ביקורת ספרותית על בדידות מזהרת מאת עמיחי שלו
ספר טוב

---

הפרוזה האהובה עלי ביותר היא זו שמגוללת סיפורים אנושיים קטנים מעולמן של דמויות מהחיים, כך שכבר נקודת ההתחלה של הספר מצאה חן בעיניי. הספר מביא את סיפורם של שני עולים מבריה"מ, ארקדי וחיים, עובדים בבית מלון במרכז הארץ. ארקדי עובד במלון בתפקיד זוטר, חי עם אמו ומנהל מערכת יחסים עם אנה. חיים נשוי ואב לילדה, עובד במלון כמנהל שירות חדרים ומצפה בכיליון עיניים לקידום שמבושש להגיע, תפקיד מנהל מזון ומשקאות.

הספר מביא בפנינו את כל העוולות החברתיות אותן זוכים לקבל חיים וארקדי, כשסכין הסטיגמות והדעות הקדומות מפלחת את ליבם שוב ושוב, ובאותה הזדמנות גם את ליבם של הקוראים. ואין זה דבר של מה בכך, בעיקר בהתחשב בעובדה כי הסופר, עמיחי שלו, הוא בכלל יליד הארץ. האופן שבו הוא מביא את סיפורן של הדמויות, בגוף ראשון, הוא אמין, מכמיר לב ומעורר הזדהות. ההישג הספרותי גדול, לדעתי, מן ההיבט הזה, כי הסופר הולך על חבל דק מאוד. קצר מאוד הוא המרחק בין ניפוץ סטיגמות ודעות קדומות לבין ביסוסן, ועמיחי שלו עובר את המכשול הקשה הזה בהצלחה. "אני רואה דרך המבט שלה את כל מה שהיא חושבת על העולים מרוסיה שלקחו לה עבודות, שחושבים שהם פה כמה שנים וכבר הכול מגיע להם. אבל מצד שני, הם אנשים די טובים, לפחות השכנים חיים ומאשקה, שהם לא מרעישים, לא עושים צרות, הילדה שלהם נראית כמו בובה, מקווה רק שלא תגדל ותהיה נערת ליווי כמו אלו שמסתובבות בטיילת"...

השפה שבה משתמש שלו היא שפה פשוטה ועממית, אך אין הדבר גורע מאיכותו של הספר אלא דווקא מוסיף לו המון אותנטיות. יותר מכך, השפה היא פשוטה, אך לא רזה כלל ועיקר: "רחוב בלפור. לב השמש פועם. סנה מזוין וארוך מבטון. ירקות מפונצ'רים על הקרקע. בניינים בגוונים שונים של עייפות".

במחצית השנייה של הספר חלה תפנית עלילתית מפתיעה, והספר מנתב לכיוונים אחרים. אזהרה: הולכים להיות בהמשך ספוילרים חזקים, שלדעתי חיוניים להמחשת דבריי... בתו הקטנה של חיים מקבלת מכות מילד מגן אחר. איך אתם הייתם מגיבים אילו ילדכם הקטן, ציפור הנפש שלכם ובשר מבשרכם, היה חוזר הביתה כשגופו מלא חבורות ומתלונן שילד אחר הרביץ לו?? חיים שומר על קור רוח מפתיע ומגיב בצורה שקולה ורגועה. הוא מדבר בתחילה עם הגננת של בתו. כשהדבר לא עוזר הוא מדבר עם הגננת של הילד המכה. גם כשפעולה זו נוחלת כישלון חרוץ הוא לא מאבד את שלוות הנפש ומדבר עם האב של הילד האלים. לא, חיים לא אומר נואש גם כשהאב מגיב בזלזול ובהתנשאות ומפריח לחלל האוויר גם כמה ביטויי ארס שנותנים דרור לדעות קדומות. חיים מתקשר לעירייה ומדבר עם המפקחת על הגנים, ללא הועיל. הוא אף יוצר קשר עם אבא של ילד נוסף שזכה לנחת זרועו של הילד האלים, אך האב מתחמק בטענה קלושה שהילד שלו כבר לא סופג מכות.
ואז חיים פוגש בילד המכה, אוסף אותו לרכבו ומדבר אתו בעדינות. הילד יורק בפניו ומטיח בפניו משפטים נוסח "תעזוב אותי, רוסי זונה". מכאן ואילך חלה שרשרת אירועים קצרה שמוכיחה לנו עד כמה קצר המרחק בין שלוות נפש לסערת רגשות שמובילה למעשה שאין ממנו דרך חזרה. רק פסע קטן מפריד בין חשיבה רציונלית לחשיבה מעוותת, בין שפיות לטירוף. סוף הספר מטלטל, מצמרר, הופך קרביים ומעורר המון מחשבה.
ספרים רבים לימדו אותי עד כמה האדם לא מכיר באמת את האנשים הקרובים לו ביותר. הספר הזה לימד אותי עד כמה האדם לא מכיר אפילו את עצמו.

ממליץ בחום.

» ביקורות נוספות של מסמר עקרב
» ביקורות נוספות על בדידות מזהרת