זה ספר על רמה. ספר עם קלאס. ובגלל זה היו לי תוכניות. כי לספר על רמה מגיעות תוכניות על רמה. לחשוב מה לכתוב, מה לומר, מה להעיר וממה להתעלם כי אני אוהבת אותו מספיק בשביל לא ללכוד את הטעויות.
זה לא שתכננתי לכתוב את הביקורת הזאת בלילה, אני לא יודעת באיזו שעה אנשי האתר יראו אותה, אבל כרגע זה רבע לשתיים עשרה בשבילי ואני גוססת.
אבל המוח שלי נקי, נקי מאוד. הכל זורם ממני כשאני עייפה. את הדברים הכי טובים שבי יצאתי והוצאתי בשעות הקטנות של הלילה. כשאני על הגבול. אלבום של להקה חביבה עליי מתנגן ברקע. הוא נורא שליו, נורא סתווי שם. אף אחד לא מזיע דליים בקוריאה כרגע, אני מאמינה.
(להעצמת החוויה - https://www.youtube.com/watch?v=lFwC7WqCfAI)
האווירה קצת קסומה עכשיו, אפשר לחשוב שאני במצב המושלם לכתיבת ביקורת לספר על רמה.
(עכשיו זה כבר שתיים עשרה ועשרה, אני חושבת לאט, כותבת לאט, מוחקת הרבה. אתקדם מהר יותר מפה)

חשבתי שסיימתי עם ספרי נוער. חשבתי שלקחתי אותם וזרקתי אותם לזבל וקברתי אותם איפשהו. כמה זמן, אפשר לשמוע אותה חוויה? אותה גיבורה חסינה בגיל ההתבגרות ששוכבת עם אהובה אחרי שנלחמו בעוז? אותו בחור משעשע שלוחם בפשע? ואין להם צרות, אין להם ספקות. הם שמיימיים. הם כל מה שכל מתבגר רוצה לראות.
למרות שהיא מעניינת ומרתקת, אבל היא קונכייה ריקה. היא מתפוררת לך בידיים אם אתה מחזיק אותה מספיק חזק. אני אוהבת ללפות, אני אוהבת לחפור ולהעמיק וספרי נוער נקרעים לי בידיים מבלי להתכוון. אולי אני יכולה להינות במהלך הספר אבל אני מחפשת את הספר ההוא שיעברו שלוש שנים מאז שקראתי אותו ועדין אוכל לומר, בלב שלם, שאני מתגאה שקראתי אותו (עד כה, הערפילאים וגנבת הספרים הם שני הספרים שיכולתי באמת ובכנות לומר את זה עליהם).
אפקט הקריאה הוא משהו מקסים, לדעתי. אבל הוא אשלייה. אני מתה על אנשים עם כתיבות טובות, אבל אני שונאת את זה כשזה הדבר היחיד שיש שם. אני חושבת שאני יכולה לספור בכוכבים את מספר סופרי הנוער שהתעלו על הכתיבות של היצירות הגדולות שם בחוץ (בשבילי לפחות, אני מניחה. אל תדרסו אותי).
אבל פה זאת כל החבילה.
ואפשר לומר שזה ספר נוער שגרתי ודבילי, לכו על זה. אבל אתם טועים. ואני אסביר לכם בדיוק למה. ולא אכפת לי למה אתם לא יודעים את זה כי אני יודעת את זה יותר טוב. כי אני מרגישה את זה אחד לאחד. הספר הזה כאילו טבוע לי בבשר.

במבט אחורה, כמה ספרי נוער לא הבינו אותי. כמה ספרי נוער לא הבינו את האנשים מסביבי. כמה ספרי נוער לא קלעו, ואפילו לא התקרבו לקליעה.
וזה לא קולע בול, אבל הוא הכי קרוב שסופר מבוגר איי פעם הגיע.
הכי קרוב איי שם בחוץ.
ואולי, רק אולי, הכי קרוב שמישהו איי פעם יגיע.
כמה היללתי את הספרים הריקים האלו. הייתי בובה, לעזאזל.

פנטזיה זה מדהים. פנטזיה זה מקסים. זה משחרר וזה מיוחד וזה פורץ גבולות, אבל ברגע שאין שום קשר למציאות, היא מתפוררת. כי אנחנו צריכים את הקשר הזה, החוט המוביל למציאות, כדי לדעת שאנחנו יכולים לברוח. אני אמשוך את החוט הזה ופתאום אני אהיה בעולם הפנטזיה, ואני יכולה להיות בנעליים שלהם ולאחוז בחרבות שלהם.
אבל אני צריכה את הקשר הזה.
והדמויות, הן הקשר היחידי, בשבילי, שיכול למשוך אותי פנימה.
לדעת שהן כמוני, לאהוב אותן. לאהוב אותן באמת באמת.
(כתבתי את השם שלי [שם לידה] לא נכון ארבע פעמים, המצב מחמיר. 0:26)
וזה לא פייר. זה לא פייר שסופרי נוער משחררים ספרים ולא נותנים לי את היכולת להתחבר אליהם ולברוח ולקפוץ לאנשהו ולהיעלם, לקבור את עצמי איפשהו.
והספר הזה נתן לי מקום חמים (או... אם מדברים במושגי התקופה ה...נעימה במיוחד. קריר), להתחבא בו.

