ביקורת ספרותית על בית-ספר לקסמים מאת מיכאל אנדה

---

לכל אחד מבני משפחתנו, מהמבוגר ביותר ועד לצעיר ביותר, יש חולשה קטנה אחת: הקריאה. אי אפשר לשכנע אף אחד מאיתנו להניח את ספרו ולו לרגע על מנת לבצע פעולה אחרת, גם אם היא דחופה או אפילו בלתי ניתנת לדחייה.
הידד! אנחנו לא מוכי הגורל היחידים.
מוצאי שבת, הבית הפוך;
שני הכיורים מלאים כלים;
שני סלי כביסה ליד המכונה;
שלושה ילדים על הספה:
אחד עם "שני רעים יצאו לדרך" הישן והאהוב, אחד קורא ב"האיש על העדה", עוד ביוגרפיה מהאוסף, ואחת עם "לא עוז ולא הדר".
על הרצפה שלושת הקטנים מסביב לספר מאויר גדול, "המלכודת המסוכנת של שודדי הים המופלאים".
וזה לא שאני עשיתי משהו אחר, חלילה וחס; גם לי יש ספר. וזה בכלל לא משנה שכבר סיימתי אותו. קראתי אותו הלוך ושוב כל השבת, מלמדת את הבנות את הסיפור שובר השיניים על הלגימה של הצפצוף של בלימת הפה של הבובה המקרטעת המפטפטת בשפתיים של הקבוצה המקפצת של המוט של פלוגת תאומי הפרחחים של התקפת הזעם של הסככה של התיק של הקווצות הקצוצות מהבלורית שמתחת לכובע של ספי של המרק של הלפי של מדרגות הקופולה ושל השפעת של צייד הזיפים הרופס של אזורי הפרא. אתם יכולים לבחון כל אחד מהאחים שלי על הקטסטרופה הזאת; כולם מסוגלים לחזור עליה בלי להתבלבל ובלי לסתום לרגע והגולם קם כבר אתמול על יוצרו ואיפה כפתור הכיבוי של הילדים האלה של הספי של המרק של הלפי של מדרגות הקופולה?
הצילו.

*

מישהו קינא. זה ההסבר היחידי האפשרי.
מיכאל אנדה כתב כמה סיפורים מבריקים ממש, ואיזה טיפוס נטול כישרון קינא בתהילתו ושרבב לתוך "בית ספר לקסמים" כמה סיפורים משלו: לא דמיון ולא פואנטה, לא חריזה הגונה ואפילו לא התחזות לכזאת, לא מסר ולא משפטי מחץ ולא שום דבר שהיה עלול לרמוז שהאסון הזה אולי יצא בכל זאת מעטו של מיכאל אנדה, שהוא, לידיעתכם, מסופרי הילדים היציריתיים והמקסימים שיצא לי לקרוא.
אם הארי הולה יאתר את הפושע, אוריד את הכובע בפני ספרות המתח כולה.

*

אז מה יש לנו כאן?

סיפורים קצרים ומתוקים לרומנטיקנים שבינינו.
סיפור על העלמה אופליה הלוחשת משפטים לשחקנים, על הצללים שאספה לה ועל הצל האחרון שאסף אותה אליו.
סיפור על הפיל הפילוסוף רפול רבקפל, על המחשבות הגדולות גדולות שלו ועל האופן שבו הן נוגעות-לא-נוגעות במציאות.
הסיפור על הקדרה והתרווד, המחזיק לכאורה בסוד לשלום עולמי, ומשאיר אותי בצד של המכשפה הרעה עקומית תעתואור: "ובכן, בכנות גמורה אני חייבת להגיד, שלעולמי עולמים לא הייתי חושבת שהעניין עם התרווד והקדרה יכול באמת להצליח!"
הסיפור על נורברט עב צוואר, הרודן המביא על עצמו את קצו, שהזכיר לי קצת את ביבי המלך, שרק רוצה להישאר לנצח על כס מלכותו בכל מחיר. וחוץ מזה לשניהם יש קרניים. וזנב.

סיפורי עוקץ שובבים ומלאי דמיון:
הסיפור על הילד שהביטוי זה-לא-נורא חביב עליו מאוד, כנראה, והתוצאות נפלאות.
הסיפור "הדרך הארוכה לסנטה קרוז", סיפור שהופך אותך ברגע לילד בן שמונה ושלושה חודשים עם דמיון מופרע ובוקר יום שני גרוע ככל שאפשר לדמיין, מאחר לבית הספר וראשך מלא עלילות סרטים ותכניות מטורפות ויותר מזל משכל.
הסיפור על טבקעיטוש ונשיקאף, שני אחים לא מתקבלים על הדעת, וסופו מעורר הדאגה.

סיפורים עם רעיון חביב בהחלט:
מוני שמציירת יצירה מדויקת לפרטי פרטים שרק המתבונן הבור יראה בה נייר מקושקש שחור.
מנוחה המהלכת בכבדות שבסוף תגיע, השאלה רק לאן.
הסוד של לני, סיפור שבהתחלה חששתי שהוא חינוכי אפילו, אבל ירד במהרה מן התלם, למרבה השמחה.
הדובי כביס וחיפושיו אחרי משמעות החיים שמסתיימים באופן מעניין, שכדאי אולי לנסות פעם.
סיפורו של ספי של המרק של הלפי של מדרגות הקופולה שכל ילד ראוי לשמו יאהב ולעצמכם תקנו אטמי אוזניים.

ועוד כמה סיפורים שלא היו ולא נכתבו ואפילו משל לא היו, ולא מיכאל אנדה כתב אותם, ואני אתעלם מהם באלגנטיות ואלך לתרגל מתמטיקה.

*

היחידה שאינה קוראת במשפחתנו היא דווקא תולעת הספרים המתגוררת, נניח, בכרך השמיני של האנציקלופדיה הגדולה של ברוקהאוס. לא, היא אינה קוראת. היא שופטת את הספרים לפי מידת אכילותם. לכן פסק הדין שלה לגבי "טעם טוב" או "טעם רע" הוא בעל ערך מוגבל בלבד, ואנחנו איננו רואים אותה כבת משפחה ממש.
אכיל בהחלט. ארבעה כוכבים.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על בית-ספר לקסמים