ביקורת ספרותית על הקורא ברכבת של 6:27 מאת ז'אן פול דידילורן
ספר טוב

---

בגב הספר מצאתי הגדרה הולמת לספר היפה הזה: "ספר רב קסם שגיבוריו הם 'האנשים השקופים' שאנו עוברים על פניהם יום יום, אך לא באמת רואים אותם".

אז אילו "אנשים שקופים" נוכל למצוא כאן? בראש ובראשונה, לוקיון מץ, גיבור הספר. לוקיון הוא אדם בודד וגלמוד. הוא מאוד אוהב ספרים, אך למרבה האירוניה עובד כמפעיל של מכונה אימתנית שגורסת ספרים. חבר הנפש שלו הוא דג זהב, דג מחמד. מן הספר: "כשהאוזן הקשבת שלך היא דג זהב, למה כבר אפשר לצפות חוץ מהאזנה פסיבית ודוממת? גם אם לפעמים היה נדמה לו שהבועות העולות מן הפה הן תחילתה של תשובה".

"איש שקוף" נוסף הוא ג'וזפה, אף הוא עובד במפעל הגריסה. ג'וזפה חווה תאונת עבודה איומה, כשמכונת הגריסה קטעה את גפיו התחתונות עד אמצע הירך. ויש לנו כמובן את "האישה השקופה" ג'ולי, עובדת ניקיון בשירותים ציבוריים של קניון. לוקיון מוצא דיסק און קי המכיל קבצים בהם היא שוטחת את הגיגי נפשה, ומתאהב בה ובהגיגיה.

הספר מציג בצורה מרגשת מאוד את הבעייתיות שמעוררת סוגיית גריסת הספרים, בעיקר בקרב אוהבי הספר. זכור לי היטב כי בימי בחרותי הנשכחים עצם המחשבה על גריסת ספר הייתה עבורי בגדר חילול הקודש. ואילו היום, בעבודתי בספרייה, אני מוצא את עצמי מוביל ספרים רבים אל מנוחת עולמם. נכון, אני עושה זאת מחוסר ברירה, פועל יוצא של חוסר מקום פיזי ושל ספרים בלויים וקרועים, אך עדיין אני עושה זאת בלי להניד עפעף. היחס האמביוולנטי לפעולת הגריסה בא לידי ביטוי בספר. ערכו של הספר רב הוא בעיני לוקיון, אך הדבר לא מונע ממנו להפעיל את המכונה הקטלנית. אהבתי מאוד את התיאור של מכונת הגריסה בספר. הסופר מכנה אותה "הדבר", בז לה, מאניש ומעניש אותה. "הדבר היה מפלץ הפכפך. לפעמים היה נופל קורבן לרעבתנותו שלו ונחנק מרוב זלילה. הוא היה נתקע באמצע הלעיסה ומחכה שיצילו אותו, כשלועו גדוש עד גדותיו. הדבר פלט מלועו הפעור שורה של גיהוקים חומציים". האירוניה שטמונה במכונה שייעודה הוא גריסת ספרים באה לידי ביטוי בצורה יפה במשפט הבא: "העיסה האפורה שנפלטה מישבנו של הדבר בצורת גללים מהבילים תשמש בבוא היום ליצירת ספרים חדשים, שכמה מהם ישובו וייפלו אל מלתעותיו של הדבר. המכונה היא יצור מופרך שזולל ברעבתנות מבחילה את הצואה של עצמו"...

אהבתי מאוד את הדרך שבה סיפורו של ג'וזפה, קטוע הגפיים המסכן, מובא כמשל רווי הומור שחור משחור על מציאת משמעות בחיים. המכונה המשיכה את פעולת גריסת הדפים כשהגפיים הקטועות עדיין בתוכה, ומן העיסה שנפלטה ממנה ואשר כללה את האיברים הקטועים יוצרו ספרים חדשים. ג'וזפה עמל קשות כדי להשיג את עותקי הספרים הללו. "החיפוש היה הדבר העיקרי שהניע אותו לחיות, שאיפשר לו לשאת את מבטי הרחמים שניתכו עליו כשהתגלגל ברחובות על כיסא הגלגלים שלו". שעשעה אותי מאוד ההתייחסות שמובאת כלפי גובה הפיצויים שקיבל ג'וזפה המסכן מן הביטוח הלאומי. גם כאן מצאתי הומור שחור שבולט מאוד בספר: "תמיד תהה לפי איזו שיטה חישבו המומחים את הערך של המוות, או במקרה של ג'וזפה – של איבר. האם הביאו בחשבון את אורך הרגל, את משקלה המשוער, את השימוש שעשה בה קורבן התאונה?"

ואיך אפשר שלא להתייחס לדמותה המקסימה של ג'ולי, המנקה בשירותים הציבוריים, שלוקיון מתאהב בה ובכתביה. האם איננו ממהרים לשפוט אדם ולהעריכו על פי עיסוקו ומקצועו? האם היינו מעניקים את אותו היחס ומתייחסים באותו הכבוד אל פרופסורית לרפואה אילו אותה אישה הייתה עובדת ניקיון? נקודה למחשבה... מן הספר: "כשאת מנקה בשירותים ציבוריים, את לא אמורה לתקתק שם על המחשב הנייד שלך ולכתוב יומן. את אמורה רק לקרצף מבוקר עד ערב, לשפשף, לשטוף, להבריק. אנשים יכולים לקבל את זה שאני פותרת תשבצים. הם אפילו יכולים להעלות על הדעת שבזמני הפנוי אקרא רומנים למשרתות. אבל שאני אתקתק באצבעות שלי, ההרוסות מאקונומיקה, על מקלדת של מחשב נייד ואתעד שם את המחשבות שלי? זה כבר חורג מבינתם. אם יש לקח שלמדתי זה שרק בקנקן מסתכלים, ולמי אכפת מה יש בתוכו".

ההתייחסות לשירותים הציבוריים אותם ג'ולי מנקה מובעת כאן עם המון חוש הומור חינני, בד בבד עם כמה אמיתות לחיים: "גם מלכים ופילוסופים מחרבנים, ואפילו גברות". וגם – "שירותים ציבוריים הם תא וידוי בלי כומר. יש את אלו שבאים לפטפט סתם בשביל ההנאה להחליף כמה מילים. כמו במסעדות פאר, שמתי ביציאה ספר אורחים, שבו האנשים מוזמנים להשאיר לי, מעבר למטבע, גם כמה מילים למזכרת". שעשעה אותי מאוד הנקמה המתוקה של ג'ולי באחד המבקרים הקבועים בשירותים, אדם שהיה משאיר אחריו זוהמה רבה. מה עשתה ג'ולי החביבה? פתחה את הגלגלת של נייר הטואלט, הוציאה את גליל הנייר שהיה שם, הדביקה במקומו פיסת נייר יחידה וסגרה את המכסה כך שהיא בצבצה דרך הסדק כאילו יש שם גליל שלם... מה שמוביל אותי למשפט חכם נוסף מן הספר: "בשירותים בעל הנייר הוא בעל הכוח"...

מה מעט פחות אהבתי בספר? ההתאהבות הצפויה בין לוקיון וג'ולי קיבלה בסוף הספר נופך מעט קיטשי, אם כי חיפתה על כך הדרך המקורית שבה הוא הצליח לאתר אותה בהיעדר פרטים מזהים כלשהם.

לסיכומו של דבר, ממליץ על הספר בחום.

» ביקורות נוספות של מסמר עקרב
» ביקורות נוספות על הקורא ברכבת של 6:27