ביקורת ספרותית על הרוחות של בלפסט מאת סטיוארט נוויל
ספר מעולה

---

הספר ראוי לציון גבוה יותר ולא רק בגלל תוכנו, אלא המחשבות הנילוות למתואר בו בצורה כישרונית , מיוחדת ומסקרנת.
נתחיל מהפשט.
ג'רי פיגאן, הוא "לוחם חופש" של המחתרת בבלפסט. ליתר דיוק רוצח, שמקבל את יעדיו מבוס אחד או שניים. אין לו זכות לשאול על המניע לפעולה, או דיון מוסרי כלשהו, גם אם זו אם ובתה התינוקת, שני עוברי אורח תמימים ועוד.

השינוי חל בו עם "פריצת השלום" האירלנדי. אימו מתה ואומרת לו שאינה גאה בו ובמעשיו.
הנרצחים מלווים אותו בכל מעשים וימיו, תוך דרישה אילמת כי ינקום בשולחיו.
ההמשך הוא סיפור מתח, כתוב היטב עם תפניות ועלילה מרתקת.

ונעבור ישר לדרש.
הרבה מחשבות עלו בי על ההקבלה לחיינו אנו. איני מדבר על צדקת דרכנו, אלא על "דפוס התפתחות המהפכה לאחר פרוץ השלום".
נתחיל מגיבורנו, הוא רדוף רוגז וכעס.הסיבה העיקרית לכעס היא כי הוא היה כלי למימוש החלטות שלא תמיד היו ממניעים הגונים. הוא מבין כי הכעס אינו משרת אותו אלא פוגע בו.

כל הפעילים במחתרת מקבלים ג'ובים טובים ב"אזרחות". חלק מהם פוליטיקאים שמדברים על שלום.
אחרים פונים לפעילות פלילית כמו הברחת מהגרים, סמים, ובעיקר מהגרות.
המנגנון המחתרתי לא נעלם, אלא מתמסד, עם אותן נאמנויות ומחוייבויות תוך הוספת אינטרסים חדשים.
אפילו אם אין תפקיד מתאים למישהו, הוא הופך למתאם ב..ועד הפועל , סליחה טעות, בפעילות במחוז. כל תפקידו היה להעביר כמה מכתבים ולזכות בקיצבת קיום מתאימה.( מוכר מאיזה שהוא מקום?)

כל התהליך מלווה ב.. הפתעה הפתעה.. שחיתות.
ושוב עלתה בי אנלוגיה ל מקרה בארץ של "שורת המתנדבים" שיצאו כנגד יחזקאל סהר ו.. עמוס בן גוריון. ( כדאי לקרוא בגוגל חברנו).
האירוניה ההיסטורית היא כי אחד מחברי שורת המתנדבים צעד בימים אלו למאסר של שנה וחצי.

ההפתעה היא כי החיסולים של גיבורנו , ג'רי פיגאן, עוזרים לנותרים. אבל הם נושאים נאומים חוצבי להבות על צדיקותם של ה: ז"לים. ובזה הם גם מאדירים את עצמם.

יש תיאור של הפגנה כנגד השוטרים הבריטים (זאת לאחר הסכם השלום), וזה נראה בדיוק כמו התפרעות נגד חיילי צה"ל. בהתחלה צעקות, השלב הבא, אבנים ולבסוף בקבוקי תבערה.
מאחור עומד " מנהל" ההפגנה, ומסדר את הלוגיסטיקה שלה:, מנין להביא בקבוקים, היכן מלאי הדלק, כיצד לשלהב ומתי לכבות את ההפגנה.
זה כמובן כשההפגנה " ספונטנית". עם מניעים נאצלים.

דרך אגב, באותה הפגנה צעקו " לסלק את היהודים מפלסטינה", אבל, אומר אחד מהם " למה אתה צועק "יהודים"? למה לא "ישראלים?".

הקטע שהזכיר לי יותר מכל כי כל המהפכות והמחתרות מתנהלות במתכונת דומה עד זהה, היא השיחה /וידוי לכומר של ג'רי איש המחתרת.
הכומר אומר בסוף הוידוי של ידידנו כי התמימים שנפלו הם : "גיבורים של המטרה הנעלה".
בשנות החמישים דברו על "צדקת הדרך".
ברוסיה אמרו כי " כשחוטבים עצים עפים שבבים".
אצל הפלסטינאים :" שהיד, ירחמו אללה".
אצלינו : " קורבנות השלום.."

בקטע אחד חוקר גיבורנו קורבן למות:" מדוע נתת לי הוראה להרוג ?"
והתשובה מפתיעה.."להטביע חותם".
במונחים מודרניים : " תמונת ניצחון" . וכל העושה השוואות עם ארוע ממלחמת לבנון השניה, עושה זאת על אחריותו בלבד.

וקצת על מרכיב ספרותי מיוחד שמופע בדרך כלל במחזות יווניות או " המלט " של שייקספיר.
רוחות הרפאים.
אלו כאמור קורבנות חפים מפשע.
בתחילת הספר הן פסיביות, מלוות את פיגאן לכל מקום. הן מסמנות לו את המטרה ומביעות תרעומת , אכזבה וציפיה.
כל אחת מהן נעלמת עם חיסול האובייקט "שלה".
לקראת הסוף התפקיד הופך להיות יותר פעיל כמו בדרמה יוונית: הן סופרות איתו כמה כדורים נשארו אצל הז"ל המיועד, ואפילו מצביעות על מיקומו.

הספר מומלץ מאוד לקריאה. הכתיבה שוטפת ומלאה בתיאורי אווירה וסביבה.
צריך להזהר כי תיאורי המוות קצת פלסטיים מדי.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על הרוחות של בלפסט