העובדה שהסדרה המצוינת של ה-BBC על שרלוק הולמס במאה ה-21 הגיעה בדיוק לעסוק בהתמכרויות המסוכנות של הגיבור שלה, מדובר בהכנה מצוינת. שווה לפשפש בחנויות הספרים המשומשים או באתר ההוצאה כדי למצוא את הספר הישן הזה ולקרוא.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על תמיסת שבעה האחוזים