ביקורת ספרותית על בדידות מזהרת מאת עמיחי שלו
ספר מעולה

---

בן אדם פותח ספר חדש, קליל, 200 ומשהו עמודים על שתי דמויות המתארות שני עולים חדשים לא חדשים שמנסים בכל כוחם להשתלב בארץ שלנו וחווים קשיים של שפה, תרבות ואת היום יום עצמו והדבר האחרון שאותו בן אדם מצפה לקבל זה את השוק שמקבלים כשמסיימים לקרוא את הספר הזה.
התחלתי ככה כי אני באמת רוצה שתבינו מה עומד מולכם.

ארקדי וחיים, שתי נשמות אבודות בחלל הזמן הישראלי העכשווי, שניהם עובדים במלון השלום, שניהם באים ממשפחות קשי יום של עולים מרוסיה, שניהם עונים על הסטריאוטיפים שיש על הרוסים בארץ והכל מתיישב בדיוק במשבצות הנכונות. 70% מהספר נקראים באופן שוטף ודי בנאלי, כלומר, החיים הם החיים - ההתמודדות שלהם עם מאורעות היום יום, התאהבות, ניסיון לצלוח את החודש בעזרת משכורת עלובה, קצת שתייה פה, קצת שתייה שם, חברות, עבודה וחוזר חלילה. הכל במין תבנית כזו שהבסיס לכל הדבר הזה זה הניסיון להראות כיצד שתי דמויות קשות יום מנסות לפלס דרכן דרך החיים.

שום דבר, אבל שום דבר לא מכין אתכם למה שקורה בסוף הספר!
אני לא רוצה להרוס לכם, אני לא רוצה לשחד אתכם ולא רוצה להכריח אתכם לקרוא את הספר הזה - בסופו של יום זו היא החלטתכם אבל באמת שעם כל הבנאליות שהספר הזה בונה לו בדרך ולעיתים אכן עוצרים וחושבים - ״לאן הספר הזה יתקדם בכלל? האם הוא יתקדם בכלל?״ הסוף פשוט גורם למוח של האדם הפשוט להבין שהחיים האלו הם לא צפויים בכלל!
אני נדהמתי, הטריק הזה של ההגזמה וההפתעה הקיצונית עבד עליי לגמרי וזה מה שגרם לי להגיד על הספר הזה שהוא מעולה, פשוט כי להרבה סופרים היום אין אומץ לכתוב ספר שלם על מנת להגיע לסוף מסוים, לא צפוי ומטורף כמו הסוף של הספר הזה.

נכון, ספר לא נמדד רק לפי הסוף שלו - אבל גם הכתיבה לכל אורך הספר וגם הרעיון שעומד מאחוריו - הצגת הדמות הרוסית וההתמודדות שלה עם החיים בארץ זהו לא נושא שכיף לכתוב עליו וזהו לא נושא קל לקריאה, בוודאי לא לי שאני רואה וראיתי מקרוב מאד את ההתמודדות הזו ולכן הספר הזה מומלץ לא רק בגלל מה שקורה בסוף, אלא גם בגלל ההתחלה שלו והאמצע.

אתם לא תפסידו ובחייאת, מה זה עוד 230 עמודים לקרוא?

» ביקורות נוספות של ראיה
» ביקורות נוספות על בדידות מזהרת