• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
3096 ימים

3096 ימים

מאת נטשה קמפוש

הביקורת של אספנית כפייתית

תמונה של אספנית כפייתית
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
3096 ימים

3096 ימים

מאת נטשה קמפוש

הביקורת של אספנית כפייתית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אספנית כפייתית
הוצאה לאור:כנרת
שנת הוצאה:2011
קטגוריה:סיפורי חיים
הקודמת
דובה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 14 שנים

“מכירים את הימים בהם באופן חד פעמי צריך לקום מוקדם מהרגיל ולהיות ערנים ויעילים, ואז בלילה קוראים "שני”

7/21
ביקורות על 3096 ימים
הבאה
rimbaldi
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

למרות שהייתי יחסית קטנה כשנטשה קמפוש ברחה, תמיד זכרתי את המקרה שלה. שמונה שנים בצינוק, חטופה, בלי שום קשר עם העולם, ופתאום יום אחד היא מופיעה.
לכן כשהספר הגיע לידיי, ישר ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו. ובאמת, הספר אינו קל לקריאה. אמנם קשה לי להאמין שקמפוש עצמה כתבה אותו, ואני מאמינה שהיא השתמשה בסופר צללים, אבל הענין לא מוריד מהספר בעיני.
חלק מהתיאורים הם קשים ובלתי נתפסים, ובעיקר עצובים.
אני מאוד ממליצה על הספר, מהסיבה הפשוטה שהוא מעניין ומרגש בו זמנית.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Daniel♥
Daniel♥
תמונה של NuMb
NuMb
תמונה של פֶּפֶּר
פֶּפֶּר
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
6קוראים|גיל ממוצע40|67%נשים

על המבקרת

תמונה של אספנית כפייתית

אספנית כפייתית

ותיקה
חברה מזה 12 שנים
90 ביקורות•383 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של אספנית כפייתית
אספנית כפייתית
ותיקה
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות90
לייקים שקיבלה383
דירוג ממוצע3.9 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת49מתח ריגול והרפתקאות19ספרות מקורית10

דיון על הביקורת

3 תגובות
א
אספנית כפייתית•לפני 10 שנים
אני חושבת שלא תמיד צריך לעשות הפרדה. המטרה הייתה להעביר את הסיפור ואת מה שקרה, והסיפור עומד בפני עצמו, גם ללא כישרון כתיבה. זה לא בהכרח צריך להיות כתוב בצורה מדהימה
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 10 שנים

היא באמת

לא כתבה אותו בעצמה ומי שכתב אותו הוא לדעתי נטול כל כישרון. נראה לי שזה אחד המקרים הידועים שבהם אנשים מתקשים לעשות הפרדה בין הסיפור עצמו (מזעזע לכל הדעות) לבין איכות הכתיבה ודרך העברת הסיפור (צולעת וירודה).
פֶּפֶּר
פֶּפֶּר•לפני 10 שנים
ספר חזק וקשה. קראתי לפני כמעט שנתיים ועדיין זכור לי בחדות.
3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אספנית כפייתית

קפקא על החוף

קפקא על החוף

הרוקי מורקמי

לרוב, אני לא מתחברת לפנטזיה. לעיתים רחוקות בלבד זה באמת מצליח לתפוס אותי ולגרום לי להתעניין. וקפקא על החוף הוא קצת ספר פנטסטי.
הוא מספר על קפקא, ילד בן 15 שבורח מהבית ומגיע לספריה פרטית בקצה השני של יפן ומשתקע שם. הוא מנסה להפוך לבן ה-15 הכי חזק בעולם, וגם לברוח מהנבואה/קללה שהטיל עליו אביו: קפקא יהרוג את אביו וישכב עם אמו ואחותו. הבעיה היא שאמו של קפקא עזבה את הבית כשקפקא היה בן 4, ולקחה את אחותו איתה, כך שלקפקא אין מושג איך הן נראות וכל אישה יכולה להיות אמו או אחותו.
הספר מספר גם על נאקאטה, זקן פגוע ראש שיכול לדבר עם חתולים אבל לא יודע לקרוא ולכתוב ולרוב לא ממש מבין את העולם סביבו. נאקאטה בורח מטוקיו גם הוא, מסיבותיו שלו, ויוצא לחפש אחר משהו שהוא לא יודע מהו. כשהוא יגיע לשם, הוא ידע שזה המקום.
הסיפורים משתלבים יחדיו אבל גם לא ממש משתלבים. אין איזושהי נקודת השתלבות ברורה, אלא הם די מקבילים אחד לשני, עד שבשלב מסוים הם מתקרבים.
בסוף הספר אתה בעיקר נשאר עם שאלות - האם התאוריה שקפקא העלה בספר נכונה? האם קפקא ונאקאטה הם אותו בן אדם? ובכלל, מה קורה פה?
למרות שרוב הספר מתבסס על דברים מיסטיים, ואפילו בלי איזשהו ביסוס מד"בי אמיתי, אלא מתייחס אליהם כאל פשוט קיימים ואל כחלק מהעולם הרגיל (וזה הכי שנוא עליי), עדיין לא הצלחתי להניח את הספר מהידיים. זה הספר הראשון של מורקמי שאני קוראת ונהניתי. רציתי לדעת מה עולה בגורלו של נאקאטה - מה הוא מחפש, האם הוא ימצא את זה, ואיך הסיפור שלו ישתלב עם של קפקא. רציתי לדעת אם קפקא צדק.
לא קיבלתי את כל (אפילו לא את רוב) התשובות לשאלות שהיו לי במהלך הספר, אבל אולי לפעמים לא צריך לדעת הכל.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
הוא חזר

