“ספר יפה, שונה, שמביא את סיפורם של שלושה גברים שלכאורה אין קשר ביניהם. בסוף הספר מבינים איפה הסיפור של כולם מתחבר, אך הספר היה "עובד" גם ללא הסוף הזה, ללא התוספת שקושרת הכל יחד (אם כי היא באמת מרגשת ואולי מעבירה איזה מסר - כולנו קשורים, no man is an island או משהו כזה). לא קראתי את הספר אלא האזנתי לו בדרך לעבודה ובחזרה הביתה. לא יודע אם זה משנה - האם בקריאה רגילה הייתי נהנה יותר או פחות, אם הייתי מסיים אותו או עוזב באמצע. הרי יש משהו בהאזנה פסיבית תוך כדי נהיגה שנותן יותר "חבל" ליצירה, משהה את השיפוטיות מעט יותר - הרי אני לא אעצור בצד כדי להחליף לפודקאסט או שירים, וגם לא אתחיל לשחק בטלפון כדי למצוא משהו אחר. אבל לפני כמה ימים התחלתי להאזין לספר אחר, שאותו נטשתי אחרי חצי שעה בערך. כך שנראה לי, שלא ההאזנה לספר היא שגרמה לי לסיים אותו, אלא איכותו, הדמויות מעוררות העניין שבו והכתיבה הפיוטית. לא יצירת מופת אבל בהחלט ספר טוב ואני ממליץ עליו.”

“יש הרבה סיבות שבגללן אני רוצה להמליץ על הספר הזה. הכריכה היפה והמיוחדת, הרצון להיחשף לקולות מגוונים יותר בשוק הספרות והמיאוס מרבי המכר השבלוניים, העיסוק בנושאים נוקבים וטעונים כמו פליטים והגירה שכל כך קל לקטלג אותם בתיבה סטריאוטיפית בראש, האהבה שלי לספרים קצרים וקולעים.
אבל הסיבה העיקרית שבגללה אני רוצה להמליץ על "ים שקט ושפל גלים" היא הסיבה שבגללה התכנסנו כאן-הספר הזה כתוב ממש ממש טוב! זה סיפור על משפחה, על היעדרה. על אובדן, על אכזריות. שלושת הגיבורים בספר - פארוק, לאמפי וג'ון הם למעשה אנטי גיבורים, גברים שנפשם פצועה בצורה עמוקה ואולי בלתי ניתנת לאיחוי. הסופר מיטיב לתאר את נבכי נפשותיהם בכתיבה מדויקת וקולחת וגרם לי להיות שם עם הדקויות בחרדות של פארוק, הייאוש של לאמפי והשנאה המכלה את ג'ון.
נדמה שגם הים השוזר יחד את סיפוריהם האפלים מבלי שהם מודעים לכך, הוא דמות המרחפת על נשמות הגברים בגאות ובשפל. הייתי מרותקת עד לסיום, שבו כפי שכתוב בתקציר-חייהם של פארוק, לאמפי וג'ון יובילו אותם לנקודת מפגש.”

“שלוש נובלות ועוד קצת ( מה זה הקצת? בהמשך) מרכיבות את הספר הזה. במרכז כל נובלה עומדת דמות גברית אשר סביבה נבנה הסיפור.
כל אחד מהגברים הללו נמצאים בנקודת מפנה בחייו, וכל אחד מהם איבד משהו, וכל אחד מהם מחפש את הדרך. לגאולה, לסליחה, להשלמה, למשהו. משהו חמקמק אבל חוסרו מורגש.

בסיפור הראשון, והסיפור הזה היה עוצמתי ומלא ברגש, מסופר על פארוק, הרופא הסורי אשר איבד לא רק את משפחתו, אלא את כל חייו. כאשר שם את מבטחו באדם חלקלק שהבטיח לו הבטחות שווא, גזר את גורלו במו ידיו.


למפי, גיבור הסיפור השני הוא בחור צעיר ומופנם הגר עם אמו וסבו כשסוד מהעבר אופף את משפחתו. הוא עובד כנהג אוטובוס בדיור מוגן שמסיע את הקשישים למגוון פעילויות המרכיבות את סדר יומם.
למפי איבד את חברתו ולא מצליח להשלים עם הפרידה.


וג'ון גיבור הסיפור השלישי הוא חתיכת טיפוס שהכוח המניע אותו זה בעיקר השליטה באנשים, ונראה שמה שאיבד ג'ון זה בעיקר את עצמו.


ועכשיו לקצת שהזכרתי : בסיום שלושת הנובלות יש מעין פרק סיום, אולי כמו אחרית דבר אשר קושרת בין שלוש הסיפורים. הגיבורים שלכאורה אין ביניהם שום דבר משותף, מסתבר שיש. והם חוברו אחד לשני כמו מעשה רקמה עדין ביותר, והיה קל לפספס את זה, אבל העדינות הזו היא שעושה את הסוף לכזה מהדהד.


הסופר הוא אירי, והכתיבה על תיאוריה לא חפה מהקסם האירי הערפילי והקודר, ובכלל הספר הזה הוא כל כולו אוירה שהקורא מיד נכנס לתוכה, ואני מאמינה שזה בזכות התרגום של שי סנדיק, וזו בהחלט טביעת האצבע של הוצאת לסה המשובחת.


יופי.”

“עדיין באמצע הספר, אבל אםשר כבר לומר - ספר ייחודי ומפתיע מאוד.
זהו ספר על אנשים קטנים ומעשים קטנים שלא באמת היתה להם האפשרות לבחור אחרת.
זהו ספר שמביא קולות מקצווי תבל, כל אחד מהגיבורים עם הצרות הפרטיות שלו, כל אחד מהם וצרותיו הפרטיות.
והקולות שמביא הספר הזה הם קולות של אמת, של תחנונים, של הצדדים היפים והמכוערים בנפשו של אדם. של מי שבוחר בטוב אבל העולם משיב לו רע. של מי שמנסה להיחלץ ממצבו השלילי אבל מגלה שלפעמים המציאות אכזרית יותר.
אופן הכתיבה הייחודי של דונאל ריאן הביא אותו לרשימה הקצרה של פרס מאן בוקר, ובצדק. זהו ספר שחודר עמוק לנשמתו של אדם ולא מרפה.
הספר הזה תפס אותי לא מוכן. חיכיתי למשהו אירופאי, נוגה מאוד, מהורהר, ובמקום זאת קיבלתי בעיטה כבר בעמודים הראשונים, בסיפור על המלחמה בסוריה, מלחמה שעבור רוב הישראלים היא משהו מרוחק שקורה מעבר לגבול בנוסח "איחלתי הצלחה לשני הצדדים", ופתאום כשהספר הפגיש אותי עם עוצמות כאלה של תהפוכות נפש, לא יכולתי שלא להשוות את מצבו של פארוק עם מצבם של סביי וסבתותיי בשנות ה- 40.
מומלץ בחום.”