ביקורת ספרותית על הערעור מאת ג'ון גרישם
ספר בסדר

---

מפעל מצליח לכתיבת ספרים העוסקים במשפט וגרורותיו, מפיק תוצרת בינונית שמלווה ביח"צנות שמלבה את עצמה.

פעם היה גרישם של הפירמה, עת להרוג, תיק שקנאי והלקוח, סיפורים על האנשים הקטנים שהסתבכו בחוקיו האכזריים של הפשע והצליחו בקושי לזכות בגאולה בחסותו של החוק קצר היד.

אבל גרישם הוא לא סופר גדול וגם לא יהיה. מפעם לפעם הוא בוחר לעצמו נושא חשוב שראוי לתיקון, או כזה שצריך לחשוף, בתחומי השחיתויות המשפטיות. הוא בקי בחומר היטב ותמיד אצא ידענית מן הקריאה יותר מאשר הייתי לפנייה.

הספר הנדון מתחלק לשלושה חלקים. בחלקו הראשון, מתוארת פרשיית זיהום קרקעות ואקוויפר במדינת מיסיסיפי על ידי הזרמת שפכים ופסולת תעשייתית מסרטנת, בידי תאגיד קריין. פעולה מתמשכת, רשלנית וזדונית, הפכה עיירה שלמה למחוז מוכה סרטן. זוג פרקליטים אידיאליסטים תבע את התאגיד בשם אשה שאיבדה בתוך שמונה חודשים את בעלה ובנה הקטן לסרטן. הפרקליטים, כמו בכל הסרטים והספרים האמריקאיים, איבדו את כל רכושם בתהליך המאבק והגיעו עד פשיטת רגל. אלא שחבר המושבעים, גם הוא מן האזור, פסק לטובת התובעת פיצוי עונשין של 41 מיליון דולר.

החלק הזה כתוב באופן סיפורי, אבל הוא דיווחי יותר מאשר נוגע ישירות בדמויותיהם של התובעת ופרקליטיה. אנחנו למדים על רזונה האנורקטי של ג'נט בייקר, התובעת, על דמעותיה הבלתי נגמרות ועל אורח חייהם של תושבי העיירה בומור, שנאלצים להשתמש בקמצנות במים המיובאים אליהם מדי יום במיכליות. גרישם גם מתאר איך הפכו פרקליטים מצליחים למדי (במונחי עיר לא גדולה במיסיסיפי) לקבצנים, שצריכים לחשב מידי יום איזו ארוחת ערב יאכלו עם ילדיהם ואיך יחסכו על נעליים חדשות.

בחלק השני עובר גרישם לכתבה עיתונאית ארוכה בת יותר ממאתיים עמודים. הכתיבה שלו פשוטה, מדווחת, לא נוגעת, לא ספרותית, לא פיוטית, נטולת דימויים, לא אישית, סטראוטיפית, מפורטת מדי, ובקיצור, עיתונאות במיטבה. ספר? אני לא בטוחה.
קארל טרודו, הבעלים של תאגיד קריין, מיליארדר שנשוי לצעירה יפהפייה ומורעבת (טוב, ברור, כדי ללבוש שמלה במידה 34, חייבים להיות מורעבים) לכוח, ליופי, לשליטה ולפרסום, מגלה כי פסק הדין של הבורים הכפריים במיסיסיפי, יעלה לו הרבה יותר מ-41 מיליון דולר (שלא לדבר על שכר טירחת סוללת עורכי הדין הנוצצת שלו), מפני שהמניות של תאגיד קריין צונחות באופן תלול ללא מצנח. מיליארד דולר, זה הסכום שהפסיד התאגיד בתוך יום.

טרודו מבין, כי כדי להציל את רכושו ומעמדו (שתלוי באופן ישיר ברכושו) עליו לדאוג כי בבית המשפט העליון, כשיגיע פסק הדין לערעור, ישבו שופטים שידחו את הפסיקה המגוחכת. פיצוי למתים מסרטן? מוגזם.

בעזרת חברה, שכל מהותה הוא הרצת מועמדים מתאימים לבתי משפט, נבחר עורך דין צעיר, שעובד במשרד שמעסיקות חברות ביטוח, המתמחה בדחיית חבות יתר של חברות הנתבעות על רשלנות. עורך הדין, יפה תואר, נשוי באושר, אב לשלושה ילדים, נוצרי המסור לכנסייה, צייד חובב, מאמן של ליגת הילדים, שמתנגד קשות לנישואים חד מיניים, להגבלה על הנשק, לביטול או עיכוב עונש מוות, בקיצור, דוגמה נאה ללבן משכיל ואיש משפחה למופת, ונצר, בל נשכח לחלל במלחמת האזרחים. רון פיסק, הנבחר המורץ לבחירות לבית המשפט העליון, לא הופיע מעולם בבית משפט, לא שימש כשופט ולא כתב חוות דעת. אבל מה זה משנה?

כסף רב מושקע במערכת בחירות אגרסיבית, משומנת היטב, שמטרתה להפיל את השופטת שילה מקארתי, המוגדרת "ליברלית", למרות שאינה כזאת, אבל "ליברלית" היא מילה מגונה במדינה הנמנית על חגורת התנ"ך.

גרישם מתאר לנו בפרוטרוט, כיצד מתבצעת הרצת מועמד. הוא לא חוסך בנתונים, בסכומים, בתיאור הנאומים, הארגונים התומכים, השקרים, הכנסייה וכל בעלי ההון, הפוליטיקאים והלכלוך.

קשה לומר שעמודים אינסופיים אלו משעממים במיוחד, אבל הם כוללים פרטים כה רבים, עד שרק החשש שמא אפסיד משהו חשוב, מנע ממני לדפדף ולדלג ללא נקיפות אשמה.

בסיום החלק הזה, החלטתי, שסופית אינני הולכת לפוליטיקה, וכן, שלמדתי כל מה שאפשר ללמוד על הרצת מועמד. אבל לא למדתי על המועמד ועל תכונותיו הנפשיות כמעט כלום.

בחלק האחרון מתרחשת טרגדיה, שגם היא מתוארת בבינוניות יתר, כמיטב כישרונו החסר של גרישם. הטרגדיה הזאת אמורה להפוך את הקערה על פיה ולכן נוצר מתח סיפורי מסויים.

לסיכום: גרישם הוא עיתונאי טוב, יותר כתב מאשר פובליסיצט.

האם היה כדאי? אולי כן. הספרים שלו מלמדים מצויין על התהליכים. האם בזבוז הזמן היה כדאי? לא ממש מומלץ.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על הערעור