“הספר "מלאכים באופק" הוא רומן ביכורים קצר של מרב זקס-פורטל, המורכב מפרקים קצרים על פני 238 עמודים. כל הסיפור מגולל בגוף ראשון על ידי הדמות הראשית-ענבל ובקפיצות של עבר והווה. ענבל מסיטה את הוילון, ומכניסה את הקורא לתוך נבכי נפשה, החל מילדותה בקיבוץ. בהווה, ענבל בפרק ב', נשואה לנדב, אימא לאיל ויעל, אחרי אובדן של התינוק אבשלום, שהיה פרי יצירה מנישואים קודמים ומוקדמים. בעת שהותו של נדב בחו"ל במסגרת עבודתו, ענבל מוצאת את עצמה בודדה בדלת אמותיה, מרותקת למיטה בגלל פציעה, וללא איל ויעל שבילו במחנה קיץ. השקט בבית פותח חלון הזדמנויות, לצאת למסע משלה דרך זיכרונות עלומיה בקיבוץ, מעשי קונדס, חוויות ילדות, אהבת נעורים, נישואים מוקדמים לישי, רומן סודי, הריון מוקדם, טרגדיה, ניסיון מיני עם לילי ועוד. את נדב היא הכירה בשדה התעופה ביום כיפור, כשהיא הייתה דיילת במשמרת "יום כיפור" ונדב קצין ביטחון. שניהם נולדו ב-29 בפברואר בצירוף מקרים, ובהפרש של שמונה שנים. בתחילה ענבל לא התרשמה מנדב במיוחד, וכך היא מתארת אותו: "איש שקט, שקט מדי, כאילו מתנצל על נוכחותו המסורבלת במקצת. את החולצות המכופתרות שלו דווקא אהבתי. איש קצת דובי עם חולצות מכופתרות, נעים הליכות. אשכרה נעים הליכות-צירוף שלא עלה בזיכרוני מאז למדנו את הפתגם בכתב ג' עם המורה שולה..." עמוד 120 כבר בפרק הראשון ברור שענבל לא בדיוק מרוצה מחייה, והיא מחפשת "ש-י-נ-ו-י". וכך זה מתחיל: "זה זמן-מה אנחנו מתנהלים כמו חתול ועכבר שחולקים טריטוריה. הוא תוקף-אני סוגה, אני שולפת ציפורניים והוא מתחבא. כל עימות נמשך שעה-שעתיים ואז משפרים עמדות לאחור, מתנצלים, מתגברים את ארסנל התסכול, וממשיכים. ... בלילה בפגישה האינטימית הכפויה במיטה הזוגית אנחנו שותקים זה לצד זה, לפעמים זה בתוך זה, נאחזים ועוזבים, וממשיכים לשחות ביומיום." כתיבתה של מרב רוויה בדיאלוגים שנונים, מצחיקים, כובשים, לא שגרתיים ומובאים לקורא ברגישות רבה. לאורך כל מסע הנדודים בתאי המוח תלויה באוויר שאלה: "מה ענבל תחליט? האם תמשיך לשחות באותו נתיב, או תנווט עם סירת חייה לכיוון שונה?" בפרק האחרון מרב משלבת סצנה מיוחדת ומטאפורית, ובה טמונה תשובה. אני מרשה לעצמי לגלות לכם, שהפרגוד נסגר כאשר ענבל ונדב מקלפים אשכולויות מהעץ העמוס בפרי... למרות שאף אחד אצלם לא אוכל אשכוליות... "אז נביא לשכנים, או סתם נחלק למי שרוצה, אולי נקים דוכן... לא חבל?" "חבל, בטח חבל, אז בואי נמשיך,"... (עמוד 238) הפרק הראשון נקרא: "תרגיל העורף" ואילו הפרק האחרון נקרא "אשכוליות"... אני מניחה שהפתיח והסיום לספר נבחרו מתוך חשיבה מכוונת. אני לא יודעת אם המסע הזה היה תרגיל? ומאידך גיסא, אם החיים נתנו לנו אשכוליות, אפשר לעשות מהם מיץ אשכוליות לא? ממליצה על הספר, למרות שלדעתי הבלעדית, מצאתי קטעים שמלאכת העריכה וההידוק לא נערכו כראוי. כמו כן יש מקומות של מילים חוזרות ומיותרות, שלא הוסיפו לרעיון העיקרי, לדוגמא קראו שוב את הציטוט מעמוד 120 לעיל. בשורה התחתונה: חשבון נפש. קריאה נעימה. לי יניני”