הוא חזר

טימור ורמש

אוף. כשהספר יצא רציתי ישר לקרוא אותו. קניתי והוא ישב לי על המדף תקופה די ארוכה (שנה אם להיות מדויקת, ואם לדייק עוד יותר - זו לא תקופה כל כך ארוכה אצלי). וכל כך התאכזבתי. באמת, איזה שעמום.
כן, הרעיון נחמד ומעניין - היטלר חוזר לחיים? איך? למה? מה עושים איתו? אבל הביצוע הרבה פחות.
היטלר חוזר לשנת 2011. בהתחלה הוא לא מבין מה קרה לברלין שהוא מכיר ולמה הכל נראה כל כך טוב. עד פה הסיפור אמין (עד כמה שחזרה לחיים יכולה להיות אמינה). אבל רבאק, באיזשהו שלב, כשהוא מתוודע לאינטרנט ולטלפון הנייד ולגוגל - הוא לא חושב לעשות על עצמו חיפוש ולראות מה עלה בגורלו?
וכשהוא מתעקש לא להבין שכולם סביבו בטוחים שהוא קומיקאי מסור במיוחד - הוא לא תוהה למה?
ולמה הוא לא מנסה לדבר עם אף אחד ולנסות להבין מה קרה לו?

ריבוי החורים בעלילה מנע ממני לצחוק בצחוק כל כך גדול כמו שהכריכה הבטיחה. נכון נכון, סיפור לא אמין מראש, אבל לא צריך לזלזל כל כך בקוראים ולצפות שהכתיבה לבדה על טאבו תעשה את העבודה.
תחסכו מעצמכם

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
סטונר

סטונר

ג'ון ויליאמס

אני נמצאת כרגע בתקופה קצת מבלבלת. תוהה מה יהיה איתי בהמשך חיי. אמנם רק בת 23, אבל זה כבר הזמן להחליט החלטות חשובות. ולכן הספר הזה היה בשבילי כמו מכה בבטן.
סטונר, אתם כבר בטח יודעים, מספר על וויליאם סטונר, נער חווה שהולך ללמוד חקלאות באוניברסיטה, אבל במסגרת קורס חובה בספרות אנגלית, מתאהב דווקא במקצוע הזה. הוא מחליף חוג, מסיים את לימודיו והופך למרצה. מלבד זה, הוא מתחתן עם אדית', אישה משוגעת לכל הפחות, או למחמירים מבינינו - פשוט רעה. באוניברסיטה, הוא מנסה לעמוד על שלו ולא לתת לדוקטורנט עצלן ושקרן להמשיך בעבודתו, אבל נכנס למלחמת אגו עם ראש המחלקה, שמתעמר בו במשך יותר מ20 שנה על כך. יש לו גם בת, גרייס, שהוא היחיד שמטפל בה בשנות חייה הראשונות, אבל בשנות ההתגברות שלה אדית' מרחיקה אותה ממנו ומכולם.
הבעיה עם סטונר היא שהוא פסיבי. הוא לא לוקח יותר מדי אחריות על החיים שלו ולא עומד על שלו מול הסובבים אותו. הוא לא עוזב את אדית' (או אפילו לא מנסה לנער אותה), אלא פשוט משלים עם הנישואים חסרי האהבה ביניהם. הוא לא מתעמת עם לומקס, ראש המחלקה, על כך שהוא מתנקם בו בעזרת מערכת השעות שלו במשך שנים. הוא אפילו לא מתעמת עם עצמו, אלא מקבל את החיים כמו שהם.
אולי בגלל זה סטונר שואל את עצמו בסוף הספר כמה וכמה פעמים "למה ציפית?"
אולי הוא לא ציפה לדבר. אולי הוא לא ציפה מלכתחילה לאיזשהו יחס. אולי הוא מלכתחילה לא ראה את עצמו כשווה מספיק.
--
לאורך כל הספר ליוותה אותי תחושה רעה. כמו כשיודעים שמשהו רע עומד לקרות. היא לא הרפתה, ואתמול, כשסיימתי את הספר, בכיתי. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבכיתי ממש בזמן קריאת ספר, אבל אתמול לא יכולתי לעצור את הדמעות. בסופו של דבר, סטונר הוא אדם טוב, שפשוט אף אחד לא עומד לצידו ואף אחד לא נלחם למענו, וסיפור חייו הוא לא פחות מטראגי בעיניי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