ועדיין לא הסברתי למה. ואני לא בטוחה שאני יודעת איך להסביר. אבל אני אקפוץ לזה, כי אם לא אעשה את זה בקרוב אני אתעלף, ויש לי דברים לעשות לפני שאני אלך לי הלילה.
(אני אדם מאוד דרמטי, בחיי)
חמש הבנות העל טבעיות, כל אחת מהן הייתה אני. וכל אחת מהן הייתה אחרת וחשבה אחרת והתבטאה אחרת והרגשתי כאילו כל אחת מהן היא אינדיבידואלית, לא, כולן לא אותה ישות. כל אחת היא משלה. כל אחת מלוכלכת ונקייה במקומות אחרים, וכל אחת מהן קצת פחות מלוטשת במקום שלה.
אפשר לדבר הרבה על בחירת הסט, הגילאים הנפוצים, "כבר עשו את זה!”
אבל בכנות, סט תיכוני זה קשה. סט, של תיכון, דמויות תיכוניות, מורים, תלמידים, הגילאים, הם קשים. גילים קשים להתמודד איתם. בגלל שזה קהל היעד רוב סופרי הנוער קוברים בסט את הידיים שלהם ומחרבים אותו, אבל עם הידיים הנכונות, עושים פלאים.
ואני מקווה שעד שעושים פלאים, אנשים לא יפנו את המבט.
אני מבינה את הביקורת של פפריקה על הספר, ואני יודעת מאיפה היא באה בהחלט (אחלה ביקורת, לא מסכימה איתה אבל מתה עליה). אבל הספר הזה, עזבו את הגילאים ואת הסט. הוא עשה משהו שאף אחד אחר לא עשה קודם. אני ראיתי את הקסם הזה בו, שאולי אחרים לא ראו. בעצם, כנראה אחרים לא ראו, ממה ששמתי לב אליו.
הוא דיבר.
השילוב המבריק והגיאוני של פנטזיה ביחד עם דיכאונות, התאבדות, חתכים, סמים, ס.ק.ס מלוכלך ומעפן עם אנשים בגיל מוקדם. מה שקורה לאחוז גבוה מהמתבגרים. זה דיבר אליי בגובה העיניים. זה לא התיימר להיות שום דבר (טוב, אולי קצת), אבל פעם ראשונה, פעם ראשונה שקראתי ספר עם מתבגר ראשי והרגשתי כאילו מישהו הסתכל לי בעיניים.
וזה לא כי הגיל שלי מטפס וכי אני גודלת כל הזמן.
זה פשוט כי הסתכלו לי בעיניים, סוף סוף.
השילוב הזה שאף אחד לא חשב עליו קודם לכן.
עד כה, כל ספר שקראתי לקח את זה בגישה של "היי, זה קורה, מתמודדים.” וזה נכון. אנחנו באמת מתמודדים. זה באמת בסדר.
אבל כשעוברים את זה זה מרגיש כזה נוראי. אלה בעיות עולם ראשון וזה בסדר להרגיש אותן.
אבל כשמתעלמים מהן, זה לא קורה. מתבגרים לא רק בנויים להתאהב ולתת ללב שלהם להישבר. מתבגרים הם קצת יותר מזה. מעפנים, אני אתן לכם את זה. שבורים ולא מורכבים ומרוסקים ולא מלוטשים. אבל לא פלקט.
ובכנות, בספרי הנוער האלו, הוציאו אותנו כפס יצור, ולא יותר. וזה מגעיל אותי במחשבה לאחור.

אהבתי את כולם ושנאתי את כולם ותיעבתי את כולם. כמו מתבגרת נורמלית.
ולא אכפת לי אם אומרים שהספר הזה לא מיוחד, כי זאת טעות. ואם כולם אומרים את זה, אז רק אני באמת יודעת את זה, וזה אומר שהספר הזה הוא רק שלי, יחיד בעולם.
אני מתחילה לדבר פילוספיה, או לפחות חותרת לשם. אז:

נ.ב-
אין לי מושג באיזו שעה אתם קוראים את הביקורת הזאת, אבל אם אתם הקדמתם מספיק כדי לקרוא את זה, זאת שמירת הזכות שלי להשאיר את הנ.ב הזה, כי אני חייבת להעיר משהו על הביקורת הזאת כשאני פיכחת.

נ.ב.ב-
מפרסמת את זה כי אני יודעת שאם לא עכשיו, אז לעולם לא.

גלינג גלינג גליייייינג!
גליייייייייינג!

"רק דקה!"

שרה אלפגרן מנתקת את עצמה בכוח מ"אחיינו של הקוסם", נחלצת באנחה מהכורסה הכחולה המרופטת, הופכת את הספר על שולחן הקפה, שיישאר פתוח, ומדשדשת אל הדלת.
היא עומדת על קצות האצבעות ומציצה בעינית.
המראה לא מלבב: חמש זקנות ושני זקנים עומדים בחדר המדרגות ומביטים, כך נראה, ישר אליה בהבעה זועפת. ובראשם מי אם לא מרגרט קונקל מטילת האימה, אשת הברזל של הקהילה המקומית. קונקל רוכנת קדימה ולוחצת שוב לחיצה ממושכת על הפעמון.

גליייייייייינג!