“במהלך קריאה הספר אירעה לי חוויה (אשר לא קשורה לחוויית הקריאה), אשר הזכירה לי את ביקורתו של מסמר עקרב לגבי חוסר השליטה בחיינו. מדובר על חוסר השליטה בתהליכים העוברים על גופינו במהלך החיים. סבלתי כשבועיים מכאב ראש, קישרתי את הסימפטום ללחץ. הגעתי לבקר את הרופאה, במדידת לחץ הדם התברר כי אינו תקין. תגובה ראשונית - הלם, בהוראת הרופאה הייתי חייבת לבצע מדידות נוספות. בעצת חברה (עצת זהב) קניתי מכשיר לבית, כי אחרת המדידות היו נערכות בחודש הקרוב פה ושם. הערכים בבית היו גבוהים, חזרתי אל הרופאה וקבלתי טיפול. באותה הזדמנות גם נודע לי כי קיימת במשפחתי היסטוריה של לחץ דם, אשר לא ידעתי על קיומה בעבר. בחזרה אל הספר, כל פרק מתאר חוויה במערכות יחסים, עבודה , של ענבל (הדמות הראשית) עם ילדיה, בעלה , ועוד דמויות נוספות. היא מחפשת את האושר בחייה. פרקים בודדים עניינו אותי, השאר שיעממו אותי. לא ראיתי את האופק בסיום קריאת הספר, אך למזלי הוא גם הגיע לבסוף. אפשר לוותר.”

“תמיד אני ניגשת במשנה זהירות לקריאת ספרי ביכורים. אין לי כח לאקספירימנטליות, שברי מילים והתחכמויות שהרבה פעמים אינני מבינה. אני בלגניסטית ומפוזרת במהותי אך אוהבת סדר ופונקציונליות בכתיבה. להבין מאיפה הם באים ולאן הם הולכים, הכותבים. את ספרה של מירב זקס-פורטל, ״מלאכים באופק״ החלטתי לקרוא משום הערכתי הרבה לעורך ספרה, חיים באר. בחירה מוזרה, אולי. קראתי וחוויתי דיעה אודות ״שלכת״ של שופמן בעריכתו, גמעתי את ספריו ואף ילקוט שיריו ואני חושבת שהעברית שהוא כותב הינה עשירה, מעודנת וללא דופי. אך פה טעיתי. טעיתי ולא טרחתי לבדוק אודות המחברת, לא קראתי את תקציר הספר. באינטואיציה ידעתי שלא אתאכזב. ואמנם, קצב קריאתי ״נמרח״ על יומיים תמימים רק משום שלא רציתי שייגמר לי. זאת לא היתה חוויית מילקי או טעימת יין שלאחר זמן קצר מתמוגגים ואינם עוד, אלא מצבור התרחשויות שהעבירו בי מעין דז׳ה וו ונוסטלגיה שמעט נושקת לילדות שלי. הסופרת, כל כך אמיתית בכנותה וללא מסיכות מאפשרת לנו להכיר את ענבל, הגיבורה, כפי שהיא: פגועה, פגומה, עירומה, חכמה, שנונה, אמינה ועוד אוכל להמשיך ולחרוז עד אינסוף כפי שעשתה היא באחד מהפרקים וגרמה לי לחיוכים נוגים כי זה מה שהייתי עושה בשיעורי חשבון המשעממים: כותבת חרוזים ושירים על מהלך השיעור: מי ער ומי נוחר, מי מעתיק ומי מציק, ומתי יגמר הסיוט שאוכל לארוז את הילקוט... היא שונה בעיני מנוף הסופרות הישראליות; אינה וולגרית כמו צרויה שלו או זהירה כמו מאיה ערד, היא נאמנה לאמת שלה ולא מתביישת לעשות שימוש באיברי דמותה כדי להעביר רגשות קיצוניים וטלטלה לאו דווקא משגל מיני. זה היה חדש עבורי. שימוש אחר בנקבים שחנן אותנו הטבע כדי לתאר כעס ועצב, ריקנות ועייפות כי כשאנו חשים רגשות, הם תמיד פיזיים ונפשיים כאחד. הספר מתאר מעין רשומון של חייה: זכרונות מהעבר, קטעים מההווה, שאיפות ותהיות אודות העתיד. זאת היתה חוויה אחרת. מרגישים בבוסריות, אין ספק, אך במקרה שלה התפוח הופך בהדרגה ממריר למתקתק בזכות האמת הבלתי מתפשרת שלה, הנכונות לחשוף בפנינו את פגיעותה והקומפוזיציה המעולה בסיפור, שבכל רע יש טוב, בכל כיעור מסתתר יופי ובכל אישה ישנה ילדה קטנה. האיזון הנכון, העריכה העדינה והכישרון הנגלה לעין מגולמים היטב בספר האישי הזה. שמחתי לבטוח בחושיי שבאמת הפעם לא אכזבוני.”