כמו שכתבתי כאן בעבר, אני נוטה להיזהר מספרים שהם קונצנזוס. אם יש משהו שכולם אהבו, אני אתייחס אליו בחשדנות. אפילו אם יש סרט שכולם ראו, כנראה ייקח לי כמה שנים טובות לראות אותו.
בנוסף לכך, אני נזהרת ממלכודות בכי כמו מאש. בכל פעם שאני נתקלת במסחטת דמעות, אני מתמלאת ציניות. ב"שומרת אחותי", כשכולם בכו, אני צחקתי.
ועם זאת, הרגשתי שמזמן לא קראתי ספר טוב, שממש נהניתי ממנו ונכנסתי אליו, אז בחרתי את "ללכת בדרכך". וכמה שאני נזהרת מקונצנזוס וממסחטות דמעות, גם אני נפלתי.
התחלתי את הספר בראשון בצהריים וסיימתי אותו הבוקר - פשוט לא יכולתי להניח אותו מהיד. כן, גם אם הוא קלישאתי, גם אם הוא מוגזם, גם אם הוא לא אמין, הוא פשוט יפה ומרגש, ואם לא הייתי מסיימת לקרוא אותו בעודי על כלי תחבורה ציבורית, הייתי מייבבת ומתייפחת.

מיותר לציין שאתמול הזמנתי גם את ספר ההמשך, נכון?

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
המלכה היחפה

המלכה היחפה

אילדפונסו פלקונס

אני מאוד אוהבת רומנים היסטוריים, רצוי כאלה שמתרחשים באירופה באלף השני. מאוד אהבתי גם את "הקתדרלה ליד הים" של פלקונס, לכן לקחתי גם את הספר הזה, על אף שהעלילה בכריכה האחורית לא נשמעה לי מי יודע מה מפתה - הקשר בין משפחת צוענים לבין שפחה לשעבר במאה ה-18.
אני מודה שאין לי יותר מדי מה להגיד על הספר הזה. לקח לי זמן להיכנס לעלילה (אבל גם לקח לי זמן להתחיל לאהוב את "הקתדרלה", לכן לא נבהלתי) ובסופו של דבר היא לא הייתה מרגשת במיוחד.
זה ספר שבסה"כ עושה את העבודה - נחמד לקרוא אותו, הוא מעביר את הזמן, הדמויות מעניינות, אבל הוא לא יישאר איתך אחרי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
פלאפל אוסלו

פלאפל אוסלו

אמיר בן-דוד

בסך הכל אני מחבבת פלאפל. זו לא תהיה הבחירה הראשונה שלי כשאני רעבה, ככל הנראה אעדיף אוכל איטלקי או אסייאתי, אבל מדי פעם, גם פלאפל זו אופציה ממש נחמדה.
גם "פלאפל אוסלו" לא הייתה הבחירה הראשונה שלי. למעשה, הספר שכב למעלה משנתיים על המדף עד שהואלתי בטובי להגיע אליו. אבל כמו שהמאכל יכול להיות מרענן, כך היה גם הספר.
"פלאפל אוסלו" מספר על פרוספר לנון לומברוזו. פרוספר על שם סבו מצד אמו, ולנון על שם ה-לנון, כי הוא נולד ב9 בדצמבר 1980 - היום שבו נרצחה החיפושית האהובה, לפי שעון ישראל. אביו של לנון מאמין שנשמתו של ה-לנון התגלגלגלה אל גופו של בנו, ולכן קורא לו כך.
הפלאפל הוא בדם של משפחת לומברוזו. לאביו, אלבר, יש דוכן פלאפל פופולרי מאוד בטבריה והוא כבר דור רביעי בתחום. לכן, אך טבעי שגם לנון יתגלגל לעסק, אבל להפתעת כולם הוא מגיע לשם רק בנורווגיה, אליה עבר עם אהובתו הנורווגית. באוסלו הוא פותח דוכן פלאפל, עליו הוא מציב שלט שמכריז: "המאכל הלאומי המופלא של ישראל", אבל כמו כל דבר שקשור בישראל, יש מי שלא אוהב את התיאור הזה ועולה השאלה - האם ניתן לקרוא לפלאפל המאכל הלאומי של ישראל? האם זה עוד משהו שנכבש מהערבים (כדבריהם בספר)? כמובן שהפרשה מקבלת תשומת לב בינלאומית, ובארץ מתחילה גם "אינתיפאדת הפלאפל", במסגרתה מיידים פלסטינים כדורי פלאפל על שוטרים.
למעשה, הספר מתחיל בסוף - על העמוד הראשון אנחנו כבר יודעים איך הכל נגמר, ורוב ה"עניין" עליו מסופר בכריכה האחורית מגיע ממש בעמודים האחרונים, אבל בעיניי ידיעת הסוף לא פוגמת בחווית הקריאה כלל, אלא רק מגבירה את העניין, את הרצון לדעת איך דברים התגלגלו כך. "פלאפל אוסלו" הוא ספר מעולה, מעניין, שנון וזורם.
אולי אלך לקנות פלאפל, פתאום בא לי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
מדונה על הירח