"אני פותחת, אני פותחת," שרה ממלמלת.
הדלת נפתחת לרווחה. משלחת הזקנים פולשת פנימה.
שבעת הקשישים מרגישים בבית, כך נראה. הם מתיישבים בלי הזמנה על שתי הספות. מרגרט קונקל כובשת את הכורסה הכחולה, ושרה מתיישבת בלית ברירה על שולחן הקפה.

"השמועה אומרת שאת כותבת ספר פנטזיה," פותחת מרגרט קונקל בלי הקדמות של נימוס.
שרה מודה באשמה.

"יש לנו בקשה אלייך," אומר פיט קורנצוויג.
"לא בקשה, דרישה," מתקנות אותו שלוש מחברות המשלחת בבת אחת.
"באנו אלייך בתביעה בשם אוכלוסיית גיל הזהב כולה. אנחנו דורשים," מטעימה קונקל, "גיבור מזדקן."
"סליחה?"
"גיבור מזדקן!" חוזרת מלה הנטקה - גרוס בקול. "זקן, קשיש, תרח, מאותגר גיל! גיבור ששנותיו היפות מאחוריו!"
"אל תיתממי," מציעה אנה קון בחביבות. "בגיל שלנו סבלנות היא כבר לא התכונה הכי נפוצה, שרה ברגמארק אלפגרן." את השם המלא השנוא היא מתיזה הברה אחר הברה.

מרגרט קונקל משתעלת קלות ומשתלטת שוב באלגנטיות על הדיון.
"כבר עשרות שנים," היא אומרת, "מופיעים בספרי הפנטזיה בני עשרה שעל כתפיהם הדקות מוטל גורל העולם. מאז יצאנו לפנסיה אנחנו מחפשים בנרות גיבור פנטזיה מבוגר, ועדיין לא מצאנו."
"האל הטוב יודע שלא נותר לנו עוד זמן רב לחפש," רוטן מישהו מתחת לשפמו המאפיר. שרה לא זוכרת את השם, אבל היא די בטוחה שהנכד שלו למד איתה במחזור ביסודי. אולי פולק?

"כל מה שאנחנו מבקשים," אומרת קונקל, "הוא גיבור זקן. אנחנו נותנים לך יד חופשית בעיצוב העלילה: זה יכול להיות אדם בן שמונים ושתיים שמגלה לפתע יכולות קסם לא צפויות... זאת יכולה להיות מכשפה בת שבעים וארבע... זאת יכולה להיות קבוצת קשישים שיוצאת לפעולה בעקבות מותם המסתורי של כמה מדיירי בית האבות... כן, ואז מסתבר שאיזו נבואה עתיקה מטילה עליהם לחסום את כוחות הרוע מלחדור אל העולם... את יכולה להעניק לכל אחד מהקשישים האלה כוח קסם מיוחד משלו. קריאת מחשבות נניח." היא נועצת בשרה מבט מזרה אימים. שרה מקווה בכל לבה שקונקל לא ניחנה ביכולת הזאת.
"תעשי מה שאת רוצה," חוזרת קונקל לעניין.
"יש לנו רק דרישה אחת: הגיבור שלך צריך להיות בן שישים לפחות."

"זאת קצת בעיה," שרה מחפשת במרץ תירוץ, "האמת היא שהעלילה מותווית כבר. אולי בספר הבא אני..."
"שטויות," חותכת אותה קונקל בחדות, ובעיניה מבליח לרגע הניצוץ המסוכן שהקנה לה את המוניטין המפוקפק שלה, "רק אתמול דיברתי עם סבתא שלך ושמעתי שאת במחסום כתיבה רציני.
מה זה כל הדפים האלה?"

היא מושכת מהשולחן דפדפת מלאה רישומים כחולים מחוקים למחצה, מעיינת בהם רגע ואז קמה ברוב רושם, ניגשת למטבח ומפילה את הטיוטה הראשונית כולה לפח הניירות.

"ילדה, אין לך כאן שום דבר. זה ספר זה?
את מתחילה עכשיו מהתחלה. בהצלחה."
שרה נעה במקומה באי נוחות - היא יכולה כמעט לשמוע איך הטיוטה שלה קוראת לה מהמטבח - אבל שלוש הקשישות מולה לא מסירות ממנה עין. בשקט המוחלט השורר אפשר לשמוע את הכורסה הכחולה מוחה בחריקה כשמרגרט קונקל רוכנת קדימה.
"תראי," היא מרככת את קולה, "יש היגיון בגיבור מבוגר. יש לו ניסיון, יש לו חברים. יש לו כרטיס אשראי וחשבון בנק, זה די נוח כשאתה בורח מכוחות אופל לא ידועים. הוא יודע היסטוריה, ואם יש מזל הוא אפילו מבין קצת לטינית. לפי כמה ספרים יש לנתון הזה משקל.
אני בכלל לא מדברת על מיליוני הפנסיונרים המשועממים שיגלו עניין בספר שלך. כל זקני סימניה ישתחוו לך אפיים.
סבתא שלך סיפרה לי עלייך, את ביסודך ילדה טובה. גיבור מזדקן, כן, שרה? זה הכל. גיבור מזדקן, ואנחנו לא נצטרך לבוא לכאן שוב."

