ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 4 באפריל, 2018
ע"י Dina
ע"י Dina
זהו אוסף סיפורים קצרים אך מעייפים שהגיבורות בהם כולן נשים קנדיות-רובן עגמומיות ומדכאות למדיי.
אחד הסיפורים שהכי דיכא אותי היה "האוטובוס לברדון":
המספרת בגוף ראשון היא בחורה גרושה ששמה לא מוזכר. היא מתגוררת בטורונטו אצל חברתה קיי. במהלך ארוחת ערב עם חבר של אחד מהאקסים שלה (אל תשאלו...), שוטח בפניה אותו החבר את התיאוריה שלו לגבי חייהן של נשים. התיאוריה, איך לא-עגמומית. הוא אומר לה:
"נשים מודרות מהחיים, נאלצות לחיות בעולם של אובדן ומוות! כן, אני יודע, יש מתיחות פנים אבל איך זה באמת עוזר? הרחם מתייבש. הווגינה מתייבשת". תגובתה לדברים הייתה "אני מרגישה שהוא מביט בי. אני ממשיכה לאכול את הפודינג שלי", "לא עולה בדעתי שום דבר לומר".
בכל סיפור כזה יש ריבוי דמויות של בעלים וחברים ודודות ובנות דודות וגיסים ואחיות, גרושים וגרושות וצאצאיהם והמון הגיגים שמתארים את מערכות היחסים הסבוכות ביניהם; זה מסוג הסיפורים הקצרים שאין להם באמת פואנטה או סוף. באיזשהו שלב הסיפור פשוט מתאדה אל הריק.
היה לי ממש קשה להתחבר לסיפורים (למרות שחלקם היו קצת יותר קריאים מאחרים), והגעתי עם ציפיות-לא קראתי שום דבר של אליס מונרו לפני כן. וכפי שמצויין על גבי הכריכה היא זוכת פרס נובל והכל...אז האם המלכה היא עירומה? או שאני פספסתי משהו?
באופן כללי אני מאד אוהבת סיפורים קצרים, מתומצתים. זאת באמת אמנות לדעת לכתוב ככה. אהבתי את המינגווי, קאמי וקולם טובין כמספרי סיפורים קצרים, אבל פה הרגשתי שהסיפורים לא באמת תומצתו אלא פשוט נדחסו, עמוסים מדיי בפרטים למעט דפים. כל אחד מהם יכול היה להיות רומן עגמומי בפני עצמו.
משפטים שבכל זאת אהבתי (אבל עדיין דיכאו אותי):
-"יש גבול לאומללות ולאי הסדר שאת מוכנה לסבול למען האהבה, בדיוק כפי שיש גבול לבלגן שאת מוכנה לסבול בבית. את לא יודעת מהו הגבול מראש, אבל תדעי כשתגיעי אליו"
-"התמונות, השפה של פורנוגרפיה ושל רומנטיקה דומות הן, מונוטוניות ומפתות בדרכן המכנית, מובילות במהרה לייאוש"
23 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אורי רעננה
(לפני 7 שנים)
מסכים עם מחשבות,
עכשיו אני מנסה מחדש את מונרו, הכתיבה "מדויקת" וזה מקשה על הקריאה. אני מצפה לכתיבה פתוחה, ספרותית ואפילו רגשית.
|
|
|
גלית
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
מה שיעל. מה שסוריקטה.
מיניות כמובן לא חייבת להיות ההגדרה. אבל אם מישהו בוחר להשתמש דווקא במאפיין הזה - מה משפיל פה?
|
|
|
סוריקטה
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
מחשבות, נראה לי
שאולי אצל גבר לבן וסטרייט כל העיסוק בזה נראה לא רלוונטי, כי מה קשורה המיניות לכל פן אחר של החיים. אבל גם זה לא לגמרי נכון. אני חושבת שזה דבר כל כך בסיסי בתפיסת הזהות שלנו, אחד המאפיינים הראשונים שאנחנו מכירים, עוד כילדים רכים, שמבדילים בין אנשים, אחד הדברים הראשונים שאנחנו יודעים ביחס לעצמנו, האם אני בן או בת. אצל אנשים שהמיניות שלהם היא משוכה, שהיא מציבה בפניהם מחסומים בתחומי חיים שונים, גם אם הם הצליחו לעבור דרכם בהצלחה ואפילו מסחררת, היא ודאי אחד המרכיבים הבסיסיים שקובעים את היחס בינם לבין יתר העולם.
|
|
|
מורי
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
יעל, אני אומר הפוך. מי שמגדיר עצמו דרך מיניותו, משפיל את עצמו. האם גיי חייב להשפריץ
את מיניותו כדי לזכות באהבה וקידום בעבודה?
|
|
|
yaelhar
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
מחשבות, מה שאמרתי הוא שהמיניות היא חלק חשוב בדימוי העצמי שלהאדם.