מדונה על הירח

רולף באוארדיק

״אפקט הפרפר״ הוא מונח שמתאר מצב בו שינוי קטן וזניח למראה בתנאים ההתחלתיים מביא לשינויים גדולים לאורך זמן.
ב״מדונה על הירח״ אפקט הפרפר הוא כיבוי נר התמיד בכנסייה של באיה-לונה: ׳״בכפר הזה כולם משוגעים, וגם אתה כמוהם,״ ככה אמר לי פריץ הופמן רגע לפני שכיבה את נר התמיד בכנסייה. ״מה זה כבר משנה אם בכפר המת הזה דולק או לא דולק נר קטן?״ בשביל פריץ זה לא שינה דבר, אבל את חיי חילק אותו נר לתקופה שלפני כיבויו ולזו שאחריו.׳ (עמ׳ 255)
--
באיה-לונה הוא כפר קטן בטרנסמונטניה, מדינה קטנה ודמיונית שמזכירה למדי את רומניה. המספר הוא פאבל בוטב, נער צעיר, שלומד בבית הספר עם כל ילדי הכפר באותה כיתה, אצל המורה ברבולסקו, אלכוהוליסטית, שלאחר שהיא מבקשת מפאבל לתלות את תמונותו של מזכיר המפלגה החדש על הקיר, היא מצווה עליו גם להרוג אותו ולשלוח אותו לגיהנום. זמן קצר לאחר מכן, היא נעלמת.
פאבל הוא גם נכדו של איליה, שיחד עם חברו דימיטרו הצועני, מחפש את מריה הקדושה על הירח ומנסה לעצור את תוכנית החלל הסובייטית.
בנוסף לכל אלה, יש גם כומר שנרצח, שחיתות שלטונית, אהבה לא אפשרית ומצפון שלא מניח.
--
הספר הזה נהדר. באמת. אני לא יודעת איך כל כך מעט אנשים קראו אותו. הכתיבה נפלאה, מצחיקה ומעציבה בו זמנית, ובעיקר לא מרפה.
הספר מראה שלא פעם הדברים הם אינם כפי שהם נראים, שאי אפשר לדעת מה עומד מאחורי החזות של האדם ושכשמיהו שרוצה להאמין במשהו, הוא ימצא את כל הראיות להוכחת צדקתו. גם אם זה אומר להאמין שמרילין מונרו היא מריה הבתולה.
לכו, דלגו, קפצו ורוצו לקרוא.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
הרוצח שחלם על מקום בגן עדן

הרוצח שחלם על מקום בגן עדן

יונס יונסון

לפני כחצי שנה הייתי בחו"ל כלשהו. לקחתי איתי ספר של הנס פאלאדה וסיימתי לקרוא אותו כבר בטיסה הלוך. לכן לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לחנות ספרים ולקנות ספר חדש. האמת, שעם המחירים שהיו שם לספרים, הרגשתי שזה פשע לקנות פחות מארבעה.
וכך יצא מצב שגיליתי שליונס יונסון יש ספר חדש, שעוד לא תורגם לעברית. אני יודעת שרבים פה לא אוהבים את ספריו של יונסון, אך מכיוון שאני כן אהבתי מאוד את ספריו הקודמים לא היססתי וישר קניתי גם את הספר החדש, אבל לצערי התאכזבתי.
לפעמים כן צריך להחליף סוס מנצח, כי גם הוא מתעייף. מה שעבד בשני הספרים הקודמים לא עבד כאן הפעם. כבר קשה לי לשים על זה את האצבע, כי זה היה יחסית מזמן, אבל אני זוכרת שדי השתעממתי מהעלילה והכתיבה לא כל כך הצחיקה וריגשה אותי, וזה חבל.
יכול להיות שמישהו שלא קרא את הזקן ואת האנלאפביתית (או קרא רק אחד מהם) כן יהנה מ"הרוצח", אבל אני אישית התאכזבתי.
אחכה לספר הבא ואקווה שיהיה טוב יותר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
הצופן האלכסנדרוני