היא קמה, ושאר חברי המשלחת צולעים בעקבותיה אל הדלת.
רגע לפני היציאה מרגרט קונקל מסתובבת, צועדת למטבח ושולפת משם את הטיוטה הראשונה של 'המעגל'.
"רק ליתר ביטחון," היא אומרת לשרה בחיוך רחב, והתותבות שלה רועדות.
"בהצלחה, ילדה. ד"ש חם לסבתא."
רגע אחר כך הדלת כבר נחבטת במשקוף.
שרה אלפגרן עומדת כמו נציב מלח.
"הנוער של היום," היא שומעת את מרתה פריסלנד נאנחת בחדר המדרגות.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~~~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~~~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

"היה לי הלילה חלום שלא יאומן," היא אומרת לו.
"מה חלמת," הוא ממלמל ולועס את העט שלו. הטיוטה שלו לא נראית יותר טוב מהטיוטה המנוחה שלה.
"חלמתי על רעיון מבריק," היא אומרת. "נניח שתהיה לנו קבוצת תיכוניסטיות, שיוצאות לפעולה בעקבות מותם המסתורי של כמה חבר'ה מהשכבה? והבנות האלה יצטרכו להציל את העולם מאיזה כוח מסתורי? ונבואה עתיקה תטיל עליהן לחסום את כוחות הרוע מלחדור אל העולם? לכל אחת מהבנות יהיה כוח קסם מיוחד משלה. קריאת מחשבות נגיד. איך זה?"
הוא מרים סוף סוף את העיניים מהדפדפת המרוטה שלו. "זה דווקא רעיון לא רע," הוא אומר. " אבל תיכוניסטיות? שוב תיכוניסטיות? זה כל כך כל כך לעוס. לא עדיף לנו שכבת גיל אחרת?"
"בשום אופן לא יותר משש עשרה," היא חורצת.
"ורק בנות?" הוא שואל. "מה עם קבוצה של חמש בנות ושני בנים נגיד?"
"ממש לא," אומרת שרה בפסקנות. "רק לא זה."
"בן אחד," הוא מתמקח.
"טוב," היא נכנעת. "אבל הוא ימות ראשון."
"זה יהיה כזה ספר בנות," נאנח מאטס. "אני מזהיר אותך כבר מעכשיו, אני אתכחש לו."
היא מכניסה לו מרפק בצלעות. "סתום."

דמיינו לעצמכם שאתם נמצאים בתוך מסעדה. דמיינו את הקולות, את רעשי מיזוג הכוסות, קרקוש המחבתות והסירים וההליכה הנמרצת של המלצריות.
דמיינו לעצמכם שאתם יושבים שם, באחד השולחנות, שבעים- והדבר היחיד שנשאר לכם על הצלחת הוא השאריות המלוקקות שהשארתם אחריכם.
תדמיינו גם שאתם לא מסתפקים בזה ורוצים קינוח.
דמיינו את המלצרית החיננית שמניחה לכם בעדינות של מלצרית, את תפריט הקינוחים העמוס בכל טוב. דמיינו שאתם בוחרים לעצמכם את הקינוח שהכי עשה לכם את זה- קינוח מושחת שמעולם לא טעמתם עד כה.
דמיינו שאתם מכניסים אותו לפה שלכם, לועסים קצת ולבסוף בולעים ועושים מין פרצוף כזה כאילו אתם מנסים בכוח לבחור אם אהבתם או לא.
לבסוף, אחרי העיכול של הקינוח, אתם מודיעים ברוב רושם שזה פשוט מעדן משובח שטעמו טוב לא פחות ממראהו החיצוני!
אתם לוקחים עוד ביס ואז- כאב בטן.

זה מה שקרה לי עם הספר חדש דנדש הזה שבקושי הספיק לראות גרגר חול וכבר כולם מתנפלים עליו כאילו העולם מושמד תוך כמה דקות.
קשה לי להודות שאני, זה שאין לנקוב בשמו, לא מצליח למצוא מטאפורה מוצלחת יותר משל זו.
הספר גם נורא מיוחד ושונה. הוא משלב הרבה רעיונות מספרים אחרים (ולא משנה מאיזה ז'אנר) ומכנס את כולם בספר אחד.
מצד אחד זה יוצא נורא מעניין בהתחלה ומקורי אך מצד שני- מפוצץ.
בכדי שתבינו טוב יותר על מה אני מדבר, עדיף שאספר איך הכל התחיל.
פלאשבק

