עלי להתוודות : לא שמעתי על מקרה חטיפתה של נטשה קמפוש עד לפני כחצי שנה, בעת שפורסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבה ארוכה על הפרשה בעקבות יציאת הספר. קראתי את הכתבה בשקיקה והספר נכנס מיד לרשימת הקריאה שלי.

נטשה קמפוש היתה בת 10 בלבד כאשר נחטפה בדרכה לבית הספר. הספר פורש בפנינו בכנות יוצאת דופן את חייה המתפוררים של נטשה לפני החטיפה (ילדה מלאה הסובלת מהצקות חוזרות ונשנות בבית הספר וזוג הורים מבוגר שמערכת היחסים שלו אט אט נסדקת). היא מספרת על הרגלה לצפות בדיווחים על מקרי החטיפות והרציחות שפקדו את אוסטריה בשנים האחדות שלפני חטיפתה, הקלתה (החלקית) כאשר הבינה שהיא לא מייצגת את הדמות האולטימטיבית לחטיפה, ועל היום בו הלכה לראשונה לבדה לבית הספר, היום הראשון בו לא נפרדה כיאות מאמה ("לעולם אל תיפרדי בכעס. לעולם לא תדעי אם נתראה שוב !"), היום בו נחטפה.

היא מתארת בפרוטרוט את דיוקנו של חוטפה : וולפגנג פריקלופיל - גבר מתבודד בן 35 המעורער בנפשו. היא מספרת על מערכת היחסים שלו ושל אמו השתלטנית, על האובססיה שלו לסדר וניקיון, על הפרעות האכילה שלו ועל מצבי רוחו המשתנים בתכיפות.
דמותו של פריקלופיל היא הקונפליקט הכי גדול בסיפור : מצד אחד גבר חסר ביטחון וכנוע, המתרפס למשמע הפצרותיה וסירוביה של נטשה ("אני לא אעשה זאת" הטחתי בפניו בקול תקיף.הוא פער את עיניו בהפתעה, חיכה לרגע, וחזר ותבע ממני שוב ושוב לקרוא לו "מאסטרו". לבסוף ויתר על דרישתו זו) ומצד שני גבר אלים ומאיים. חוסר העקביות הזו בהתנהגותו של החוטף עוררה בי שוב ושוב את התהייה עד כמה מעוררי פלצות היו חייה של נטשה בכלא. מצד אחד הוא כולא ילדה ללא שום סיבה נראית לעין ומצד שני "מפנק" אותה בצ'ופרים כגון טלויזיה וממתקים. בתקופה הראשונה לכליאתה עיקר פחדה היה מפני הלא ידוע ועיקר דיכאונה נבע מהכליאה עצמה ומגעגועיה למשפחתה. ככל שעובר הזמן אנו מתוודעים אל אופיו האלים של פריקלופיל - הוא מרעיב את נטשה ומכה אותה באלימות לעיתים קרובות. הוא מעביד אותה ושולל ממנה את הדברים האנושיים היחידים בהם היא יכולה להיאחז. היא מאבדת ממשקלה אך מסרבת לאבד את שפיותה.

אחת הסוגיות המעניינות שמעלה הספר היא סוגיית ההזדהות עם החוטף, או בשמה המקובל יותר "תסמונת סטוקהולם ". נטשה הודפת בנחרצות כל ניסיון לשייך אליה את התופעה הזאת. היא מסבירה שאין שחור או לבן : היא ראתה בחוטפה בן אנוש בעל צד אפל וצד מואר. כמובן שהיא לא מזדהה עם החלטותיו ומעשיו, אך היא מציינת שהיו ביניהם רגעים קצרים של נורמליות ואפילו הבנה הדדית ("לאחר בריחתי נדהמתי - לא מכך שאני כקורבן הייתי מסוגלת לבצע את ההבחנה הזאת, אלא משום שהחברה שלתוכה צנחתי לאחר מאסרי, איננה מתירה שום חריגה, ולו הקלה ביותר, מהמקובל. אסור לי להרהר כלל באדם שהיה הדמות היחידה בחיי במשך שמונה שנים וחצי. אינני יכולה אפילו לרמוז שאני זקוקה לפורקן הזה כדי לעבד את מה שקרה בלי לעורר חוסר הבנה.").

