ביקורת ספרותית על על החוף - מהדורה מחודשת מאת נוויל שוט
ספר מעולה

---

בבדיקות הדם שאני עושה מפעם לפעם, האח או האחות במעבדה רואים דם אדום, לא כחול ולא בשום צבע אחר. אבל אני יודעת שמה שזורם בעורקי זו שואה, אף אחד לא יכול לראות את זה חוץ ממני.

מיד כשנולדתי התחלתי לספוג סיפורי שואה. לפני זמן קצר אמרה אמי בתמימות: בבית לא סיפרתי אף פעם על השואה, נכון? לא ידעתי אם לגחך או להתעצב על לבי.

המפתח לדמותי הצעירה והבוגרת הוא זכרון השואה. חי, רוטט, מדמם, מסרב לגווע ועטוף במחוייבות שלא מניחה לו לדעוך, כאילו הייתה קבר שקוף.

כשהייתי קטנה, היה לנו שרפרף עץ. מרוט, לא מהוקצע, לא משויף. טבורטה, בפולנית, או ביידיש או ברוסית. לך תדע. אהבתי לעטוף אותו בסדין או בשמיכה ולהסתתר בין רגליו הדוקרניות. מפני הגרמנים, כמובן. לא נאצים. גרמנים. המילה נאצים לא הייתה שימושית בביתנו. לא הייתה הבחנה בין נאצים לגרמנים. הרי לא היו גרמנים סתם. המשוואה הייתה ברורה. סופית, קבועה. בדיוק כמו שה"מלחמה" הייתה השואה. לפני המלחמה, בזמן המלחמה, אחרי המלחמה. שואה הייתה מילה לאלה שהביטו בה מרחוק כמונח היסטורי. המלחמה הייתה המילה האמיתית. ולמרות שחווינו מאז מלחמות רבות, רק למלחמה ההיא לא היה שם. היא הייתה גדולה ומפלצתית מספיק כדי שלא נכנה אותה בשם. היא הייתה זו שהא הידיעה הגנה על הייחודיות שלה.

אבי עבר שואה אחרת. הלוא כל אחד נמדד בעוצמת השואה שלו. נשאר לך הורה או אח או אחות, נו, מילא, אתה במצב טוב. נשאר לך רק בן דוד, גרוע יותר. לא נשאר לך אף אחד, הכי גרוע. אתה פולני, עברת את הכי גרוע, הונגרי במקום שני, הולנדי או צרפתי או איטלקי, טוב, כן, לפחות קרוביך לא מתו מרעב עד שהגיעו למחנה השמדה והם גם הגיעו בבגדים חמים. התחבאת במנזר, גרוע. בבור, יותר גרוע. בגטו, הכי גרוע. סולם הסבל ודקויותיו.

אבי נולד בגליציה, שנכבשה על ידי הרוסים, וכולם הוגלו לסיביר. רעב וקור ומכות, טיול שנתי זה לא היה, אבל משפחות שלמות שרדו את זה. אבי נשאר עם הוריו ושלושת אחיו. פיצויים הם לא קיבלו, כמובן. לרוסים לא היו נקיפות מצפון. מבחינתם הם הצילו את היהודים מהגרמנים. כשהייתי בת חמש שאל אותי אבי: איפה אחיות שלי? לא יכולתי להעלות בדעתי כי הם היו משפחה של בנים. האחיות שלך? נרצחו בשואה, עניתי, ילדה למודת שואה. כן, אמא, זו תשובה לשאלתך אם דיברת על השואה בילדותנו.
יכולתי לכתוב מעתה ועד עולם, אלא שעייפתי מזה. בזמן האחרון אינני קוראת סיפורי שואה. הכאב גדול מדי. יקראו אחרים וילמדו, אני את חובי שילמתי, באופן מוחלט, יש לומר.

