תמיד אני ניגשת במשנה זהירות לקריאת ספרי ביכורים.
אין לי כח לאקספירימנטליות, שברי מילים והתחכמויות שהרבה פעמים אינני מבינה.
אני בלגניסטית ומפוזרת במהותי אך אוהבת סדר ופונקציונליות בכתיבה.
להבין מאיפה הם באים ולאן הם הולכים, הכותבים.
את ספרה של מירב זקס-פורטל, ״מלאכים באופק״ החלטתי לקרוא משום הערכתי הרבה לעורך ספרה, חיים באר. בחירה מוזרה, אולי.
קראתי וחוויתי דיעה אודות ״שלכת״ של שופמן בעריכתו, גמעתי את ספריו ואף ילקוט שיריו ואני חושבת שהעברית שהוא כותב הינה עשירה, מעודנת וללא דופי.

אך פה טעיתי. טעיתי ולא טרחתי לבדוק אודות המחברת, לא קראתי את תקציר הספר. באינטואיציה ידעתי שלא אתאכזב.
ואמנם, קצב קריאתי ״נמרח״ על יומיים תמימים רק משום שלא רציתי שייגמר לי.
זאת לא היתה חוויית מילקי או טעימת יין שלאחר זמן קצר מתמוגגים ואינם עוד, אלא מצבור התרחשויות שהעבירו בי מעין דז׳ה וו ונוסטלגיה שמעט נושקת לילדות שלי.
הסופרת, כל כך אמיתית בכנותה וללא מסיכות מאפשרת לנו להכיר את ענבל, הגיבורה, כפי שהיא: פגועה, פגומה, עירומה, חכמה, שנונה, אמינה ועוד אוכל להמשיך ולחרוז עד אינסוף כפי שעשתה היא באחד מהפרקים וגרמה לי לחיוכים נוגים כי זה מה שהייתי עושה בשיעורי חשבון המשעממים: כותבת חרוזים ושירים על מהלך השיעור: מי ער ומי נוחר, מי מעתיק ומי מציק, ומתי יגמר הסיוט שאוכל לארוז את הילקוט...
היא שונה בעיני מנוף הסופרות הישראליות; אינה וולגרית כמו צרויה שלו או זהירה כמו מאיה ערד, היא נאמנה לאמת שלה ולא מתביישת לעשות שימוש באיברי דמותה כדי להעביר רגשות קיצוניים וטלטלה לאו דווקא משגל מיני.
זה היה חדש עבורי. שימוש אחר בנקבים שחנן אותנו הטבע כדי לתאר כעס ועצב, ריקנות ועייפות כי כשאנו חשים רגשות, הם תמיד פיזיים ונפשיים כאחד.

הספר מתאר מעין רשומון של חייה: זכרונות מהעבר, קטעים מההווה, שאיפות ותהיות אודות העתיד.
זאת היתה חוויה אחרת. מרגישים בבוסריות, אין ספק, אך במקרה שלה התפוח הופך בהדרגה ממריר למתקתק בזכות האמת הבלתי מתפשרת שלה, הנכונות לחשוף בפנינו את פגיעותה והקומפוזיציה המעולה בסיפור, שבכל רע יש טוב, בכל כיעור מסתתר יופי ובכל אישה ישנה ילדה קטנה.
האיזון הנכון, העריכה העדינה והכישרון הנגלה לעין מגולמים היטב בספר האישי הזה.

שמחתי לבטוח בחושיי שבאמת הפעם לא אכזבוני.

תמיד אני ניגשת במשנה זהירות לקריאת ספרי ביכורים.
אין לי כח לאקספירימנטליות, שברי מילים והתחכמויות שהרבה פעמים אינני מבינה.
אני בלגניסטית ומפוזרת במהותי אך אוהבת סדר ופונקציונליות בכתיבה.
להבין מאיפה הם באים ולאן הם הולכים, הכותבים.
את ספרה של מירב זקס-פורטל, ״מלאכים באופק״ החלטתי לקרוא משום הערכתי הרבה לעורך ספרה, חיים באר. בחירה מוזרה, אולי.
קראתי וחוויתי דיעה אודות ״שלכת״ של שופמן בעריכתו, גמעתי את ספריו ואף ילקוט שיריו ואני חושבת שהעברית שהוא כותב הינה עשירה, מעודנת וללא דופי.

אך פה טעיתי. טעיתי ולא טרחתי לבדוק אודות המחברת, לא קראתי את תקציר הספר. באינטואיציה ידעתי שלא אתאכזב.
ואמנם, קצב קריאתי ״נמרח״ על יומיים תמימים רק משום שלא רציתי שייגמר לי.
זאת לא היתה חוויית מילקי או טעימת יין שלאחר זמן קצר מתמוגגים ואינם עוד, אלא מצבור התרחשויות שהעבירו בי מעין דז׳ה וו ונוסטלגיה שמעט נושקת לילדות שלי.
הסופרת, כל כך אמיתית בכנותה וללא מסיכות מאפשרת לנו להכיר את ענבל, הגיבורה, כפי שהיא: פגועה, פגומה, עירומה, חכמה, שנונה, אמינה ועוד אוכל להמשיך ולחרוז עד אינסוף כפי שעשתה היא באחד מהפרקים וגרמה לי לחיוכים נוגים כי זה מה שהייתי עושה בשיעורי חשבון המשעממים: כותבת חרוזים ושירים על מהלך השיעור: מי ער ומי נוחר, מי מעתיק ומי מציק, ומתי יגמר הסיוט שאוכל לארוז את הילקוט...
היא שונה בעיני מנוף הסופרות הישראליות; אינה וולגרית כמו צרויה שלו או זהירה כמו מאיה ערד, היא נאמנה לאמת שלה ולא מתביישת לעשות שימוש באיברי דמותה כדי להעביר רגשות קיצוניים וטלטלה לאו דווקא משגל מיני.
זה היה חדש עבורי. שימוש אחר בנקבים שחנן אותנו הטבע כדי לתאר כעס ועצב, ריקנות ועייפות כי כשאנו חשים רגשות, הם תמיד פיזיים ונפשיים כאחד.

הספר מתאר מעין רשומון של חייה: זכרונות מהעבר, קטעים מההווה, שאיפות ותהיות אודות העתיד.
זאת היתה חוויה אחרת. מרגישים בבוסריות, אין ספק, אך במקרה שלה התפוח הופך בהדרגה ממריר למתקתק בזכות האמת הבלתי מתפשרת שלה, הנכונות לחשוף בפנינו את פגיעותה והקומפוזיציה המעולה בסיפור, שבכל רע יש טוב, בכל כיעור מסתתר יופי ובכל אישה ישנה ילדה קטנה.
האיזון הנכון, העריכה העדינה והכישרון הנגלה לעין מגולמים היטב בספר האישי הזה.

שמחתי לבטוח בחושיי שבאמת הפעם לא אכזבוני.