ביקורת ספרותית על בין שתי ערים: מהדורה חגיגית מאת צ'ארלס דיקנס
ספר מעולה

---

"A Tale of Two Cities " פורסם בשנת 1859- תחילת הפרסום היה במגזין החדש של צ'רלס דיקנס "All the Year Round" (מחודש אפריל, עד הפרק ה-45 והאחרון ב26 בנובמבר 1859). צ'רלס דיקנס היה בכיר הסופרים של התקופה, בגיל 47 הוא פרסם רומן גדול לעומה האנגלית.
הספר נפתח בפראפרזה הספרותית המתחרה בזה של טולסטוי ("כל המשפחות אומללות בדרכן")- "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי; גן עדן ציפה לכולנו, או היפוכו הגמור- בקיצור, התקופה דמתה כל כך לזו הנוכחית, עד שבני הסמכא הקולניים ביותר בה התעקשו להתייחס אליה, לטוב או לרע, אך ורק בהשוואה על דרך ההפלגה.
הספר הראשון-"הוחזר לחיים"- התקופה היא 1757 (דצמבר)בצרפת- "הודאה דחופה בשבילך מאלה שם. טי ושות'". "אני מכיר את השליח, שומר", קרא מר לורי, שירד אל הדרך- בסיועם הנחפז, יותר מאשר המנומס, של שני הנוסעים האחרים, ששכבו וטיפסו מיד אל תוך המרכבה, סגרו את הדלת והגיפו את החלון. "אפשר להרשות לו להתקרב; הכול בסדר". "אני מקווה שזה ככה אבל אני לא יכול להיות ממש בטוח," אמר השומר לעצמו בזעף. "אתה שם!" "כן! וגם אתה שם! אמר ג'רי בקול צרוד יותר מאשר קודם. (...) שומר! אמר הנוסע בקול שלו ובוטח של איש עסקים. השומר הדרוך, ימינו על הדק הרובה קצוץ הקנה, שמאלו על הקת, ועינו משגיחה על הרוכב, השיב קצרות, "אדוני". "אין סיבה לחשוש. אני מעובדי בנק טלסון. בוודאי שמעת על בנק טלסון בלונדון. אני נוסע לפריז בענייני עסקים. קח כתר, דמי שתייה. יורשה לי לקרוא את ההודעה? "אם תוכל לעשות את זה מהר,אדוני". הנוסע פרש את פיסת הנייר לאור פנס המרכבה שאותו צד וקרא- תחילה לעצמו ואחר בקול רם: "חכה בדובר למדמאזל". זה לא ארוך, שומר, אתה רואה. ג'רי, אמור שתשובתי היא הוחזר לחיים".(ע"מ 18-19, פרק 2 "מרכבת הדואר").
ג'רי קרנצר- שומר הראש של הרווק האומלל מטעם בנק "טלסון" - ג'רוויס לורי המוצא את עצמו בסוף הספר הראשון מחולץ מבור שזרקו אותו עליו בחשד לריגול. לואי ומרי אנטואנת יזללו עוד הרבה עוגות על כן, צ'רלס דיקנס מקפיץ את העלילה חמש שנים קדימה בספר השני.
