התכנסות אל הממוצע

התכנסות אל הממוצע היא תופעה טבעית, היא אומרת שאם אתה גרוע מאוד,
הסיכוי שלך להשתפר גבוה
ואם אתה טוב מאוד, כנראה שלאורך זמן תדעך.

זו לא ביקורת במובן הקלאסי שלה. בעיקר כי
חודש לתוך הספר ואני בקושי בעמוד 100.
זו יותר הוצאת תסכול - מה דה פאק.

עברתי בשדה התעופה, כל העותקים נגמרו
חודשיים אחרי, אותו שדה תעופה, עדיין אין עותקים.
בביקור השלישי כבר הייתי חכם -
סטימצקי באבן גבירול. הפעם היו מספיק עותקים.

אולי זה היה רמז, אולי כבר הייתי צריך לנחש איך זה הולך להגמר.
אחרי סרוטונין, שגם בקריאה חמישית ושישית,
עדיין מייצר רגש אותנטי.
וכאן, עוד לא עמוד מאה, גרפיקה ממוחשבת,
זיוני מוח קיברנטיים, מה יהיה לאכול לארוחת ערב.
הספר מרגיש כמו עונה רביעית של מראה שחורה.
השטיק הובן, זה הזמן למכור חסויות,
להכניס תוכן ממומן.
אני משוכנע שאחזיק מעמד עד סוף הספר.
אפילו מקווה, בעוד כמה חודשים, לחזור ולומר טעיתי.
דעתי השתנתה.
בינתיים התחושה היא פרק ספיישל
בנטפליקס.


עריכה.
סיימתי את הספר. 100 העמודים הראשונים עושים לו קצת עוול.
האם זה סרוטונין? בוא לא נסחף.
אבל הספר לא רע כמו שתיארתי בהתחלה.
הוא מתרכך, הוא מזדכך, הדעיכה מגיעה,
ההתפוררות קורית לאט ואז מאיצה.
אולי בגלל ריבוי הדמויות היחסי
(בהווה של הסיפור, מעבר לציר הזמן)
אולי כי כמה מהן מתעקשות להסתיר את הצד הקודר
אולי כי מנעד הגילאים רחב יותר
לא ברור מה אבל לחסל נקרא אחרת.

הוא לא ספר רע
הוא לא יצירת מופת
הוא שיעור בהתבגרות, כשעוד יש כוח,
אבל זה לא הכוח שהיה. שעוד זוכרים
אבל לא מייד כמו קודם.
כשמוצאים נחמות בדברים הקטנים.
הוא לפחות זיין ממש עד לפני שמת.
כאלה דברים.

הספר הזה טוב.
לא כי הוא מספר סיפור מעניין
לא כי הוא מתאר מטרה נעלה
לא כי יש בו איזה תוכן שהוא כל דבר מלבד בחור שמלא בעצמו וכותב למקהלה
לא
הספר הזה טוב כי הוא שירת ברבור
קריאה אחרונה (אולי, בין האחרונות, בוודאות) של שכבה שבעה
שמשוכנעת שהיא יודעת טוב יותר
צעקת גוועלד, יד מגויידת ורוטטת שמכה על איזה שולחן
מרעידה כוס תה,
מספרת לנו שפעם היה יותר טוב.

אמיר השכל הוא פלקט
נערת פוסטר לערימה של אנשים שגודלו וחונכו להוביל
אמרו להם שהם יודעים הכי טוב
ופתאום בחיים האמיתיים הם נדרשים להתמודד עם מי שחושבים אחרת מהם
אז הם עושים מה שהם יודעים לעשות
שבעים, מרוצים, הם ממלאים את הבגאז' של האאודי (בשלטים שמישהו אחר הכין) ויוצאים
"למסע מטלטל"

ספר מעולה - אפשר לקרוא אותו כמו קינה
אפשר להשתמש בו לתקן שולחן שאחת מרגליו קצרות.
הוא יהיה טוב באותה מידה בשני המקרים.

הו הו ילד גרמני מפונק
הו הו
תן מטבע לילדי עניים
סע בכרכרה עם איזה חיוורת זהובת שיער
אדומת שפתיים
ואז פתח אובססיביות מטורפת
בלי שום סיבה נראית לעין.