הצופן האלכסנדרוני

ויל אדמס

אני אוהבת ספרי מתח ואני אוהבת היסטוריה. אלה שני דברים שאך טבעי שיתחברו יחד.
אבל אני לא אוהבת ספרים שמנסים להיות "צופן דה וינצ'י". זה משעמם, זה מיותר ואף אחד לא נופל בזה.
"הצופן האלכסנדרוני" מספר על ארכיאולוג שבורח מכולם תוך כדי שארכיאולוגים עמיתים מגלים תגלית גדולה על אלכסנדר מוקדון. כמובן שעד הסוף אנחנו לא יודעים ממה הוא ברח, כמובן שיש ארכיאולוגית בסיפור, שלא יודעת את כל האמת וכמובן שיש את הbad guys. אבל שום דבר מזה לא עובד.
הכתיבה לא מעניינת ומשאירה אותך במתח והכל קורה בצורה פשוטה מדי.
אני חושבת שלכתוב ספר ולהכניס לתוכו המון מידע במעט מאוד מילים זה ככל הנראה כישרון, אבל כאמור, לדן בראון יש אותו ולרבים אחרים אין.
זה כבר קרה לי בעבר, עם "אחוות התכריך הקדוש", ספר נוסף שמנסה להיות צופן דה וינצ'י אבל נכשל חרוצות. שנאתי כל שנייה ממנו אז, ולכן נטשתי את הספר הזה בעמוד 170. אני עובדת על העניין הזה של לא לבזבז את הזמן שלי על ספרים שלא שווים אותו.
המחשבה שהייתה לי כשהגעתי לעמוד 169 הייתה: "האם כשאסיים את הספר, אזכור בעוד שנה על מה הוא היה?"
התשובה הייתה לא.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית

ביקורות נוספות על "3096 ימים"

3096 ימים

3096 ימים

נטשה קמפוש

עלי להתוודות : לא שמעתי על מקרה חטיפתה של נטשה קמפוש עד לפני כחצי שנה, בעת שפורסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבה ארוכה על הפרשה בעקבות יציאת הספר. קראתי את הכתבה בשקיקה והספר נכנס מיד לרשימת הקריאה שלי.

נטשה קמפוש היתה בת 10 בלבד כאשר נחטפה בדרכה לבית הספר. הספר פורש בפנינו בכנות יוצאת דופן את חייה המתפוררים של נטשה לפני החטיפה (ילדה מלאה הסובלת מהצקות חוזרות ונשנות בבית הספר וזוג הורים מבוגר שמערכת היחסים שלו אט אט נסדקת). היא מספרת על הרגלה לצפות בדיווחים על מקרי החטיפות והרציחות שפקדו את אוסטריה בשנים האחדות שלפני חטיפתה, הקלתה (החלקית) כאשר הבינה שהיא לא מייצגת את הדמות האולטימטיבית לחטיפה, ועל היום בו הלכה לראשונה לבדה לבית הספר, היום הראשון בו לא נפרדה כיאות מאמה ("לעולם אל תיפרדי בכעס. לעולם לא תדעי אם נתראה שוב !"), היום בו נחטפה.

היא מתארת בפרוטרוט את דיוקנו של חוטפה : וולפגנג פריקלופיל - גבר מתבודד בן 35 המעורער בנפשו. היא מספרת על מערכת היחסים שלו ושל אמו השתלטנית, על האובססיה שלו לסדר וניקיון, על הפרעות האכילה שלו ועל מצבי רוחו המשתנים בתכיפות.
דמותו של פריקלופיל היא הקונפליקט הכי גדול בסיפור : מצד אחד גבר חסר ביטחון וכנוע, המתרפס למשמע הפצרותיה וסירוביה של נטשה ("אני לא אעשה זאת" הטחתי בפניו בקול תקיף.הוא פער את עיניו בהפתעה, חיכה לרגע, וחזר ותבע ממני שוב ושוב לקרוא לו "מאסטרו". לבסוף ויתר על דרישתו זו) ומצד שני גבר אלים ומאיים. חוסר העקביות הזו בהתנהגותו של החוטף עוררה בי שוב ושוב את התהייה עד כמה מעוררי פלצות היו חייה של נטשה בכלא. מצד אחד הוא כולא ילדה ללא שום סיבה נראית לעין ומצד שני "מפנק" אותה בצ'ופרים כגון טלויזיה וממתקים. בתקופה הראשונה לכליאתה עיקר פחדה היה מפני הלא ידוע ועיקר דיכאונה נבע מהכליאה עצמה ומגעגועיה למשפחתה. ככל שעובר הזמן אנו מתוודעים אל אופיו האלים של פריקלופיל - הוא מרעיב את נטשה ומכה אותה באלימות לעיתים קרובות. הוא מעביד אותה ושולל ממנה את הדברים האנושיים היחידים בהם היא יכולה להיאחז. היא מאבדת ממשקלה אך מסרבת לאבד את שפיותה.

