ביקורת ספרותית על המקום המסוכן ביותר בעולם מאת לינדזי לי ג'ונסון
ספר מעולה

---

"It's 10 PM. Do You Know Where Your Children Are?"

כך שאל ברשמיות תשדיר השירות האמריקאי אי שם בשנות ה-70 (שזכה לאחר מכן לפארודיות מרובות). נראה כי זו השאלה שגם מנחה את הספר, שגיבוריו עוברים אירועים קשים בזמן שההורים שלהם מרוכזים בעצמם מסיבות שונות.

***

יש את הרגע הזה, שאנחנו לא יודעים להגיד מתי בדיוק הוא מתרחש, בו אנחנו הופכים למבוגרים. ומאז הרגע הזה נוצרת מחיצה בלתי נראית בינינו לבין בני הנוער, ובעיניהם אנחנו לנצח נהיה זקנים פתטיים שבחיים לא יבינו אותם. וככל שאתה מתבגר, הזיכרון של איך זה באמת היה להיות נער\ה הולך ומטשטש בזכרון, והתקשורת דרך המחיצה נהיית יותר ויותר קשה. הספר הזה החזיר אותי לתקופת הנעורים, אבל בקטע רע. כשאני הייתי בגיל ההתבגרות לא היה פייסבוק, וכמבוגרת הדבר הכי גרוע שסבלתי ממנו בהקשר של פייסבוק הוא בזבוז זמן משווע. אבל בשביל ילדים או מתבגרים, רשתות חבריות כאלה יכולות להיות פשוט הרסניות.

אין ספק שבריונות תמיד הייתה קיימת אצל ילדים ובני נוער, במסגרת בית הספר ובכלל. אבל העידן של המסכים מביא אותה לזירה חדשה, וירטואלית. זירה שבה ילד שחווה בריונות לא יכול לברוח ממנה, כי היא גם אצלו בבית וגם אצלו בכיס. אני לא רוצה להישמע טכנופובית, אבל בהחלט יש לתת את הדעת על התופעה הזאת, שלצערי כבר גובה קורבנות רבים שאנחנו קוראים עליהם בחדשות או חלילה מכירים ממקור אישי-ילדים שהתאבדו אחרי שסבלו מהתעללות או בריונות ברשת.

בדיוק במקרה כזה נפתח הספר שעוקב אחרי שכבה של תיכוניסטים ילדי שמנת, שחיים חיי מותרות ופריבילגיות בעיירה ציורית ועשירה עד כדי גיחוך ליד סן פרנסיסקו (מה שנקרא - "ילדי טובים"). הפרק הראשון מתחיל בכיתה ח'-השנה שבה התאבד ילד מהשכבה-טריסטן. הפרק הזה כבר היה ממש קשה ועצוב וזה לא השתפר במהלך הספר, אז למי שהנושא קשה לו שישקול את הקריאה. התיאור היום-יומי של הבוקר שבו זה קרה שבר לי את הלב. הסופרת מצליחה להעלות על הכתב בכשרון רב את הקלות הבלתי נסבלת שבה דברים פשוטים שנראים חסרי משמעות, במיוחד בגילאים האלה, יכולים להתגלגל כמו כדור שלג ולהוביל לתוצאות הרסניות.

בפרקים הבאים אנחנו קופצים קדימה בזמן, כשהנערים והנערות בשכבה של טריסטן כבר בכיתה י"א וממקרה ההתאבדות שלו, ובמיוחד המעשים שקדמו לו, נשארת 'רק' טראומה מודחקת. היה או לא היה? כל אחד מהמעורבים צולק בדרכו שלו. לכל אחד הקשיים שלו והשדים שאיתם הוא נאלץ להתמודד-גירושי ההורים, אלימות, התמודדות עם מחלה של הורה ועוד.
לתוך הקלחת הזאת נכנסת מולי, מורה צעירה ושאפתנית (קצת הזכירה לי את 'סיכון מחושב' של הניינטיז) שהראייה שלה לגבי הוראה קצת שונה משל חבריה למקצוע, שנראים לה כבר עייפים וחסרי מוטיבציה ולא מתעניינים בתלמידים. היא ראתה את התלמידים כ'ילדים שלה' ורצתה ליצור איתם קשר אמיתי ועמוק-לא רק לחלק להם ציונים. אבל איפה עובר הגבול בין מורה לחבר?
הבנתי שהספר סווג כספר נוער, היות והוא דן בנוער בעידן הטכנולוגי, אך קראתי ראיון עם הסופרת שאמרה כי היא כתבה את הספר כי אין כיום ספרים מודרניים על נוער הפונים למבוגרים. גם להרגשתי הספר יותר מיועד לפקוח עיניים למבוגרים, מאשר לעניין בני נוער. למרות שכמובן אולי יהיו כאלה שכן יתעניינו שכן העלילה קצבית מאד, ולא דידקטית או מנסה לחנך.

מסתבר שזהו ספר ביכורים ללינדזי לי ג'ונסון, שגם היא לא גדלה בעולם האייפונים והסרטונים המופצים כאש בשדה קוצים, אלא ליקטה את תובנותיה האותנטיות בעבודתה כמורה מתרגלת בתיכון (בדומה לדמות של מולי שהיא בראה). אני חושבת שנקודת המבט הזאת היא זו שגרמה לספר להרגיש רלוונטי כל כך גם עבורי. אז אני ממליצה עליו, מאד מרשים לספר ראשון בעיניי, ונכון שכותבים את המילה הזאת בגב כל ספר שני בערך, אבל הספר הזה באמת מטלטל.

» ביקורות נוספות של Dina
» ביקורות נוספות על המקום המסוכן ביותר בעולם