“קחו דפים מלאים בכתיבה של בלוגרית מגניבה בשלבי הזדקנות ראשוניים, הכניסו לאפליקצית ערבוב, שימו בחזית ציור מקסים וקיבלתם את הספר הזה. חיוך. אני כל כך מחכה למשהו חדש. נמאס לי מהקאנונים ומהקלאסיקות, העולם משתנה מהר ואני רוצה לקרוא את זה בספרים, במקביל לחיים הרגילים. אני מתה על כתיבה של נשים, מזדהה מאוד עם בנות הארבעים פלוס, בקיצור, כל מה דומה לי - נכנס. אז כן נהניתי לקרוא את הספר, בסך הכל. אבל שאלוהים יעזור לי, אני עדיין זקוקה לעלילה. סתם מחשבות על החיים, זה לא מחזיק ספר. סיפורי לידה וילדים, תשמעו, יש לי שכנות... נישואין מקרטעים..מה חדש? עוד לא החלטת אם גברים או נשים? קאם און. מאוד קשה לי!”

“הספר "מלאכים באופק" הוא רומן ביכורים קצר של מרב זקס-פורטל, המורכב מפרקים קצרים על פני 238 עמודים. כל הסיפור מגולל בגוף ראשון על ידי הדמות הראשית-ענבל ובקפיצות של עבר והווה. ענבל מסיטה את הוילון, ומכניסה את הקורא לתוך נבכי נפשה, החל מילדותה בקיבוץ. בהווה, ענבל בפרק ב', נשואה לנדב, אימא לאיל ויעל, אחרי אובדן של התינוק אבשלום, שהיה פרי יצירה מנישואים קודמים ומוקדמים. בעת שהותו של נדב בחו"ל במסגרת עבודתו, ענבל מוצאת את עצמה בודדה בדלת אמותיה, מרותקת למיטה בגלל פציעה, וללא איל ויעל שבילו במחנה קיץ. השקט בבית פותח חלון הזדמנויות, לצאת למסע משלה דרך זיכרונות עלומיה בקיבוץ, מעשי קונדס, חוויות ילדות, אהבת נעורים, נישואים מוקדמים לישי, רומן סודי, הריון מוקדם, טרגדיה, ניסיון מיני עם לילי ועוד. את נדב היא הכירה בשדה התעופה ביום כיפור, כשהיא הייתה דיילת במשמרת "יום כיפור" ונדב קצין ביטחון. שניהם נולדו ב-29 בפברואר בצירוף מקרים, ובהפרש של שמונה שנים. בתחילה ענבל לא התרשמה מנדב במיוחד, וכך היא מתארת אותו: "איש שקט, שקט מדי, כאילו מתנצל על נוכחותו המסורבלת במקצת. את החולצות המכופתרות שלו דווקא אהבתי. איש קצת דובי עם חולצות מכופתרות, נעים הליכות. אשכרה נעים הליכות-צירוף שלא עלה בזיכרוני מאז למדנו את הפתגם בכתב ג' עם המורה שולה..." עמוד 120 כבר בפרק הראשון ברור שענבל לא בדיוק מרוצה מחייה, והיא מחפשת "ש-י-נ-ו-י". וכך זה מתחיל: "זה זמן-מה אנחנו מתנהלים כמו חתול ועכבר שחולקים טריטוריה. הוא תוקף-אני סוגה, אני שולפת ציפורניים והוא מתחבא. כל עימות נמשך שעה-שעתיים ואז משפרים עמדות לאחור, מתנצלים, מתגברים את ארסנל