אחת הסוגיות המעניינות שמעלה הספר היא סוגיית ההזדהות עם החוטף, או בשמה המקובל יותר "תסמונת סטוקהולם ". נטשה הודפת בנחרצות כל ניסיון לשייך אליה את התופעה הזאת. היא מסבירה שאין שחור או לבן : היא ראתה בחוטפה בן אנוש בעל צד אפל וצד מואר. כמובן שהיא לא מזדהה עם החלטותיו ומעשיו, אך היא מציינת שהיו ביניהם רגעים קצרים של נורמליות ואפילו הבנה הדדית ("לאחר בריחתי נדהמתי - לא מכך שאני כקורבן הייתי מסוגלת לבצע את ההבחנה הזאת, אלא משום שהחברה שלתוכה צנחתי לאחר מאסרי, איננה מתירה שום חריגה, ולו הקלה ביותר, מהמקובל. אסור לי להרהר כלל באדם שהיה הדמות היחידה בחיי במשך שמונה שנים וחצי. אינני יכולה אפילו לרמוז שאני זקוקה לפורקן הזה כדי לעבד את מה שקרה בלי לעורר חוסר הבנה.").

אחת התהיות המתבקשות, כשמדברים על נושא של חטיפת נערה וכליאתה ע"י גבר מבוגר , היא שאלת המין. האם נטשה נאנסה או הותקפה מינית במהלך שהייתה במרתף האטום? ועל כך היא אומרת (בקטע החזק ביותר בספר , לטעמי): "לאחר שברחתי, אחת הכותרות הראשונות שהתנוססה בעיתון בפרשת החוטף היתה 'חיית המין'. אני לא אכתוב על היבט זה של כליאתי - זוהי פיסת הפרטיות היחידה שאני מבקשת לא לחשוף, כעת משחיי בשבי נטחנו עד דק באינספור כתבות , חקירות, תצלומים וכו'. אך אומר רק זאת : בלהיטותם אחר סנסציות, עיתונאי הצהובונים פיספסו בגדול. מבחינות רבות החוטף היה בהמה ואכזר שאין שני לו. אך בכל הקשור לניצול מיני הוא לא היה כזה. "

נטשה היא דמות חזקה ומעוררת הערצה. היא שמרה על שפיותה בכל מחיר והייתה נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. היא לא התרפסה מול חוטפה אך לא מרדה בו בצורה בלתי נשלטת. היא שמרה על כבודה ככל שניתן במצבה. עוד מילדות היא הציבה לעצמה מטרה : להיות עצמאית בגיל 18. להיות אחראית לחייה ולמעשיה ולא להיות כבולה להוראות אחרים. והיא עמדה בזה. בגיל 18 היא שחררה את עצמה לחופשי. עם הרבה אומץ ותושייה ובעיקר עם הרבה תקווה, היא בנתה לעצמה קרקע יציבה להמשך חייה. אני מצדיעה לה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•יער
3096 ימים

3096 ימים

נטשה קמפוש

איזה ספר עוצר נשימה, קראתי אותו ביממה אחת מה שמזמן כבר לא לא יצא לי לעשות! פשוט הייתי מרותקת לספר, סיפור קשה ובהחלט כואב. זה פשוט לא יאמן שיש בעולם אנשים חולים ופסיכוטיים כמו החוטף של נטשה קמפוש. נטשה קמפוש ילדה בת 10 מאוסטריה נחטפה בדרך לבית-הספר על-ידי וולפנג פריקלופיל ונכלאה למשך 8 שנים בתא במרתף חשוך.
במשך 8 שנים היא הייתה האסירה של החוטף שלה, לא ידעה מה קורה בעולם שבחוץ,איבדה את ילדותה אבל היא תמיד האמינה שהיא תצליח לברוח ולחזור לחיים שאיבדה!
נטשה היא בחורה חזקה ושורדת ולוחמת אמיתית, ממש הרגשתי הקלה עצומה כשהיא הצליחה לברוח וסוף סוף לחזור לחייה הקודמים שנשללו ממנה בגלל פסיכופט.
ממליצה בחום לקרוא את הספר!!!!!!