הכל התחיל כשאליאס מה שמו הלך לשירותים בבית הספר. הוא נכנס לתא ושם, קול בראשו אמר (ליתר דיוק, ציווה) עליו לעשות מספר פעולות (כגון לנפץ את המראה).
כעבור זמן מה, תלמידה בשם ליניאה (שהיא חברתו היחידה של אליאס) מוצאת אותו שם, שרוע על הרצפה, מת.
לא עובר הרבה זמן ובית הספר רוחש שמועות והתלחששויות בקשר לחדשות המדאיגות.
לאליאס יצא שם של גיי והומו, ולכן בבית הספר סוברים שהוא התאבד (לדעתי הוא דווקא נרצח. כנראה הקול בראשו אמר לו להרוג את עצמו או משהו כזה אבל מה שבטוח הוא לא התאבד. הוכחה לכך היא שהוא תיכנן פגישה עם ליניאה וזה לא נראה סביר שהוא הבריז לה)
בין לבין, שני הסופרים מזגזגים בין כמה בנות (כולל ליניאה) ואת בעיותיהן השונות (כגון הפרעות אכילה, גזענות וכ'ו) כשמה שמשותף להן בעצם זה שכולן לומדות באותו בית ספר וכולן איכשהו קשורות ביחד בכוח מסתורי.
לכן, לקראת עמוד 100, הן נפגשות ביריד שעשועים שומם לאור ירח אדום שמושך אותן לשם ומוצאות את עצמן משוחחות עם שרת בית הספר שמתוך פיו יוצאת נבואה שאומרת שלמרות השוני של חבורת הבנות, רק הן ביחד ובשיתוף פעולה מלא מצידן, יוכלו למנוע מצב התאבדות או מצב לא נעים כלשהו אחר.

אני מניח שעכשיו הכל מובן. הספר פשוט מפוצץ בהתלהבות. זה לא רק בגלל הכותרת למעלה או משהו, אלא בגלל שהספר הזה שונה ומיוחד.
קשה לי לדרג אותו. מצד אחד הרעיון מעולה והכתיבה מדהימה, אך מצד שני העלילה קצת מסובכת ובעלת תוכן קשה. אז אני חושב שהוא ממוקם היכנשהו באמצע (למרות שגם 3 כוכבים לא בא בחשבון)
אם היה ניתן לסווג אותו איכשהו, הייתי אומר שזה מין ספר נוער כזה (שיכול להתאים גם למבוגרים אבל בשום פנים ואופן לא לתת לילדים!) שדן בכל מני נושאים כואבים וקשים במציאות ושמטרידים את בני הנוער (משהו כמו 13 סיבות אבל יותר בהרחבה וגם כתוב הרבה יותר מעניין ומושך) ושנכתב כמו מותחן שבדי מצמרר ואפל ובנוסף יש גם פנטזיה!
בסיכומו של דבר, יצאה לי ביקורת מבולבלת מאוד לספר מבולבל לא פחות. ההחלטה אם לקרוא אותו או לא, היא כולה שלכם. אני רק מתווך.

לא יודע מה יש לשבדים האלה שהם לא מסוגלים לכתוב ספר לבד אלא תמיד חייבים לבוא בזוגות, אבל אחרי הניסיון המאוד מוצלח עם אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום (אלו משלוש שניות, תא 21 ושני חיילים המעולים), אולי זה הפתרון לספרות המקור הלא בהכרח מוצלחת שלנו. נגיד רם אורן ואורלי וינר קראוס יכתבו יחד ספר טיסה שיתרומם מעל הבינוניות, ליעד שהם וגל אמיר יכתבו מותחן משפטי שיחזיק יותר מ-250 עמודים, אילן הייטנר וערן יהלום יחברו ספר שכולו צחוקים על רווקים תל אביביים ואשכול נבו יחבור לנועה ידלין לספר שבאמת יהיה ראוי לפרס ספיר.
אולי.
אם כל זה יקרה (כנראה שלא. אגו הוא כנראה המרכיב הבעייתי ברעיון), שייקחו דוגמא מהשבדים איך עושים את זה נכון. למרות רתיעה מסויימת מגב העטיפה (הפרונט, אגב, יפהפה ומזמין), שהרי מה לי ולבעיות של נערות מתבגרות בנות 16 שיש להן כוחות מיוחדים, המוכר החמוד בצומת ספרים דיבר עליו בכל כך הרבה להט ותשוקה (העיניים שלו ממש נצצו. לרגע תהיתי אם הוא מקבל בונוס על המכירה, אבל אז ראיתי שזה לא ספר של כנרת-זבמ או מודן), שפשוט לא היה לי לב לסרב להמלצה שלו.
הוא צדק. אני טעיתי.
אז למרות שהן בנות 16 ולמרות שאני ומדע בדיוני לא חברים מי יודע מה, ולמרות שצריך סבל כדי לסחוב את הספר הזה (544 עמ') ובעיקר למרות שאמרתי שאני נותן לספר צאנס של 20 עמודים ואם הוא לא תופס אותי אני מחזיר אותו לחנות, למרות כל אלה, סיימתי את המעגל ביומיים ולגמרי התבאסתי שהספר השני בטרילוגיה לא זמין עדיין.
אז ככה:
העלילה: שש נערות שונות זו מזו שסוחבות משקעי עבר האחת כלפי השנייה מגלות שיש להן כוחות קסם וכישוף. הבעיה היא שאין חייבות להיות חברות כדי להציל את עצמן ממוות. זה לא באמת ספר על גיבורות על וכשפים, וכל קסמו בכך שהוא מדבר על דינמיקה חברתית בין נערות כל כך שונות זו מזו.
הדמויות: מושלמות ומעוררות אמוציות לכל אורך הספר. אי אפשר שלא לאהוב אותן, לכעוס עליהן, לרחם עליהן ובעיקר למצוא לך את הדמות שהכי מדברת אליך. זאת שהיית כשהיית בגילן. קצת מביך אותי לגלות שאת הסימפטיה הכי גדולה רכשתי לאנה קארין השמנה והדחויה.
כתיבה: מרתקת. לרגע לא הרגשתי שאני קורא ספר שמיועד לנוער, אם כי סצנות הסקס שבו בהחלט לא מומלצות לקריאה למי שטרם מלאו לה 16.
הסיכום: ספר שאין לו באמת קהל יעד מוגדר. בהחלט מבין למה מיליוני אנשים ברחבי העולם נשבו בקסם של הספר המושלם הזה. בגב העטיפה הובטח שהספר השני בטרילוגיה יוצא ביוני 2014. מקווה מאוד שסלע ספרים יעמדו בהבטחה הזאת.