ספר שני- "חוט שני"- השנה היא 1762. הגיבור הטראגי של הסיפור- אלכסנדר מאנט, שביתו לוסי מאנט, האלמה היפה נחלצת לעזרתו מלווה בשלל גיבורים החושקים בה. "התובע הכללי התיישב במקומו, והאב ובתו התיישבו גם הם באחת. אחר צץ במשפט עניין נסיבתי מיוחד. היה צורך להוכיח שהאסיר אמנם נסע בחברת שותף לפשע במרכבת הדואר לדובר באותו לילה, ביום שישי בחודש נובמבר, חמש שנים לפני כן, וכי ירד בחשאי מן המרכבה באמצע הלילה, כביכול כדי לנסוע למקום אחר- אלא שנסע בחזרה כעשרים קילומטרים, לקסרקטין ולמספנה, ושם ליקט מידע. נקרא עד שזיהה אותו כמי שנכח בדיוק באותה שעה באולם קפה מסוים בבית מלון באותה עיר קסרקטין ובאותה מספנה, וראה אותו מחכה לאדם נוסף. (...) "הבט היטב בג'נטלמן הלה, בידידי המלומד היושב שם", הצביע הפרקליט על האיש שזרק אליו את הנייר, "ואחר הבט שוב באסיר מה אתה אומר? האין הם דומים מאוד זה לזה?". (...) "מה שלום הגברת הצעירה?" "היא מדוכדכת מאוד; אבל אביה מעודד אותה, והיא מרגישה טוב יותר מחוץ לכותלי בית המשפט". "אומר זאת לאסיר. לא נאה שבנקאי מכובד כמוך ייראה משוחח עמו בפומבי, אתה הרי מבין". מר לורי הסמיק, כמודה שהפך בשאלה זו במחשבתו, ומר קרטון פילס את דרכו אל ספסל הנאשמים. באותו כיוון היתה גם היציאה מבית המשפט, וג'רי הלך בעקבותיו, כולו עיניים, אוזניים וחדודי שיער. "מר דרניי!" האסיר קרב במהירות. "אתה בוודאי רוצה מאוד לשמוע מה שלום העדה, העלמה מאנט. היא תהיה בסדר גמור, ההשפעה הקשה ביותר של ההתרגשות כבר חלפה". "צר לי מאוד שהייתי הגורם לכך. התוכל לומר לה זאת בשמי, בצירוף ברכות חמות?" "כן אוכל, וגם אעשה זאת, אם אתה מבקש." התנהגותו של מר קרטון היתה עדישה עד כדי חוצפה. הוא עמד בגבו אל האסיר ונשען במרפקו על המעקה. "אני מבקש מאוד. ואני מודה לך מקרב לב". "לאיזה פסק דין אתה מצפה, מר דרניי? שאל קרטון, פניו מוסבות עדיין רק למחצה אל איש שיחו. "לרע מכול". "זה הדבר שהכי נבון לצפות לו, והכי סביר. אבל נראה לי שהפרישה שלהם להתייעצות היא לטובתך". (...) "ג'רי,ג'רי!" כשנכנס כבר עמד מר לורי וקרא אליו מן הפתח. "אני בא,אדוני,זאת מלחמה להיכנס בחזרה. אני כאן אדוני! מר לורי הושיט לו פיסת נייר, שאתה העביר בתוך ההמון. "מהר! תפסת את זה? "כן אדוני." על הנייר שורבתה בחיפזון מילה אחת: "זכאי". (ע"מ 85-80, פרק 9 "אכזבה").
הכוונה- "קסרקטין"- מחמנה צבאי. הגיבורים הצעירים (הזהים זה לזה-אחד צרפתי בעל עיניים כהות, בן 25, שרמנטי כמובן ועו"ד אנגלי ממולך גם שרמנטי ובעל עיניים כהות) צ'רלס דרנדיי וסידני קרטון ,המצליחים לעשות את הלא יאומן- לחלץ את אלכסנדר מאנט מהגליוטינה הצרפתית ולשחררו לאחר שמונה עשר שנה של כליאה מהבסטיליה. הסצנה רבויה עלימות בבית המשפט, מאות אסירים דחוכים זה בזה שאיזה שופט פוץ אם פאה וmack-up חורץ את דינם. באיור שחורץ את דינו- אלכסנדר מאנט נראה ללא פאה ובחרדה, לעט עתה צ'רלס דיקנס משאיר אותו בחיים, הוא צריך אותו להמשך העלילה.
"לאחר שכולם עזבו את הבנק, נותרו מר לורי וצ'רלס דרנדיי לבדם ליד השולחן. "תוחל לכחת את המכתב הזה לטיפולך? שאל מר לורי. "אתה יודע למי למסור אותו?" "אני יודע". "תוכל לקחת על עצמך להסביר כי אנו משערים שנשלח הנה מתוך מחשבה שיש סיכוי שנדע למי להעביר אותו, ושהוא נמצא כאן כבר זמן-מה?" (...) נבוך ביותר בגלל מחשבותיו, כמו גם בגלל דבריהם של סטרייבר ושל רוב אנשים אחרים, יצא דרניי אל שלוות הטמפל, פתח את המכתב וקרא אותו. זה היה תוכנו:
כלא אביי,פריז 21 ביוני 1792