לפני 14 שנים•
★★★★★
•נדיה
3096 ימים

3096 ימים

נטשה קמפוש

קראתי לפני המון שנים, אך זכור לי כספר טוב במיוחד. מומלץ!

נדב ...

לפני 3 שנים•
★★★★★
•נדב11381
3096 ימים

3096 ימים

נטשה קמפוש

עכשיו אני יכולה לנשום ,אחרי שסיימתי את הספר.
בזמן הקריאה הרגשתי סוג של חרדה,הייתה לי סוג של מועקה
נפשית.
בגיל 10 נטשה נחטפת ע"י פסיכופט.
במשך שמונה שנים וחצי נטשה נמצאת בחדר אטום ותחת
השגחת עיין של אדם אלים ומתוסבך נפשית.
מה שנטשה עוברת בשמונת השנים האלו,רק אדם חזק עם
המון עבודה עצמית יכול לסבול את הסבל שנטשה עברה.
ספר מאוד קשה לקריאה , ומצד שני יש בו המון חוכמת חיים
וכוח הישרדות.
עם כל הקושי לא יכלתי להניח מהיד עד המילה האחרונה בספר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ג'יהאן
3096 ימים

3096 ימים

נטשה קמפוש

סיפורה המדהים, המחריד, ועם זאת מלא עוצמה, של נטשה קמפוש, שבגיל 10, בדרכה לבי"ס, נחטפה ע"י גבר בן 35 והוחזקה בשבי ובתנאים קשים במשך מעל ל- 8 שנים. למרות תנאי מאסר קשים, התעללויות והשפלות, מצאה נטשה את הכוחות גם לשרוד, גם לשמור על הרוח ולהאמין שתוכל להנצל, ולבסוף גם לברוח ולהוציא את עצמה אל החופש. סיפור על רוע לא נתפס ומנגד כח לא נתפס של ילדה ונערה צעירה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אבי
3096 ימים

3096 ימים

נטשה קמפוש

מכירים את הימים בהם באופן חד פעמי צריך לקום מוקדם מהרגיל ולהיות ערנים ויעילים, ואז בלילה קוראים "שני דפים" שהופכים לספר שלם וישנים מאוחר מהרגיל...?
טוב, אז זה הספר שהשאיר אותי ערה.
מראש אני מנמיכה ציפיות ונוטה להתכעס על השוואות. (מי שאומר "כמו גלעד שליט" למשל...)
ברור לי שישב/ה איתה אדם שיודע לספר סיפור כדי לערוך את הספר כמו בכמעט כל ספר שאדם כותב על עצמו ובכל זאת עניין אותי לקבל את 70% ממה שיש לה לומר בתוך ים החטיפות והמציאות של ילדות שהופכות לנשים בשבי של פסיכופטים.
כמו שזה נראה את הזיכרונות היא כתבה מפוקסת ומודעת למצבה, לא מתוך סהרריות ובילבול הגילוי. טיפול נפשי ומספיק זמן עברו כדי שתעכל את המציאות החדשה ותביט בעניים פקוחות על מצבה החדש.
אדם אחד ויחיד היא ראתה במשך 8 שנים. היא הבינה בזמן הכתיבה מדוע היא שונאת ומצד שני לא בורחת ממה שהרגישה באותם ימים, באותם שנים, בהליכי ההתרגלות לאדם זה, ההבנה שאין לאן לברוח וה"התאהבות" בחוטף ההזוי שהוא למעשה בנאדם ולא מפלצת.
אני מניחה שאנשים הזויים ופסיכופטים נתפסים מהר בארץ, מפני שזו קטנה מאוד. אין ברירה אלא לפעול בקבוצה או בהתקף אחד כי סופך להתפס במדינה בה כולם רואים ומדווחים על כל דבר.
באוסטריה וארה"ב זה אחרת. אנשים מטורפים יש בכל מקום, זה לא משהו שדורש דיווח וחטיפות ילדים ושיעבודם הוא דבר שכיח הרבה יותר.
לכן ההתנערות ממצבו הנפשי של החוטף לא סיפקה אותי.
התפיסה של החברה בההיא חיה לא סיפקה אותי.
ילדה בת 10: האדם חייב להיות פדופיל.
בניית חדר בו לא שמעו אותה ויוכל לכבול אותה לפי צרכיו באופן מדויק דורש תיכנון: אדם ללא רגש, שקול וקר- פסיכופט.
והקבלה שזו ברחה מביתה בגלל ריב עם ההורים... ראבק ילדה בת 10!
זו לא הפעם הראשונה שילדה נעלמת מביתה וזה נראה סביר לחלוטין ומוצאים אותה שנים אחר כך מתוך מרתף ביתה שלה או כמה בלוקים משם...
אופיו לא משאיר מקום לספק- הוא חי בעולם משלו והאדם היחיד תחת מרותו חייב להתנהג כפי שמצופה ממנו או שיסבול ממכות והרעבות.
ברור לי שאוסטריה לא מחבבת את הנערה, לא מתאים להם לראות אותה יותר, לא בהנחיה, לא בספר ובטח שלא בסרט. זה מעמיד את האוססטרים במצב לא נעים- לא שתי חטיפות בזמן כה קצר, לא שני פסיכופטים ומשטרה כושלת, לא שכנים שלא מעניין אותם ואנשים אדישים שמעדיפים שנערות לא יפרצו לחצר שלהם כדי להתחבא...
ובכל זאת החיטוט במין זה מה שמטריף אותם. אם רק היתה מספרת אולי לא היו כל כך כועסים...
אולי נטשה זקוקה לחיבוק ישראלי, או שאוסטרליה זקוקה לניעור והשתלת מעט אנושיות- נהנתי מאוד מקריאת הספר ואני מקווה שהעלאת המודעות בנושאי החטיפות לא יוביל אותה למותה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•דובה
3096 ימים