אני מכורה לספרות נוער, גם לטובה יותר וגם לטובה פחות, ולא קורה הרבה שאני נתקלת במשהו שאני מתמכרת אליו לחלוטין בכל רמח איבריי ובכל תא במוחי. וכאן זה קרה.
כן, אני צעירה, הו כרז, זה מה שאני קוראת. אפילו בגיל הזה הצלחתי להתחבר לכל דמות, בכל אחת למאפיין אחר או לכלל הדמות, וחלק מהבעיות בהן הן נתקלו תקפו גם אותי. נדיר שספר משלב בין בעיות היום יום לעולם פנטזיה ולא חוצה את הגבול הדק לעוד ספר נוער מיותר ומועתק. נכון קיימיםהספרים הבודדים מהם טוענים שהעתיקו את כל הז'אנר (ראו ערך משחקי הרעב)? "המעגל" צריך להכלל בספרים אלה, בלי שום ספק. עלילה מרתקת שלא מפסיקה להפתיע, לא נמרחת - ואני מתכחשת בתוקף לאלה שטענו שהוא ארוך, הוא באורך המושלם ומתאים לעלילה - ומקיימת שני מישורים, אחד ריאלי ואחד קוסמי. בקצרה, ואנסה להמנע מפרטים על העלילה המאוחרת- ליתר ביטחון, מזהירה:
אליאס הדחוי והקורבן של רוב הבריונים בתיכון נמצא מת בשירותים הנטושים של בית הספר, בידו חתיכת זכוכית והמראה שמולו שבורה. לינאה, חברתו היחידה הגותית-פריקית-היפסטרית ובתו של אלכוהוליסט, מוצאת אותו וממשיכה להאמין בליבה שלא התאבד, למרות טענותיהם החוזרות ונשנות של כל מי שמסביבה. בלילה בו ניצב בשמיים ירח אדום כדם ולא סהר הגבינה, נאספות ביריב השעשועים הנשכח שש נערות, אשר כל אחת מחתך אוכלוסיה אחר, קבוצות חברים מנותקות, תא משפחתי שונה ולכל אחת המייחד שלה. רבקה החייכנית, האופטימית והמנהיגה; מינו החכמה והמנותקת; לינאה הפסימית, הגותית-פריקית-היפסטרית והשנונה; אנה-קארין, בעלת בעיות המשקל והביטחון ושחברה הטוב ביותר הוא סבה (אשר אותו אני מחבבת במיוחד); ונסה, נציגת המקובלות, היפות והמבוקשות מבלי לפגום בכישוריה החברתיים ובמוחה (אשר מתבררת לא כמושלמת); ואידה הבריונית, המרושעת וזו שמתבררת כאחרת ממה שחשבנו. שש הדמויות, שבמבט ראשון נדמות מושלמות אך שונאות אחת את השנייה, רובן באות מתא משפחתי מפורק, הלימודים בזבל ותכלס לא נמאסות על הקורא בשום רגע, יוצאות למסע אחר הרוצח של אליאס ובהמשך גם של אחת מהן, בליווי כוחות קסם שרק התחילו לגלות (אם בכלל הם קיימים) ובהנחיית נציגת מועצה מושחתת ומדריך שכחן שלא יודע מה הוא אמור לעשות. כמובן, חוץ מהמשפחות המפורקות, הנערים שמתיימרים להיות חבריהן ולהם הן נאלצות לשקר, הלימודים שלא תמיד נותנים להן להוציא מאיות, הבויפרינד התלותי, המורה החתיך, מקרי ההתאבדות-רצח וכוחות הקסם שמופקדים בידי נערות - פלישת שדים רצחניים מתחילה.
סיימתי.
הכתיבה ברמה גבוהה, בניית העולם מושלמת ונשארתי ערה שעות לאחר עשר כדי לקרוא את היצירה המופלאה הזו.
ומסר קצר למבקרים:
ראשית, כן, יש שם סצנות מין. בחייאת, בני כמה אתם? כאילו שבתור נערים (לא יודעת בני כמה אתם) לא התעניינתם והתעסקתם בזה. בסוף תיכון לא קרה לכם שהובכתם, הסתקרנתם, ניסיתם ונמנעתם? מה אתם בובות פלסטיק? חייתם בבועה? זה לא ספר לבני עשר רגשית, תקראו בהתאם.
שנית, מה הבעיה עם 540 עמודים של הנאה טהורה? יש ספרים ארוכים הרבה יותר שראויים לכל פרס אפשרי, ויש ספרים קצרים מ"המעגל" שלא ראויים אף לקורא אחד. בהתחשב בתפניות העלילה, כמו שציינתי קודם, 540 עמודים מתאימים בדיוק.
שלישית, לא זוכרת מה רציתי להגיד. אה, כן. בסדרות מסוג זה, אף פעם לא מבינים מיד מה קורה בספר הראשון. יש גם ספר שני, טוב לא פחות, ושלישי שמתעלה על כולם.
רביעית, הכתיבה מרובת הדמויות וזוויות הראייה היא חלק מהקסם. קצת אתגר לא יזיק. לאחר קריאה מתמידה וכניסה לעולם הנפלא שבראו שרה ב. אלפגרן ומאטס סטרנדברג מבינים הכל.
חמישית, דמויות מתות. אין מה לכעוס ולהפסיק לקרוא כי רצחו מישהו. וואלה יופי, **** מת\ה. הרצח\התאבדות\מוות הופכים את הסיפור למעניין הרבה יותר ונותנים זריקת אדרנלין נוספת ומניעים נוספים לדמויות.
"המעגל" ראוי להרבה יותר מחמשת הכוכבים שנתתי לו.

