הספר הדקיק הזה עלול להדיר שינה מעיניהם של ביבליופילים. גיבור הספר, לוקיון מץ, עובד במפעל למחזור שבו מכונת גריסה ענקית הופכת ספרים שנזרקו לעיסה ממוחזרת. כאוספת 'ניצולי' ספרים בעצמי בכל הזדמנות שיש לי, רגע לפני שהם מושלכים לפח באשמת פגם בעטיפה או קרע קטן, נחרדתי מתיאורי הזוועה של 'הדבר' המפלצתי הזולל את הספרים האומללים. אני, שרואה בכל ספר פתח לעולם ומלואו ורואה בו את תקוותו ועבודתו הקשה של הסופר, שהשתדל, כתב, תיקן, ערך והוציא את מלוא כספו כדי לנסות לגעת בחלום, לגעת באנשים או להפיץ רעיון כלשהו, מתקשה לראות דבר כזה מושלך פיזית אל הפח. למרות שמחזור זה נהדר. זה קל יותר אם מדובר ברב-מכר תורן שאני יודעת שמאות עותקים חדשים מודפסים שוב ושוב ואפילו איכותו מוטלת בספק, וקשה יותר כשהדפים מצהיבים ועדינים כלכך שכשנוגעים בהם הם כמעט מתפוררים ועליהם הכיתוב: מהדורה ראשונה. נדפס בתל אביב. 1967. או-
ע י ר י ת ח י פ ה
המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור
ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י)
סידרת הפרסומים, אסופה מס' 35
חיפה תשל"ו
אלה סוג הספרים שמוצאים את עצמם אצלי בבית, על המדף שהוא מעין בית אבות לספרים, בו הם יוכלו לסיים את חייהם בכבוד ולא יעזבו את עולמנו הגשמי בטרם יתפוררו לחלוטין באופן טבעי ועד אז אולי יזכו לעוד עלעול מאי אילו עיניים סקרניות. לכן, ההזדהות שלי עם לוקיון במובן זה הייתה מיידית. גם לוקיון מציל ניצולים אחדים, 10 עמודים מספרים רנדומליים בכל פעם - אותם הוא מצליח לחלץ ממעיי "הדבר" בסיום התהליך. את העמודים הללו הוא מקריא כל בוקר, ברכבת של 6:27 ומשחרר את המילים לחופשי. עם הזמן, לוקיון צבר לעצמו קהל קטן ונאמן ושתי מעריצות זקנות מזמינות אותו להקריא בבית אבות, שם הוא מתקבל בסקרנות על ידי הדיירים ואנחנו מקבלים את הקטעים המשעשעים ביותר בספר. השאר מתואר כבר בכריכה האחורית - יום אחד, לוקיון מוצא דיסק און קי ברכבת וקורא את תוכנו. ואז חייו משתנים. הספר כתוב נפלא (עבודת התרגום אגב, מעולה וראויה לשבח), לגמרי נכנס אצלי לקטגוריית "קליל ועדיין איכותי".











![מיכאל שלי [מהדורת 2010]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers95/956411.jpg)