בשבילי אין בעולם אושר מוחלט. הסכנה, חרישית כמו חיה, אורבת מעבר לפינה. ואם יש לנו שעה או שנה של נחת, אל נטבע בתוכה כאילו הייתה נצחית. האושר הוא זמני.

הספר הזה תואם את מצב התודעה השואתית שלי. הוא אפוקליפטי עתידני, אבל דיסטופי מן העבר, כי התרחשותו היא בשנת 1964. שנתיים קודם לכן פרצה מלחמת בזק בין כמה מדינות. ראשיתה בין סין ורוסיה, אך מכיוון שמדינות העולם נגררו אליה וברשותן היו פצצות קובאלט, לא עברו 37 יום עד שנהרס חצי הכדור הצפוני של העולם. ההרס היה מינורי, אבל הנשורת הגרעינית כילתה את יושבי ארצות הברית ואירופה. הענן הרדיואקטיבי התקדם לאט דרומה. שקוף, נטול צבע או ריח, זרם המוות עם הרוחות אל חלקו הדרומי של הכדור. בכל מקום שבו ביקר המוות, חלו אנשים במחלת הקרינה. הם הקיאו, שילשלו, איבדו את כוחם ומתו. בדרום אוסטרליה, במלבורן וסביבתה, חיים אחרוני האנשים על הכדור. גם בניו זילנד ובאפריקה, אבל המוות אינו מפלה בין גזעים ומוצא. המחסור העיקרי הוא בדלק, ולכן התושבים מתניידים בעגלות ובאופניים. הם חיים במין סטואיות מוזרה, מדברים על המוות כאילו היה קרוב רחוק שהבטיח לבקר בספטמבר, אבל לא בטוח שיבוא.

גיבור הסיפור הנפלא הזה, הוא מפקד צוללת אמריקאית, שהסתפח לצי האוסטרלי המצומק, כי הצי האמריקני גווע מזמן. אשתו ושני ילדיו מתו בארצות הברית, אבל מכיוון שלא חזה במותם, נשארה חידת קיומם ערטילאית כמו חלום רחוק. הוא מדבר עליהם כאילו היו קיימים, מתווה את עתידם וקונה להם מתנות.

זוג אוסטרלים, שהבעל מקבל תפקיד על הצוללת, מאמץ את המפקד ומתיידד איתו. אגב כך, הם משדכים לו נערה אוסטרלית ריקנית ורדודה, שמתגלה במהלך הסיפור כנערה חכמה ומקסימה. הבעל מקבל את המוות המתקרב כעובדה שיש להתכונן אליה. האשה מתכננת את גינת הירק שתשתול בשנה הבאה.

בניגוד לספרים דיסטופים ואפוקליפטים, שמשתמשים בכל הארסנל המילולי של אפר ואבק ודם ואש ותמרות עשן, הספר הזה הוא מינורי וצלול, חרישי ולירי ושובר את הלב. אין בו פטריית אש וכוויות וענן שחור וגשם חומצי וצרחות ובכי וכאב. יש בו רק געגועים קטנים ועקביים אל המתים, אל העולם שהיה ואל הנורמליות שכבר לא תהיה.
יציאתו לאור, שנים לא רבות אחרי השמדה מסיבית של בני אדם, ואחרי זריקת הפצצות הגרעיניות, שהושלכו כדי לסיים את ההשמדה המסיבית של בני האדם, גרמה לחרדה מפני חוסר האחריות שבשימוש בנשק גרעיני.
למרות שמאז יציאתו לאור סף הרושם שלנו עלה והרגש קהה, ואנחנו מתרשמים מן ההרס רק כשהוא נוחת על ראשינו בשלושה ממדים, בכל זאת כוחה של היצירה הזאת היא בשקט שבה היא חודרת מתחת לעורנו. ממש כמו ענן רדיואקטיבי נטול צבע, נטול ריח, חרישי, אבל בעל עוצמה הרסנית.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על על החוף - מהדורה מחודשת