האם תיתכן נוסחה לכתיבת ספר נוער מוצלח? היתכן ספר נוער שבו בעת שהוא בנוי לפי חוקיי ההצלחה הוא מנסה לשבור את כל החוקים? והאם שרה ב. אלפגרן ומאטס סטרנדברג יצליחו להרוס באופן סופי את הקשר ביני לבין ספרי נוער? אלו רק מקצת השאלות שעלו בזמן קריאתי בספר הזה, אך לאף אחת מהן הוא לא נתן כל מענה.
הספר מספר על חבורה של 6 נערות צעירות, בנות כיתה י', אשר מוצאות עצמן בסיטואציה לא נעימה כלל וכלל. לילה אחד, כשירח צבוע אדום מופיע מעל עיירתן של הנערות, (אנגלספורס, שבדיה), הן, בלא יודעין, מגיעות אל אותו יריד נטוש כאשר מין כוח שכזה שאין הן עליו דבר מלבד זה שהוא מחבר בין כול הנוכחות.
זוהי רק ההתחלה של הבעיה שלהן, מסתבר שאותו כוח קשור למוות של אחד מחברי בית הספר. זה המוות הוסבר לכולם כהתאבדות. זה אינו הסוף, הן מתוודעות לכך שהן הנבחרות והן עומדות להציל את העולם, העולם כולו בידיהן. העוזר היחיד שיש להן הוא ניקולאוס, השרת המבולבל אך החמוד להפליא של בית סיפרן. הוא זה אשר מוצא אותן באותו לילה גורלי ביריד והוא אמור להדריך אותן.
מה הבעיה בזה? הבעיה היא שניקולאוס עצמו לא זוכר דבר. נראה כי זיכרונו נמחק. הוא רק יכול להיות שם בשבילם. לכל אלה נוסף גם גיל ההתבגרות, המבלבל מלכתחילה, מלא הזהויות והלבטים של הגיל הזה.
הבעיה שלי עם הספר הזה היא כנראה שהציפיות שלי היו גבוהות מדי. חשבתי למצוא בו תובונות עמוקות לחיים, משהו שהוא קצת מעבר לעוד "ספר פנטזיה ממוצע". אמנם, מאוד קל להיכנס אל תוך הספר. מאוד קל להתחבר לנערות המבולבלות, לניקולאוס האבהי, ליקום המקביל שהוא בונה וכגון זה אך מעבר לזה הוא פשוט מפוספס.
הספר מנסה לדבר מעט על כוח הקבוצה, אך מבחינתי מחטיא. הוא מנסה לדבר על הקונפילקטים של גיל ההתבגרות, אך גם זה הוא מחטיא מבחינתי. ההחטאה הכי נוראה היא השפה בה הוא משתמש. הוא יכול לטמון באותו עמוד פניני מילים כמו:אוטוריטה, אנוכי וכגון זה, וביטויים עילגים כמו: פאקפאקפאקפאקינגפאק.
אבל זוהי רק דעתי שלי...

את הספר הזה קניתי מהכסף שקיבלתי כשזכיתי בחידון בבית הספר...סתם...לא תכננתי שזה היה משהו מיוחד,סתם עוד ספר פנטזיה...הספר הזה התברר כשלמות סוטה במיוחד ^^ וגם...זה הספר הראשון שבו הצלחתי להתחבר [כמעט] לכל הדמויות
אזהרת ספוילרים
בואו נעיף מבט על הדמויות
אליאס-למרות שאת אליאס הכרנו לזמן ממש קצר...[פרק אחד] הוא דיי מצא חן בעניי...אני אפילו לא יודעת למה? ^^
מינו-סופסוף עוד מישהו שמבין מה זה לסבול בחנות בגדים ^^
וונסה-בהטחלה וונסה לא מצאה חן בעיניי....בלונדינית מחומצנת שלא הלכה עם איפור מגיל עשר?תחסכו ממני את זה..אבל אחר כך כשהעלילה ווונסה מתפתחות ונסה התחילה ממש למצוא חן בעיני
אנה-קארין-היא פשוט עלתה לי על העצבים...אני לא יודעת אפילו למה
רבקה-גם אותה לא הספקתי להכיר הכי טוב בעולם אבל אני דיי אהבתי אותה...לייתר דיוק...מאוד!אהבתי אותה וכשהיא מתה רציתי לרצוח את הסופרות..אבל סלחתי להן בסוף ^^ הסיפור היה טוב מדי
לינאה-אני מחבבת את לינאה...לא יודעת למה אפילו
אידה-אוקי...ע''פ הספר הראשון אי אפשר ממש להבין מי זאת אידה...היא כל הזמן מתואר כביץ' בריונית ומעצבנץת...אבל היא דווקא מצא חן בעייני...היי!אל תסתכלו עלי ככה!