מסיה כבוד המרקיז לשעבר, אחרי שזמן רב נשקפה לי סכנת מוות מיידי אנשי הכפר, הושפאלתי ונאסרתי באלימות והובאתי במסע רגלי ארוך לפריז. גם בדרך סבלתי סבל רב. ולו זו בלבד: ביתי הוחרב- נהרס עד היסוד. הפשע שבגללו נאסרתי, כבוד המרכיז לשעבר, ושעליו אקרא לתת את הדין לפני הטריבונל ולשלם בחיי (אם לא תיחלץ בטובתך לעזרתי), הוא, כך אמרו לי, בגידה בריבונות העם, מפני שפעלתי נגד העם בשמו של מהגר. לשווא אני טוען שפעלתי לפי הוראותיך למענם, ולא נגדם. המענה היחיד הוא שפעלתי בשמו של מהגר, והיכן הוא אותו מהגר? לשווא אני טוען גם זאת, שעוד לפני שהוחרם רכוש המהגרים הפסקתי לגבות מהם דמי אריסות ומסים, לדרוש מהם היטלים ואף לטבוע אותם למשפט. התשובה היחידה היא שפעלתי בשמו של מהגר, והיכן הוא אותו מהגר? אהה! כבוד המרקיז לשעבר רב החסד, היכן הוא אותו מהגר? בשנתי אני קורא, היכן הוא? אשא עיני למרומים, האם לא יבוא להושיעני? ותשובה אין. אה! כבוד המרקיז לשעבר, הנני שולח את תחינתי אליך על פני הים, בתקווה שתגיע אולי לאוזנייך באמצעות בנק טלסון הגדול המוכר בפריז! בשם אלוהים, בשם הצדק והנדיבות ובשם כבוד שמך האציל, אני מתחנן לפניך, כבוד המרכיז לשעבר, לעזור לי ולשחרר אותי. אשמתי היחידה היא היותי נאמן לך. הוי! כבוד המרקיז לשעבר, אני מתחנן לפניך שגם אתה תיהיה נאמן לי! מכלא אימים זה, שכל שעה נוספת בו מקרת את אובדני, אני שולח אליך, כבוד המרכיז לשעבר, תחינה של אדם מסור, דואב ואומלל. שלך המעונה,גאבל (ע"מ 248-246, פרק 24, "נמשך אל אבן שועבת").
ג'רוויס לורי וצ'רלס דרניי נמצאים בסוף הספר השני ("חוט שני") בלונדון. המהפכה הצרפתית החלה. המכתב של תיאופיל גאבל נמנע אומנם לגרוויס לורי, הפקיד החשוב מבנק תלסתון, אך מי שיצתרך לצלוח את התעלה הוא צרלס דרנדיי. הוא כבר הספיק להתחתן עם לוסי מאנט שילדה את לוסי הקטנה וחי באושר ועושר בלונדון עד פרוץ המהפכה.
המהפכה הצרפתית התחוללה בשנים 1789-1799, ב-1791 הרפו את ראשו של לואי ה-16. מרי אנטואנט תימצא את מותא, נגררת במריצה אל עבר הגיליוטינה לעיניי כול ב-16 באוקטובר 1793. מקסימיליאן רובספייר יעלה הילוך ושלח את כולם (כולל את עצמו- 28 ביולי 1794 אל עבר הגליוטינה "בתקופת הטרור" בצרפת).
"לחמישה גם לא נשאר קהל שיביא להארכת ההליכים, כי בשעה שהוא ודוקטור מאנט יצאו בשער, נאסף שם קהל רב, ובתוכו נדמה היה לו שהוא מבחין בכל הפרצופים שראה בבית-המשפט- מלבד שניים, שחיפש לשווא. כשיצא, שוב הקיפה אותו התהלוכה בבכי, בחיבוקים ובצעקות, כולם לפי התור וכולם בבת-אחת, עד שאפילו הגאות בנהר שעל גדתו התרחשה הסצנהה המטורפת, כאילו השתעה כמו האנשים שעליה. הם הושיבו אותו בכיסא גדול שנלקח מאולם בית המשפט או מאחד מחדריו או מסדרונותיו. על הכיסא הם פרשו דגל אדום, ולמסעד הצמידו שפוד ועליו מצנפות אדומות שהתנועעו הנה והנה, ומפעם לפעם חשפו מן המאמקים המאובנים פרצופי חורבות אדם שכאלה, עד שלא אחת הוטעה מוחו המבולבל לחשוב שהוא נמצא בעגלת הנידונים, בדרכו אל הגיליוטינה. (...) בעוד הוא מאמץ אותה אל לבו ומפנה את ראשה היפה כדי להסתיר אותו מן ההמון השואג ולהצמיד בסתר את דמעותיו לשפתיה, החלו אחדים מן האנשים לרקוד, ומיד החלו לרקוד עם אחרים,והחצר התמלאה במחול הקרמניולה. (...) לאחר שאחז דרנדיי ביד הרופא שעמד לפניו מנצח וגאה; לאחר שלחץ את ידו של מר לורי, שנאבק קצר נשימה לעבור בתוך נחשול הקרמניולה; לאחר שנישק את לוסי הקטנה, שהונפה אליו וחיבקה את צווארו; לאחר שחיבק את פרוס המסורה והנאמנה תמיד; לאחר כל אלה הרים את אשתו בזרועותיו ונשא אותה מעלה, אל דירתם. "לוסי! יקירתי! ניצלתי". "הו צ'רלס היקר מכול, תן לי להודות על כך שאלוהים על ברכי, כפי שהתפללתי עליו קודם. כולם הרכינו את ראשיהם ולבם בירא. כשהיתה שוב בזרועותיו אמר לה: עכשיו דברי עם אביך, יקירתי. אין עוד אדם בצרפת שהיה מצליח לעשות מה שהוא עשה בשבילי". (ע"מ 293-292) פרק 6 "נצחון".
