ביקורות ספרים על הספר על החוף - מהדורה מחודשת

המון ספרים נכתבו על מלחמת העולם השלישית בין המזרח למערב ובשימוש בנשק גרעיני אבל מעט מאוד תיארו את איך תתרחש השואה הגרעינית ממנה כולם מפחדים. נוויל שוט מתאר את סוף העולם בצורה טראגית אך באופן רגוע ומאופק: אין זעקות כאב והתייסרות, אין פשע ברחובות, אין פאניקה המונית ואין התנהגות קיצונית מצד בני האדם ההולכים למות. מתרחש ההפך ממה שהיינו מצפים לו - האנשים מקבלים עליהם את גורלם ומנסים לנצל את ימיהם האחרונים באופן המיטבי. אנו נכנסים לעולמם של הגיבורים החיים עם הידיעה שהכל הולך להיגמר בקרוב מאוד. בעוד שתמיד קיימת התקווה שהמין האנושי ינצל, הגיבורים מבינים ... המשך לקרוא

אדם

מתוך אחרית דבר / בועז כהן "יש ספרים טובים, יש ספרים מרגשים ויש גם ספרים חשובים. כאלה שהצליחו בכח מילה, הסיפור, העלילה, הרעיון ויכולת התיאור לגרום ללמשהו לקרות. במובן הזה "על החוף" /נוויל שוט, הוא חשוב. שוט מתאר כרוניקה של מוות ידוע מראש כתוצאה ממלחמה אטומית ונשורת גרעינית המכחידה את החיים על פני האדמה. השפעתו של הספר היתה כה גדולה בעת שיצא לאור ב- 1957, שהוא הביא להפסקת הניסויים הגרעיניים בחלל ולאימוץ גישה מתונה וקפדנית בנוגע לניסויים בכלל. על החוף הוא ספר מדע בדיוני מהז'אנר האפוקליפטי. באוסטרליה מתקבצים שרידי המין האנושי המצפים ליום הדין. איש לא יוד... המשך לקרוא

סבטלנה כהן

אבא שלי החל לעשן לפני גיל 12. זה היה בגטו. שעת בין ערביים. השמועות אמרו שמחר הגרמנים נכנסים והורגים את כולם. אווירה של סוף העולם. כל החוקים נשברו ברגע. כל מלאי הסיגריות והאלכוהול חולק לכולם, כולל לילדים. אכול ושתה כי מחר נמות. ככה ליטרלי. זו היתה הסיגריה הראשונה שלו, שגררה אחריה יותר מ- 50 שנה של עישון, 3 קופסאות ביום. סבתי, שכבר איבדה את בעלה באקציה הראשונה, סרבה להיכנס להלך הרוח של סוף העולם. בעוד אבי מעשן ושותה בהילולת קץ הימים, היא הצליחה להתגנב לביתו של קצין גסטפו מפקד הגטו, ולאלץ אותו להחביא אותה ואת אבי. אין לי מושג איך היא עשתה זאת. הסיפור הרשמי היה ש... המשך לקרוא

בלו-בלו

בבדיקות הדם שאני עושה מפעם לפעם, האח או האחות במעבדה רואים דם אדום, לא כחול ולא בשום צבע אחר. אבל אני יודעת שמה שזורם בעורקי זו שואה, אף אחד לא יכול לראות את זה חוץ ממני. מיד כשנולדתי התחלתי לספוג סיפורי שואה. לפני זמן קצר אמרה אמי בתמימות: בבית לא סיפרתי אף פעם על השואה, נכון? לא ידעתי אם לגחך או להתעצב על לבי. המפתח לדמותי הצעירה והבוגרת הוא זכרון השואה. חי, רוטט, מדמם, מסרב לגווע ועטוף במחוייבות שלא מניחה לו לדעוך, כאילו הייתה קבר שקוף. כשהייתי קטנה, היה לנו שרפרף עץ. מרוט, לא מהוקצע, לא משויף. טבורטה, בפולנית, או ביידיש או ברוסית. לך תדע. אהבתי לעטוף ... המשך לקרוא

אפרתי

ספר מדכא כיוון שאתה יודע שהמוות מחכה לכולם באוסטרליה, אבל למרות זאת הכל שם מתפקד עד הסוף והחברה אינה מתפרקת כמו בסרטי אפוקליפסה הוליוודים.... המשך לקרוא

atb

כנראה שאין משהו שמתאים יותר לדיכאון החלפת קידומת מאשר ספר דיסטופי על קץ האנושות... "על החוף" מאת נוויל שוט (1957) שייך לגל הדיסטופי של ספרים שנכתבו בעשור שאחרי מלחה"ע השנייה (כמו גם "1984" מאת ג'ורג' אורוול שנכתב ב-1948 ו"פרנהייט 451" מאת ריי ברדבורי שנכתב ב-1953). כמה שנים אחרי שמתגלות זוועות מלחה"ע השנייה ותוצאות ההפצצה האטומית של הירושימה ונגסאקי, כששתי המעצמות הגדולות מונהגות ע"י מנהיגים המנהלים ביניהם מרוץ חימוש גרעיני (אייזנהאוור וחרושצ'וב) אין פלא שהחרדות מפני מלחמת עולם שלישית, הפעם מלחמה גרעינית, הביאו לגל ספרים וסרטים על קץ האנושות. נוויל שוט, סופר אנג... המשך לקרוא

רונדו

כשראיתי את הספר הזה במהדורה החדשה ממש התרגשתי. קראתי אותו לראשונה כנראה סמוך ל 1988 , אז הוא יצא בתרגום עברי. אני זוכרת שמאוד התרשמתי ממנו. אבל כבר אז חשבתי שהאנשים שם, באוסטרליה, נוהגים קצת מוזר יחסית לכך שמותם הוודאי מתקרב, וכך גם חשבתי עכשיו. היום כנראה לא היו כותבים כך. יש בו איכות של ספר ישן: חיים של פעם, מוסר ואהבה של פעם. האם הספר הזה הקסים אותי עכשיו כמו שפעם? אז לא, אבל הוא הקסים אותי אחרת. הפעם יותר שמתי לב לפער בין החיים שלנו היום לאז וכמובן הראיה שלי הרבה בוגרת וצינית. בכל זאת ואולי בגלל זה נהניתי מאוד לקרוא אותו שוב ולחשוב/לקוות ממש כמו פעם שמה ש... המשך לקרוא

מיקימיקי