ביקורת ספרותית על בין שתי ערים: מהדורה חגיגית מאת צ'ארלס דיקנס
ספר מעולה

---

בשנת 1989 מרגרט תאצ'ר המנוחה(שלאחרונה היו שציפו לה שתגיע לכבדנו בטקס הדלקת המשואות), העניקה העתק של הספר 'בין שתי ערים' לנשיא צרפת דאז פרנסואה מיטראן. זה היה פריט יקר ערך, הוצאה מקורית של שנת 1859 והמחווה נעשתה לרגל חגיגות שנת ה – 200 למהפכה הצרפתית. כוונותיה של ראש ממשלת בריטניה היו כנראה טהורות והיה ברצונה באמת ובתמים להשתתף בשמחת בני הרפובליקה, אך לא כך חשבו עיתוני צרפת...


הם מיהרו להדגיש את הניגוד הקיים בספר בין לונדון השלווה כביכול(שחוטפת לא מעט מדיקנס) בתקופה המתוארת, לפריז הבוערת ואף הביאו קטעים שלדידם השמיצו את המהפכה ומחולליה. גם מיטראן עצמו זכה לעקיצות בדפי העיתונים על נכונותו לקבל את המתנה השנויה במחלוקת. על כן, נחשב מעשה זה עד היום לאחת ממעידותיה חסרות הטקט של אשת הברזל המיתולוגית.


קראתי את הספר בתקופה עמוסה בחיי ועל אף זאת, בכל פעם שלקחתי אותו לידיי, הוא סחף אותי וריתק אותי מחדש. מדובר ביצירה גדולה מכל בחינה שהיא של אחד הסופרים המוכשרים שחיו על הכוכב הזה.

דיקנס מציג לנו את תקופת המהפכה הצרפתית בצורתה האמתית. הזדהותו עם העם המשועבד, המדוכא, הנבער וחסר כל, כאבם של ילדים רעבים, האימהות המיואשות, האיכרים קשי היום ובנות שהיו להפקר עבור המרקיזים ניכרת. באותה הנשימה הוא נחרד מעוצמת יצר הנקמנות, הצמא לדם שלא ניתנת לרוויה, מהקלות הבלתי נתפסת של הקרבת חפים מפשע רבים כל כך על מזבח הרפובליקה. וכמו שבעיני האדונים הקודמים, חייהם של בני המעמד הנמוך היו שווים כקליפת השום, כך "הנשים הסורגות" במצנפות האדומות סופרות את קורבנותיו של "המגלח הלאומי" – הגיליוטינה, שמספרם נע בין עשרות למאות בכל יום. אז האם דיקנס תמך במהפכה? ללא צל של ספק. אך הוא מצליח לתאר את קרביה המכוערים, האכזריים והפנאטיים ובו בזמן לא לשפוט אותה. הגיגיו יפים וכך הוא כותב אודות סצנה של הובלת נידונים לגילוטינה בעגלות, בה עומד להתרחש אחד השיאים של העלילה:

"שש עגלות מתגלגלות ברחובות. החזר אותן שוב לקדמותן, אתה הזמן, מכשף רב עוצמה, ואז ישתקפו מהן שליטים אבסולוטיים, פמליות של אצילים פיאודליים, גבירות ראוותניות וכנסיות שאינן בית אלוהים אלא מאורות גנבים, ובקתות של מילוני איכרים רעבים! לא; הקוסם הגדול המגשים באופן נשגב את סדרי עולם שקבע הבורא, לעולם אינו חוזר בו. "אם ברצון אלוהים נהפכת לדמות הזאת, אומרים הנביאים בסיפורי אלף לילה ולילה החכמים, "אז כך תישאר! אך אם לבשת את הדמות הזאת בגלל כישוף חולף, חזור לדמותך הראשונה!" העגלות מתגלגלות הלאה ללא שינוי ותוחלת."

העלילה היא רבת פנים ומלאת נפח, הכתיבה היא מופתית – ניתן להביא ציטוט מרהיב כמעט מכל עמוד בספר, שלא לדבר על הפתיחה המפורסמת שלו. רוב הדמויות, לעומת זאת, די חד ממדיות ולא מורכבות. ייתכן והדבר נובע מהעובדה שאין לרומן זה גיבור ראשי מובהק וכל דמות מייצגת מימד מסויים במכלול המהווה את השלד של היצירה. יש בה נבל גמור, אישה צעירה מלאת אהבה וחמלה, איש הגון והומני שוויתר על חיי פאר וניצול ובחר בדרך הישר, בנקאי אפור, אך לבבי, הולל שמנהל חיים חסרי כיוון והופך קדוש מעונה ועוד רבים אחרים.

בסופו של דבר מדובר בפנינה של היצירה הוויקטוריאנית, שנכתבה על ידי גאון שהשפה האנגלית הייתה לו כחומר ביד היוצר. הוא מיטיב לתאר את אחת התקופות המכוננות בשתי ערים מרכזיות באירופה בצורה מפוקחת, כנה וחפה מרומנטיזציה מתחנפת שכה אופיינית לסופרים רבים שכותבים אודותיה. ספר חובה.
כך, שאם הייתי צרפתי, הייתי אסיר תודה לתאצ'ר שבחרה להעניק למדינתי יצירת מופת – אחד הרומנים המשובחים אודות אותם אירועים מכריעים ש"חירות, שוויון, אחווה –או מוות" היו לסיסמתם.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על בין שתי ערים: מהדורה חגיגית