אחת התהיות המתבקשות, כשמדברים על נושא של חטיפת נערה וכליאתה ע"י גבר מבוגר , היא שאלת המין. האם נטשה נאנסה או הותקפה מינית במהלך שהייתה במרתף האטום? ועל כך היא אומרת (בקטע החזק ביותר בספר , לטעמי): "לאחר שברחתי, אחת הכותרות הראשונות שהתנוססה בעיתון בפרשת החוטף היתה 'חיית המין'. אני לא אכתוב על היבט זה של כליאתי - זוהי פיסת הפרטיות היחידה שאני מבקשת לא לחשוף, כעת משחיי בשבי נטחנו עד דק באינספור כתבות , חקירות, תצלומים וכו'. אך אומר רק זאת : בלהיטותם אחר סנסציות, עיתונאי הצהובונים פיספסו בגדול. מבחינות רבות החוטף היה בהמה ואכזר שאין שני לו. אך בכל הקשור לניצול מיני הוא לא היה כזה. "

נטשה היא דמות חזקה ומעוררת הערצה. היא שמרה על שפיותה בכל מחיר והייתה נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. היא לא התרפסה מול חוטפה אך לא מרדה בו בצורה בלתי נשלטת. היא שמרה על כבודה ככל שניתן במצבה. עוד מילדות היא הציבה לעצמה מטרה : להיות עצמאית בגיל 18. להיות אחראית לחייה ולמעשיה ולא להיות כבולה להוראות אחרים. והיא עמדה בזה. בגיל 18 היא שחררה את עצמה לחופשי. עם הרבה אומץ ותושייה ובעיקר עם הרבה תקווה, היא בנתה לעצמה קרקע יציבה להמשך חייה. אני מצדיעה לה.

קראתי לפני המון שנים, אך זכור לי כספר טוב במיוחד. מומלץ!

נדב ...

עכשיו אני יכולה לנשום ,אחרי שסיימתי את הספר.
בזמן הקריאה הרגשתי סוג של חרדה,הייתה לי סוג של מועקה
נפשית.
בגיל 10 נטשה נחטפת ע"י פסיכופט.
במשך שמונה שנים וחצי נטשה נמצאת בחדר אטום ותחת
השגחת עיין של אדם אלים ומתוסבך נפשית.
מה שנטשה עוברת בשמונת השנים האלו,רק אדם חזק עם
המון עבודה עצמית יכול לסבול את הסבל שנטשה עברה.
ספר מאוד קשה לקריאה , ומצד שני יש בו המון חוכמת חיים
וכוח הישרדות.
עם כל הקושי לא יכלתי להניח מהיד עד המילה האחרונה בספר.

סיפורה המדהים, המחריד, ועם זאת מלא עוצמה, של נטשה קמפוש, שבגיל 10, בדרכה לבי"ס, נחטפה ע"י גבר בן 35 והוחזקה בשבי ובתנאים קשים במשך מעל ל- 8 שנים. למרות תנאי מאסר קשים, התעללויות והשפלות, מצאה נטשה את הכוחות גם לשרוד, גם לשמור על הרוח ולהאמין שתוכל להנצל, ולבסוף גם לברוח ולהוציא את עצמה אל החופש. סיפור על רוע לא נתפס ומנגד כח לא נתפס של ילדה ונערה צעירה.

מכירים את הימים בהם באופן חד פעמי צריך לקום מוקדם מהרגיל ולהיות ערנים ויעילים, ואז בלילה קוראים "שני דפים" שהופכים לספר שלם וישנים מאוחר מהרגיל...?
טוב, אז זה הספר שהשאיר אותי ערה.
מראש אני מנמיכה ציפיות ונוטה להתכעס על השוואות. (מי שאומר "כמו גלעד שליט" למשל...)
ברור לי שישב/ה איתה אדם שיודע לספר סיפור כדי לערוך את הספר כמו בכמעט כל ספר שאדם כותב על עצמו ובכל זאת עניין אותי לקבל את 70% ממה שיש לה לומר בתוך ים החטיפות והמציאות של ילדות שהופכות לנשים בשבי של פסיכופטים.
כמו שזה נראה את הזיכרונות היא כתבה מפוקסת ומודעת למצבה, לא מתוך סהרריות ובילבול הגילוי. טיפול נפשי ומספיק זמן עברו כדי שתעכל את המציאות החדשה ותביט בעניים פקוחות על מצבה החדש.
אדם אחד ויחיד היא ראתה במשך 8 שנים. היא הבינה בזמן הכתיבה מדוע היא שונאת ומצד שני לא בורחת ממה שהרגישה באותם ימים, באותם שנים, בהליכי ההתרגלות לאדם זה, ההבנה שאין לאן לברוח וה"התאהבות" בחוטף ההזוי שהוא למעשה בנאדם ולא מפלצת.
אני מניחה שאנשים הזויים ופסיכופטים נתפסים מהר בארץ, מפני שזו קטנה מאוד. אין ברירה אלא לפעול בקבוצה או בהתקף אחד כי סופך להתפס במדינה בה כולם רואים ומדווחים על כל דבר.
באוסטריה וארה"ב זה אחרת. אנשים מטורפים יש בכל מקום, זה לא משהו שדורש דיווח וחטיפות ילדים ושיעבודם הוא דבר שכיח הרבה יותר.
לכן ההתנערות ממצבו הנפשי של החוטף לא סיפקה אותי.
התפיסה של החברה בההיא חיה לא סיפקה אותי.
ילדה בת 10: האדם חייב להיות פדופיל.
בניית חדר בו לא שמעו אותה ויוכל לכבול אותה לפי צרכיו באופן מדויק דורש תיכנון: אדם ללא רגש, שקול וקר- פסיכופט.
והקבלה שזו ברחה מביתה בגלל ריב עם ההורים... ראבק ילדה בת 10!
זו לא הפעם הראשונה שילדה נעלמת מביתה וזה נראה סביר לחלוטין ומוצאים אותה שנים אחר כך מתוך מרתף ביתה שלה או כמה בלוקים משם...
אופיו לא משאיר מקום לספק- הוא חי בעולם משלו והאדם היחיד תחת מרותו חייב להתנהג כפי שמצופה ממנו או שיסבול ממכות והרעבות.
ברור לי שאוסטריה לא מחבבת את הנערה, לא מתאים להם לראות אותה יותר, לא בהנחיה, לא בספר ובטח שלא בסרט. זה מעמיד את האוססטרים במצב לא נעים- לא שתי חטיפות בזמן כה קצר, לא שני פסיכופטים ומשטרה כושלת, לא שכנים שלא מעניין אותם ואנשים אדישים שמעדיפים שנערות לא יפרצו לחצר שלהם כדי להתחבא...
ובכל זאת החיטוט במין זה מה שמטריף אותם. אם רק היתה מספרת אולי לא היו כל כך כועסים...
אולי נטשה זקוקה לחיבוק ישראלי, או שאוסטרליה זקוקה לניעור והשתלת מעט אנושיות- נהנתי מאוד מקריאת הספר ואני מקווה שהעלאת המודעות בנושאי החטיפות לא יוביל אותה למותה.