ספר השלישי "מסלול הסערה"- לוקח דיקנס את העלילה לשנים 1794-1793. התפקידים התהפכו- הפעם אלכסנדר מאנט מגן על חותנו צ'רלס דרניי מפני הגליוטינה. כנגד הסטטיסטיקה לא מוציאים באשמת כפירה ברפובלקה בתקופת הטרור בה היא מצויה את גיבור העלילה השרמנתי של הרומן. משהו יעלץ למצוא את מותו...
"לא יעזור לה להסתתר מפני כעת", אמרה מאדם דפארז'. "פטריוטים טובים ידעו מה זה אומר. תני לי לראות אותה לכי תגידי לה שאני רוצה לראות אותה. את שומעת? "גם עם העיניים שלך היו מנופים, "אמרה העלמה פרוס, "ואני הייתי מיטת אפריון אנגלית, לא הייתי מזיזה אותי אפילו כחוט השערה. (...) "אישה שוטה וחזירית!" אמרה מאדם דפראז' והזעיפה פנים. "לא ביקשתי ממך שום תשובה. אני רוצה לראות אותה. או שתגידי לה שאני דורשת לראות אותה, או שתזוזי מן הדלת ותיתני לי להיכנס אליה! זאת בלווית הנפה נרגזת של יד ימין. (...) "אני בריטית", אמרה האלמה פרוס, "אין לי מה להפסיד. לא אכפת לי מעצמי אפילו בשני פני. אני יודעת שככול שאחזיק אותך כאן יותר, יגדלו סיכוייה של החיפושית שלי אם תעזי לשים עליה יד, לא אשאיר אפילו קווצה אחת מהשערות השחורות שעל ראשך!". (...) מאדאם דפראז' פנתה אל הדלת. העלמה פרוס, בדחף רגעי, הקיפה את מותניה בזרועותיה ולפתה אותה בחוזקה. לשווא נאבקה מדאם דפראז' להיחלץ ולהכות; העלמה פרוס, שעיקשותה שאבה כוח מן האהבה, שתמיד חזקה הרבה יותר מן השנאה, אחזה בה בחוזקה ואפילו הרימה אותה מן הרצפה במעבק בינהן. שתי ידיה של מאדם דפראז' דחפו אותה וקרעו את פניה ; אבל העלמה, ראשה מורכן, החזיקה במותניה ונאחזה בה בכוח רב משל אישה טובעת. עד מהרה חדלו ידיה של מדאם דפראז'להיאבק והחלו לגשש סביב מותניה. "הוא תחת זרועי", אמרה האלמה פרוס בקול חנוק, "את לא תשלפי אותו. אני חזקה ממך, תודה לאל על כך. אמשיך להחזיק בך עד שאחת משתינו תתעלף או תמות". ידיה של מדאם דפארז' עלו על חיקה. העלמה פרוס הרימה מבט, ראתה מה הדבר, הכתה בו, הציתה ברק וקול נפץ, ונשארה עומדת לבדה- עיוורת מן העשן". (ע"מ 376-374, פרק 14 "הקץ לסריגה").
המשרתת המסורה העלמה פרוס מגוננת על גיבורת הספר- לוסי מאנט מפני תרז דפארז' (הנשואה לארנט דפראז'). הזוג דפראז' מלווה את ה"הזרה" הספרותית בה עושה דיקנס שימוש להמחיש את תקופת הטרור של המפכה. היום נשלחים חמישים ושתיים איש לגליוטינה, כביכול הגליטינה היא דמות בפני עצמה ברומן. גם "הנקמה" מתלווה לתרז דפראז' שישבו ורקמו את שמותיהם של העולים לגרדום, בנסיונה להוביל את גיבורי הרומן- לוסי מאנט וצ'ארלס דרניי אל עבר אותה גיליוטינה.