סטרייט, גיי, בי- לכולם מיניות שהיא מרכיב עיקרי בזהותם (לא משנה איך היא מתבטאת בפועל). המקצוע, הקריירה, הזוגיות, התחביבים - כולם באים בהקשר כזה או אחר למיניות האדם. אני לא רואה איך מי שמגדיר את עצמו דרך מיניתו מושפל בדרך כלשהי. לזה התכוונתי. |
|
|
מורי
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
יעל, האדם אינו רק יצור מיני. יכול היות אדם מדען דגול, אבל גיי. האם היותו גיי היא סך
היותו כאדם?
|
|
|
לי יניני
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
הביקורת טובה. קראתי ספר שלה. הכתיבה שלה מיוחדת
|
|
|
Dina
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
סוריקטה-נכון, יש למונרו יכולת להתמקד בפרטי הפרטים הקטנים והניואנסים המוזרים ביותר ביחסים, אבל אותי זה עייף. בכל אופן, כמו תמיד יהיה מעניין לקרוא סקירה של מישהו שכן אהב את מה שאני לא.
סקאוט-בעיקרון נראה לי שקיבלתי תצוגת תכלית של מונרו ושבעתי ממנה. אבל אם אתקל במקרה ב'חיים יקרים' אתן צ'אנס :) מסכימה לגבי אמנות הסיפור הקצר, ואוהבת מאד גם את או הנרי... יעל-תודה!! גם אני לא מבינה מה הולך פה עם הפוריטניות ומה הבעיה במיניות של מונרו ושל א/נשים בכלל |
|
|
סקאוט
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
דינה, אולי תנסי ספר אחר של מונרו? אני למשל אהבתי את ספרה חיים יקרים.
ודינה, כתיבת סיפור קצר, לדעתי, היא מלאכה קשה פי כמה מכתיבת ספר רגיל מכיוון שהסופר צריך לגרום לקורא להרגיש מערבולות רגשות במעט דפים שזו אומנות בפני עצמה.
אני ממליצה לך על או. הנרי, אומן הסיפור הקצר שלא סתם רבים מהללים את כתביו, הריוט ולמעשה לא חסר סופרים שיודעים את עבודתם בתור סופרי סיפורים קצרים. |
|
|
yaelhar
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
ביקורת מצויינת.
קראתי משהו משלה ומה שתיארת בביקורת תאם לגמרי את הרגשתי. לא חושבת שאשוב אליה. מחשבות, אדם מגדיר את עצמו בכמה דרכים. לא רואה למה הגדרה של אשה דרך מיניותה משפילה אותה במשהו. נראה לי שהמיניות היא חלק חשוב ביותר - אולי העיקרי - של הדימוי העצמי האנושי. |
|
|
סקאוט
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
מחשבות- מסכימה איתך לגבי הגדרתה של אישה. אישה המגדירה עצמה רק דרך מיניותה גורמת לכך שלא יתייחסו אליה ברצינות
ולא יתייחסו אל מה שיש לה להציע מעבר למיניות.
עם זאת, לא הבנתי מה הקשר מיניות למונרו? קראתי ספר אחד שלה ואולי היו אי-אילו תיאורים אבל הם היו מינוריים וגם זה אני בספק אם בכלל היה.. |
|
|
סוריקטה
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
אני מאד אוהבת את מונרו
והיא אכן עגמומית והשמחה שלה, כשיש כזאת, מינורית, והיא לא מספרת סיפורים שיש בהם פואנטות ובכל זאת יש לה נקודת מבט מעניינת על החיים, יש לה הבחנות מעניינות של מי שמסתכלת באותה מציאות שאני מכירה ומצליחה לתאר אותה בדיוק מופתי ועדיין לחדש, כלומר, להראות את מה שלבד אני לא מבחינה בו.
ויחד עם זה אני בהחלט מבינה איך אפשר שלא לאהוב את מה שהיא כותבת. את הקובץ הזה עוד לא קראתי אבל אני מניחה שאקרא. |
|
|
Dina
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
מחשבות, איך ראוי בעיניך שאדם יגדיר את עצמו?
סנטו-גם אני לא. גלדריאל-אכן הספר דיי נורא. אני חייבת לציין שאין לי בעיה עם הגיגים אובדניים ומדכאים, כשהם כתובים טוב. |
|
|
גלדריאל
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
גם אני לא קראתי שום דבר שלה, אבל מנסיוני המלך פעמים רבות הוא עירום. קשה לסופר שכותב ספרים מלאי חיים והומור לזכות בפרס נובל והדרך לשטוקהולם רצופה הגיגים אובדניים והרהורים חסרי פואנטה.
נשמע ספר נורא |
|
|
משה
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
לא אהבתי את מונרו.
|
|
|
מורי
(לפני 7 שנים ו-5 חודשים)
ניסיתי את מונרו ולא סבלתי. אני חושב שאשה המגדירה עצמה רק דרך מיניותה, לא מכבד
אותה, כמו שגייז לא מכבדים עצמם דרך מיניותם. סתם חיברתי בין השניים.
|
23 הקוראים שאהבו את הביקורת