ערימה של ספרים חדשים משבוע הספר ובכל זאת את זה אני מוציאה ראשון.
הכריכה יפה, התקציר מעניין, והשבחים על הכריכה כבר החתירו את ספר השנה בפעם השבעים.
אחד הדברים שתפסו אותי ראשונים בספר הזה זה שהעלילה מתרחשת בשוודיה, שניוי תרבותי מעניין ליד הפנטזיה האמריקאית הטיפוסית.- באמת נחמד לקרוא ספר מנקודת מבט תרבותית מעט שונה.

הספר בנוי בצורה של נקודות מבט שונות של רוב דמיותיו העיקריות.
כבר מההתחלה אפשר לראות את ההבדלים בין דמות לדמות. וההתחלה שמתחילה את אותו יום אצל מספר דמיות מצליחה להראות לקרוא בצורה מאוד מוצלחת את תכונותיה של כל דמות. יכלתי למצוא קצת מעצמי בהרבה מן הדמיות הראשיות, והאשיות של כל דמות ודמות מורכבת בצורה יפה ויחודית, וביחד הן מרכיבות דינמיקה קבוצתית מעניינת.
בצמוד לעלילה הראשית לכל אחת מן הדמיות יש מין עלילה צדדית משלה מה שעוזר לנו להכיר כל אחת מהן.

אבל הבעיות של הספר מגיעות כשעלילה האמיתית מתחילה.
בדרך כלל, כשיש ספר שעוסק בנושא מוכר יחסית בפנטזיה הוא משתדל לחדש דברים. אבל הספר הזה לא מאוד מתאמץ בקשר לזה מאוד. הוא משתמש בנוסחאות די מוכרות כמו 'נבואה' 'שדים' 'מכשפות' 'נבחרים' וכמובן איזה מלחמה ענקית עם כחות האופל בעתיד.
היחס של הדמיות לכוחות האופל והרשע די מעורפל. וחוץ מ'שדים' הקורא לא מקבל הרבה הסברים למה כחות האופל דווקא שם, או מה הם רוצים בכלל.
פשוט יודעים שתהיה מלחמה איתם, והם רוצים להשתלט על העולם בשביל לצחוק צחוק המרושע.

לקראת סוף האמצע הספר חוזר להיות די מעניין. ולמרות שקוראים שם הרבה דברים בלי יותר מדי הספרים מפורשים 'זה פשוט ככה'. הוא מצליח להיות מותח ובונה לעצמו מתח לא רע מדי פעם.

דבר שדווקא היה כן מקורי בספר ולא ראיתי התעסקות איתו בספרי פנטזיה-נוער אחרים אלה ההתאבדיות והנטיות האובדניות.
זה משהו שספרים אחרים יחסית נמנעו מלהתעסק איתו בדר"כ.

בקיצו הספר די שווה קריאה, למרות שהעלילה ה'מרכזית' נופלת קצת ליד העלילה הקטנה והאנושית יותר של הדמיות. אם יש לכם סבלנות והספר עדיין נשמע לכם מספיק טוב, אין סיבה שלא תקראו אותו.

חיפשתי את הספר הזה כאן כדי לכתוב לו ביקורת כל כך הרבה פעמים ואף פעם לא מצאתי אותו, ועכשיו מצאתי וראיתי שכבר כתבו לו הרבה ביקורות ושהוא במאגר כבר הרבה זמן.
אז קודם כל, זה אחד מהספרים האהובים עליי ביותר. איך אני אתחיל לתאר אותו? הייתי בחנות ספרים וראיתי אותו, דפדפתי בעמוד-שניים הראשונים ואהבתי אז קניתי. אבל לא חשבתי שהוא יהיה כל-כך טוב.
אני אתחיל בדמויות. הדמויות מדהימות. כל דמות כתובה בצורה מעולה ואתה יכול להתחבר לכולן. הן כל-כך שונות ומיוחדות, ולכל אחת יש דעה משל עצמה, והן משכנעות וטובות ומדהימות. הדמות האהובה עליי היא ונסה, אבל אני מתה גם על לינאה, אנה-קארין, אידה, רבקה, מינו. אני אוהבת אפילו את אליאס ש(ספוילר קטן) הכרתי אותו במצטבר רק כמה עמודים.
העלילה מעולה. זו טרילוגיה ובכל ספר בה יש מעל 500 עמודים, אז זה טיפה מושך את הזמן, אבל זה מושך את הזמן בצורה מעולה ואתה בכלל לא מרגיש את זה.
הספר משלב בתוכו הכל- גם על טבעי וכוחות, מה שאני הכי אוהבת לקרוא, וגם רומנטיקה ובעיות טיפוסיות של בני נוער, כמו משקל, או התאהבות, או נטייה מינית, או בעיות משפחתיות.
ספר מדהים ומושלם.