אמרו עליו, באותו לילה בעיר, כי פניו היו השלוות ביותר שנראו שם אי-פעם. רבים הוסיפו שהביעו שגב נבואי. אחד הקורבנות המרשימים ביותר של אותו להב-אישה-ביקשה זמן לא רב לפני כן, לרגלי אותו גרדום, רשות לכתוב את המחשבות שעלו במוחה. אילו ביטא הוא את מחשבותיו, והן אכן היו נבואיות, בוודאי היו כדלהלן:
"אני רואה את ברסד, ואת קליי, את דפראז', את "הנקמה", את המושבע, את השופט, טורים ארוכים-ארוכים של הרודנים החדשים שקמו על מפלת הישנים, מתים תחת מכשיר הנקם עוד לפני שיצא מכלל שימושו הנוכחי. אני רואה את העיר היפה ואת העם המופלא הזה נחלצים מן התהום, ובמאבקיהם לחירות אמיתית, בניצחוחונותיהם ובמפלות שלהם ישיימשכו עוד שנים ארוכות, אני רואה את ימי הרשע הללו ואת הימים שקדמו להם והולידו אותו, מסתיימים, לאחר שכיפרו בהדרגה על פשעם.
"אני רואה את חייהם של אלה שלמענם הקרבתי את חיי השלווים, מועילים,משגשגים ומאושרים באנגליה, שאותה לא אראה עוד. אני רואה אותה ובחיקה ילד הנושא את שמי. אני רואה את אביה , זקן וכפוף אך מושש, ונאמן לכול האדם במקצועו המעלה ארוכה, חי בשלווה. אני רואה את הישיש הטוב, ידידם משכבר הימים, מוריש להם בעוד עשר שנים מוריש להם את כל הונו והולך בשלוואה לקראת בוראו.
"אני רואה שמקומי שמור בלבם, וגם בלבות צאצאיהם בדורות הבאים. אני רואה אותה, אישה זקנה, מתאבלת עליי ביום השנה למועד הזה. אני רואה אותה את בעלה בסוף דרכם, נחים זה לצד זה על יעודם באדמה, ואני יודע שאין הם קדושים ויקרים יותר זה לזה מכפי שהייתי אני לנפשות שניהם.
"אני רואה את הילד ששכב בחיקה וקיבל את שמי, גבר העושה חיל בדרכי החיים שפעם נפרשו גם לפני. אני רואה אותו מצליח כל כך, עד כי שמי הופך נערץ בזכותו. אני רואה כיצד נמחים הכתמים שבהם הכתמתי את השם הזה. אני רואה אותו, ראש לשופטי הצדק ואנשי הכבוד בדורו, מביא לכאן את בנו הנושא גם הוא את שמי, ולו מצח כה מוכר לי ואותם תלתלי זהב. הוא מביא אותו אל המקום הזה- והוא כבר נאה אז, ושום זכר לא נותר בו מכיעורו היום- ואני שומע אותו מספר לנער את סיפורי בקול עדין ונשבר.
"טוב דבר זה שאני עושה מכל דבר שעשיתי עד כה; טובה מנוחה שאני הולך אליה מכל מנוחה שידעתי עד כה"

סידני קרטון- שכה דומה לצ'רלס דרניי הוא הדמות האחרונה הבאה אל מותה וחותמת את ספרו הנודע "בין שתי ערים של צ'רלס דיקנס. סידני קרטון לוקח את עצמו יחדיו עם אלכסנדר מאנט, לוסי מאנט ביתו. תחילה התלווה עליהם למתרות עבודה שעשה עבור המשפחה בתחילת הרומן, והנה הוא מקריב את עצמו למען חבריו.

קשה לי להגיד האם הרומנים "מלחמה ושלום" של טולסטוי, "עלובי החיים" של ויקטור הוגו או "בין שתי ערים" מתארים את המהפיכה וחוסכים ספר היסטוריה בנושא. כמו הרומן של דוסטייבסקי "שדים" הבא לבשר על המהפכה ברוסיה. סופרים חיים בדיעבד בדרך-כלל (מלבד דוסטוייבסקי, שחזה לאן נושבות הרוחות).
מה שבטוח, תמיד עדיף רומן טוב מספר היסטוריה יבש.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על בין שתי ערים: מהדורה חגיגית