התסכול, וממשיכים. ... בלילה בפגישה האינטימית הכפויה במיטה הזוגית אנחנו שותקים זה לצד זה, לפעמים זה בתוך זה, נאחזים ועוזבים, וממשיכים לשחות ביומיום." כתיבתה של מרב רוויה בדיאלוגים שנונים, מצחיקים, כובשים, לא שגרתיים ומובאים לקורא ברגישות רבה. לאורך כל מסע הנדודים בתאי המוח תלויה באוויר שאלה: "מה ענבל תחליט? האם תמשיך לשחות באותו נתיב, או תנווט עם סירת חייה לכיוון שונה?" בפרק האחרון מרב משלבת סצנה מיוחדת ומטאפורית, ובה טמונה תשובה. אני מרשה לעצמי לגלות לכם, שהפרגוד נסגר כאשר ענבל ונדב מקלפים אשכולויות מהעץ העמוס בפרי... למרות שאף אחד אצלם לא אוכל אשכוליות... "אז נביא לשכנים, או סתם נחלק למי שרוצה, אולי נקים דוכן... לא חבל?" "חבל, בטח חבל, אז בואי נמשיך,"... (עמוד 238) הפרק הראשון נקרא: "תרגיל העורף" ואילו הפרק האחרון נקרא "אשכוליות"... אני מניחה שהפתיח והסיום לספר נבחרו מתוך חשיבה מכוונת. אני לא יודעת אם המסע הזה היה תרגיל? ומאידך גיסא, אם החיים נתנו לנו אשכוליות, אפשר לעשות מהם מיץ אשכוליות לא? ממליצה על הספר, למרות שלדעתי הבלעדית, מצאתי קטעים שמלאכת העריכה וההידוק לא נערכו כראוי. כמו כן יש מקומות של מילים חוזרות ומיותרות, שלא הוסיפו לרעיון העיקרי, לדוגמא קראו שוב את הציטוט מעמוד 120 לעיל. בשורה התחתונה: חשבון נפש. קריאה נעימה. לי יניני”

“במהלך קריאה הספר אירעה לי חוויה (אשר לא קשורה לחוויית הקריאה), אשר הזכירה לי את ביקורתו של מסמר עקרב לגבי חוסר השליטה בחיינו. מדובר על חוסר השליטה בתהליכים העוברים על גופינו במהלך החיים. סבלתי כשבועיים מכאב ראש, קישרתי את הסימפטום ללחץ. הגעתי לבקר את הרופאה, במדידת לחץ הדם התברר כי אינו תקין. תגובה ראשונית - הלם, בהוראת הרופאה הייתי חייבת לבצע מדידות נוספות. בעצת חברה (עצת זהב) קניתי מכשיר לבית, כי אחרת המדידות היו נערכות בחודש הקרוב פה ושם. הערכים בבית היו גבוהים, חזרתי אל הרופאה וקבלתי טיפול. באותה הזדמנות גם נודע לי כי קיימת במשפחתי היסטוריה של לחץ דם, אשר לא ידעתי על קיומה בעבר. בחזרה אל הספר, כל פרק מתאר חוויה במערכות יחסים, עבודה , של ענבל (הדמות הראשית) עם ילדיה, בעלה , ועוד דמויות נוספות. היא מחפשת את האושר בחייה. פרקים בודדים עניינו אותי, השאר שיעממו אותי. לא ראיתי את האופק בסיום קריאת הספר, אך למזלי הוא גם הגיע לבסוף. אפשר לוותר.”