למרות שהייתי יחסית קטנה כשנטשה קמפוש ברחה, תמיד זכרתי את המקרה שלה. שמונה שנים בצינוק, חטופה, בלי שום קשר עם העולם, ופתאום יום אחד היא מופיעה.
לכן כשהספר הגיע לידיי, ישר ידעתי שאני רוצה לקרוא אותו. ובאמת, הספר אינו קל לקריאה. אמנם קשה לי להאמין שקמפוש עצמה כתבה אותו, ואני מאמינה שהיא השתמשה בסופר צללים, אבל הענין לא מוריד מהספר בעיני.
חלק מהתיאורים הם קשים ובלתי נתפסים, ובעיקר עצובים.
אני מאוד ממליצה על הספר, מהסיבה הפשוטה שהוא מעניין ומרגש בו זמנית.

"3096 ימים" הוא ספר קשה במיוחד, מכל הבחינות הקיימות
ובכל זאת הוא ספר חובה. הסיפור של נטשה, הוא סיפור אמיתי,
מזעז להחריד, המטלטל מאוד את עולמו של כל קורא.

בזמן קריאת הספר ליוותה אותי תחושה איומה, של חרדה וזעזוע
עמוק ובכל זאת לא קראתי אותו בשקיקה בימים ספורים בלבד.
נטשה מתארת 8 שנים מחייה, חיי הילדות וההתבגרות שלה בתור
אסירה בביתו שלו חוטף שהצליח לחלחל ולערר באופן עמוק את
היציבות הנפשית שלה ובין היתר גם את הגופנית והבריאותית.
לאורך כל הספר, אמרתי לעצמי שוב ושוב שהיא צעירה ממני רק בשנה ותהיתי לעצמי, איפה אני הייתי בשנה זו ואילו חוייות
התפתחותיות משמעותיות עברתי בזמן זה ...

אני, לעומת אנשים אחרים לא מסכימה עם האנשים הטוענים כי
נטשה סובלת מהפרעה הגורמת לה להזדהות עם החוטף, אני מבינה
את הצורך שלה להבין ולקבל מידע על החוטף, על האדם שגזל
8 שנות מחייה, שנות ההתבגרות וההתפתחות החשובות מאוד
להתפתחות האדם. שלא לדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות שסביר
להניח תסבול מהן עד סוף חייה.

אני מאמינה שאחד המסרים העיקריים של נטשה היה שגם היא וגם
החוטף היו אנשים רגילים למדי, היא הדגישה לכל אורך הספר כי
יש להתייחס לחוטף כאל בן אדם ולא כאל מפלצת או אישיות לא יציבה כי בכך בעצם אנו פותרים אותו מכל אשמה. ההבנה שהחוטף יכול להיות כל דמות בחיי, השכן או האדם שנוסע איתי כל יום באוטובוס היא שהחרידה אותי במיוחד.

ספר שחובה לקרוא, מעביר את הקורא מסע רגשי מהרגע שחוטפים אותה ועד שהיא מוצאת את האומץ לברוח. מדהים איזה כושר הישרדות יכול להיות לילדה בת 10 ועצוב שיש בעולם אנשים חולניים כמו החוטף

ספר טוב. נותן חומר למחשבה בתור הורה. הספר מאפשר נקודת מבט אחרת על קורבנות אונס בילדים. קשה להגיד שנהינתי מהספר אבל אין ספק שאני ממליצה על הספר לכל הורה.