3096 ימים

נטשה קמפוש

"3096 ימים" הוא ספר קשה במיוחד, מכל הבחינות הקיימות
ובכל זאת הוא ספר חובה. הסיפור של נטשה, הוא סיפור אמיתי,
מזעז להחריד, המטלטל מאוד את עולמו של כל קורא.

בזמן קריאת הספר ליוותה אותי תחושה איומה, של חרדה וזעזוע
עמוק ובכל זאת לא קראתי אותו בשקיקה בימים ספורים בלבד.
נטשה מתארת 8 שנים מחייה, חיי הילדות וההתבגרות שלה בתור
אסירה בביתו שלו חוטף שהצליח לחלחל ולערר באופן עמוק את
היציבות הנפשית שלה ובין היתר גם את הגופנית והבריאותית.
לאורך כל הספר, אמרתי לעצמי שוב ושוב שהיא צעירה ממני רק בשנה ותהיתי לעצמי, איפה אני הייתי בשנה זו ואילו חוייות
התפתחותיות משמעותיות עברתי בזמן זה ...

אני, לעומת אנשים אחרים לא מסכימה עם האנשים הטוענים כי
נטשה סובלת מהפרעה הגורמת לה להזדהות עם החוטף, אני מבינה
את הצורך שלה להבין ולקבל מידע על החוטף, על האדם שגזל
8 שנות מחייה, שנות ההתבגרות וההתפתחות החשובות מאוד
להתפתחות האדם. שלא לדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות שסביר
להניח תסבול מהן עד סוף חייה.

אני מאמינה שאחד המסרים העיקריים של נטשה היה שגם היא וגם
החוטף היו אנשים רגילים למדי, היא הדגישה לכל אורך הספר כי
יש להתייחס לחוטף כאל בן אדם ולא כאל מפלצת או אישיות לא יציבה כי בכך בעצם אנו פותרים אותו מכל אשמה. ההבנה שהחוטף יכול להיות כל דמות בחיי, השכן או האדם שנוסע איתי כל יום באוטובוס היא שהחרידה אותי במיוחד.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•marina_st
3096 ימים

3096 ימים

נטשה קמפוש

ספר שחובה לקרוא, מעביר את הקורא מסע רגשי מהרגע שחוטפים אותה ועד שהיא מוצאת את האומץ לברוח. מדהים איזה כושר הישרדות יכול להיות לילדה בת 10 ועצוב שיש בעולם אנשים חולניים כמו החוטף

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Addicted To Books
3096 ימים

3096 ימים

נטשה קמפוש

ספר טוב. נותן חומר למחשבה בתור הורה. הספר מאפשר נקודת מבט אחרת על קורבנות אונס בילדים. קשה להגיד שנהינתי מהספר אבל אין ספק שאני ממליצה על הספר לכל הורה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•33
דירוג
1.0
לפני 14 שנים

“כסיפור - מעניין אפילו מותח וקריא. אבל מדובר בביוגרפיה שמאורה להיות אמתית. אני יצאתי בתחושה שמה שקבל”