“תמיד אני ניגשת במשנה זהירות לקריאת ספרי ביכורים. אין לי כח לאקספירימנטליות, שברי מילים והתחכמויות שהרבה פעמים אינני מבינה. אני בלגניסטית ומפוזרת במהותי אך אוהבת סדר ופונקציונליות בכתיבה. להבין מאיפה הם באים ולאן הם הולכים, הכותבים. את ספרה של מירב זקס-פורטל, ״מלאכים באופק״ החלטתי לקרוא משום הערכתי הרבה לעורך ספרה, חיים באר. בחירה מוזרה, אולי. קראתי וחוויתי דיעה אודות ״שלכת״ של שופמן בעריכתו, גמעתי את ספריו ואף ילקוט שיריו ואני חושבת שהעברית שהוא כותב הינה עשירה, מעודנת וללא דופי. אך פה טעיתי. טעיתי ולא טרחתי לבדוק אודות המחברת, לא קראתי את תקציר הספר. באינטואיציה ידעתי שלא אתאכזב. ואמנם, קצב קריאתי ״נמרח״ על יומיים תמימים רק משום שלא רציתי שייגמר לי. זאת לא היתה חוויית מילקי או טעימת יין שלאחר זמן קצר מתמוגגים ואינם עוד, אלא מצבור התרחשויות שהעבירו בי מעין דז׳ה וו ונוסטלגיה שמעט נושקת לילדות שלי. הסופרת, כל כך אמיתית בכנותה וללא מסיכות מאפשרת לנו להכיר את ענבל, הגיבורה, כפי שהיא: פגועה, פגומה, עירומה, חכמה, שנונה, אמינה ועוד אוכל להמשיך ולחרוז עד אינסוף כפי שעשתה היא באחד מהפרקים וגרמה לי לחיוכים נוגים כי זה מה שהייתי עושה בשיעורי חשבון המשעממים: כותבת חרוזים ושירים על מהלך השיעור: מי ער ומי נוחר, מי מעתיק ומי מציק, ומתי יגמר הסיוט שאוכל לארוז את הילקוט... היא שונה בעיני מנוף הסופרות הישראליות; אינה וולגרית כמו צרויה שלו או זהירה כמו מאיה ערד, היא נאמנה לאמת שלה ולא מתביישת לעשות שימוש באיברי דמותה כדי להעביר רגשות קיצוניים וטלטלה לאו דווקא משגל מיני. זה היה חדש עבורי. שימוש אחר בנקבים שחנן אותנו הטבע כדי לתאר כעס ועצב, ריקנות ועייפות כי כשאנו חשים רגשות, הם תמיד פיזיים ונפשיים כאחד. הספר מתאר מעין רשומון של חייה: זכרונות מהעבר, קטעים מההווה, שאיפות ותהיות אודות העתיד. זאת היתה חוויה אחרת. מרגישים בבוסריות, אין ספק, אך במקרה שלה התפוח הופך בהדרגה ממריר למתקתק בזכות האמת הבלתי מתפשרת שלה, הנכונות לחשוף בפנינו את פגיעותה והקומפוזיציה המעולה בסיפור, שבכל רע יש טוב, בכל כיעור מסתתר יופי ובכל אישה ישנה ילדה קטנה. האיזון הנכון, העריכה העדינה והכישרון הנגלה לעין מגולמים היטב בספר האישי הזה. שמחתי לבטוח בחושיי שבאמת הפעם לא אכזבוני.”

“קחו דפים מלאים בכתיבה של בלוגרית מגניבה בשלבי הזדקנות ראשוניים, הכניסו לאפליקצית ערבוב, שימו בחזית ציור מקסים וקיבלתם את הספר הזה. חיוך. אני כל כך מחכה למשהו חדש. נמאס לי מהקאנונים ומהקלאסיקות, העולם משתנה מהר ואני רוצה לקרוא את זה בספרים, במקביל לחיים הרגילים. אני מתה על כתיבה של נשים, מזדהה מאוד עם בנות הארבעים פלוס, בקיצור, כל מה דומה לי - נכנס. אז כן נהניתי לקרוא את הספר, בסך הכל. אבל שאלוהים יעזור לי, אני עדיין זקוקה לעלילה. סתם מחשבות על החיים, זה לא מחזיק ספר. סיפורי לידה וילדים, תשמעו, יש לי שכנות... נישואין מקרטעים..מה חדש? עוד לא החלטת אם גברים או נשים? קאם און. מאוד קשה לי!”