ביקורת ספרותית על צבעים נמלטים - פרוזה # מאת ליסה בר
ספר מעולה

---

כבר הרבה זמן שלא קראתי ספר טוב שכזה. הספר האחרון שסיימתי, היה נוער משעמם, שרק סופו עיניין אותי כי לשם שינוי הצלחתי להרגיש משהו עם הדמות המרכזית.
שלא לדבר על הספר הראשון שבחרתי לעבודה הזו.

אך, העלילה שהתפתחה מאוד הטרידה אותי. הטריד אותי איך שהכל התהפך כמו זה התהפך. מחברות רקומה בחוזקה, זה הגיע לפיסות שרופות. אני מרגישה כאילו קראתי שני ספרים שונים, לא את אותו ספר, וזה יותר מידי מטריד אותי.
הטרידה אותה המחשבה שבהתחלה הם ציירו בביתו של פליקס שיכורים וצוחקים.
וזה נגמר כשאחד בקבר, שני במוסד לטיפול רפואי, והשלישי מתחבא מהעולם.
זה מטריד את מוחי יותר מידי.

אבל הדרך כתיבה, הכאב שליסה בר ניסתה לכתוב, גרמה לי להרגיש כאילו אני ביניהם. כאילו אני עם ג׳וליאן בבית הקפה. כאילו אני עם רנה פליקס וג׳וליאן בסטודיו. כאילו אני עם ג׳וליאן ורנה בדכאו. כאילו אני הייתי חלק מהמסע הזה.
והתיאורים.
היא תיארה הכל.
היה לי קשה לדמיין את הציורים, אך לא היה לי אכפת.
הדימיון שלי ריחף איתה, ועם הדמויות ממקום למקום.
הכתיבה עצמה הייתה נהדרת.
כתיבה הרבה יותר טוב מורד צהוב של ברק חמדני, יותר מושכת, יותר מותחת, יותר מתארת, יותר רגשית.
אבל דבר אחד בטוח, שום דבר מזה לא עולה על העלילה שבר פיתחה.
אני אישית, הייתי בטוחה שבסוף אני אקרא שהם בפריז. צוחקים ומציירים. את האמת לאמיתה. פשוט כל הזמן הייתי חושבת "איך ג׳וליאן יפתור את הבלגן הזה?!"
אבל זה לא קרה.
לא אבדה תיקוותי לסוף כזה עד שירו ברנה.
הייתי בטוחה שלפחות רנה וג׳וליאן יהיו, ג׳וליאן ואדריאן, ג׳וליאן ופראנסואז, אבל טעיתי, בכולם.
אני עשיתי את הספר במקביל לעבודה הסטוריונית לקריאת הספר. אבל מה שגיליתי ידעתי הכל.
אבל לא ידעתי רגש.
לא היה כתוב רגש שחווה אסיר במחנות ריכוז או השמדה, או גטאות. רק היה מניצול שואה, שזמן להקשבו, כשאני לא אציין אותו כלל בעבודה, לא רציתי לבזבז.

אבל בלי להתבייש, הספר הזה זעזע אותי יותר מכל הסיפורים ששמעתי.
בגלל שאני יודעת שהיה קשה להם להביע רגשות.
אבל אצלי, אם לא מתארים רגש כפי שצריך, אני מתקשה לדמיין את מקומי במקומם.
אך ליסה בר תיארה את מצבם בכזה תיאור נהדר וברור, שלא יכולתי שלא לדמיין מה עבר עליהם, לדמיין איך זה לעמוד במקומם ולסבול.
הספר באמת נהדר. הוא משך לי את העין מזמן, אך אני לא אוהבת להתעמק בספרי שואה. כי לפעמים המציאות המרה קשה מידי בשבילי.

אבל אני שמחה שבסוף קראתי את הספר הזה.
ואקרא עד הסוף את עלילותיהם, כדי לדעת יותר על אירוע ההיסטוריה הכי גדול שהיה עד כה.

אך רציתי להוסיף, ששם הספר מטעה. אתם תחשבו שהנפשות האומללות יברחו מהטפרים של המלחמה. אך זה לא מה שקורה. מה שקורה הוא שהצבעים על הקנבס, שמתארים רגשות שונות, מראות שונים, הם אלו שנמלטו.

לסיכום, הייתי רוצה שיותר יקרא אותו, למרות שהוא מעורפל בצבע ומילים, אבל אם אתה מבין את הכתוב, אתה תצליח להבין הכל טוב יותר.

» ביקורות נוספות של Drunk Reader
» ביקורות נוספות על צבעים נמלטים - פרוזה #