ורתר הצעיר,
מיוסר, טחון,
מסתובב בעיר,
מפלרטט עם כל מה שזז
אבל מעייניו נתונים
רק לזו שלא שמה עליו
ולא שהיא לא רוצה
אלא שהיא לא מעוניינת
ו-ורתר שלנו נגנב
כמו שאומרים הצעירים
מפסיק לאכול, מדבר שטויות
משתכר במסיבה אליה לא הוזמן
ולאט לאט מפתח איזה איבסוס
שרק המוות יגאל אותו מייסוריו.
חבל שאף אחד לא הציג בפניו את האפשרות
של ריבאונד, נגיד
אבל ידוע שגרמניה (אוסטריה?) של אותם
ימים, גם ריבאונדים לא היו
שכיחים בה כל כך.


ספר נחמד. קלאסיקה בת חלוף.
נכונה לזמנה אך דהויה
בימים של תיק תוק
וטינדר ואינסטה
ואולי זה הקו שמפריד
קלאסיקה אמיתית לעומת זו
שהיא בת חלוף.
נוח על משכבך ורתר, חבל שאף אחד
לא אמר לך פשוט
תתקדם.

ניסיתי ניסיתי
רציתי רציתי
ובוריס ויאן פשוט התיש לי את הצורה.


הייתי משווה אותו לטרחנים אחרים
אבל אפילו לזה אין לי כוח.

למטיבי לכת בתחום המד"ב הלא קוהרנטי,
ולאוהבי (משוגעי?) תיאורי סביבה, נוף ופרטים באופן אובסיבי.

לי כבר אין סבלנות למשפטים כמו
"דג השפמנון שנתפס מעד לעדשת הטלה, בושל בכמהין וחמאה על ידי השף שלי, אותו בניתי בעזרת מטריצת צלילים, חוויות מתקנות וארובת עיין שפורקה מרכב חולף ברובע ה-14 של פאריס"
כל כך הרבה מילים כדי לא לומר דבר.
תודה בוריס, תתקדם, אני כבר אגיע.

מה שתפס אותי בתחילה היתה השפה
מליצית מעט
ישנה -היטב
וכנה, או לפחות ככה זה השתמע.
הסיפור עצמו - נער או בחור, שמרבה להתנצל
על השימוש במילים רחוביות, מספר לנו על התנהגות כזו או אחרת
הרפתקאה כזו או אחרת
וזה מחזיק
לאיזה שלושים עמודים
ואז קורים שני דברים
במקביל -
אתה מתחיל להתרגל לשפה,
ההתרגשות מ"יסלח לי הקורא הנכבד" דועכת,
ותוך כדי אפשר להבחין שאליקום החביב שלנו
הוא קצת ערס אגואיסטי
וככל שהעמודים חולפים
הולכת ומתחזקת התשובה, שהחינניות הזו
היא כסות להתנהגות של אדיוט
והשפה המליצית, היא תירוץ,
כדי להגיד דברים שאינם לעניין,
ועם ההכרה הזו, היד שמרימה את הספר כבר ששה פחות
להעביר עמודים
כי כמה אפשר כבר לקרוא על ערס מפעם.
שלוקח ולוקח ומתפנק ועושה מה בראש שלו
אבל לא מוכן להכיר בשום אחריות אישית.
סורי אליקום,
יסלח לך אולי קורא אחר
הקורא הזה מיצה.

עמוס באנקדוטות, עם אג'נדה שמרחפת מעל כמו ריח רחוק של קפה שחור חזק, הספר נקרא בשקיקה.
כתוב קולח, נעים, לפעמים עם יותר פאתוס ולפעמים עם פחות, הוא מספק מעין
"מגדיר צמחים" לחבר'ה האלה "עם הזיפים" שחיים איתנו פה.

אוהד מתאהב במושא הכתיבה שלו, זה ניכר, הוא מנסה להסתיר את זה, אבל אי אפשר
להאשים אותו. לדעתי, כמעט כל הכתבים לענייני ערבים מתאהבים במושא הסיקור שלהם,
קצת עמו כתבי הפלילים ו"ראשי ארגוני הפשע", אבל בחזרה לעניין -

מה ההבדל בין החמאס לפת"ח?
איך מתלבשות סטודנטיות בגדה?
על מי חולם פתחי שקאקי כשהוא הולך לישון, ומה עושים לאסיר דתי שמביא ביד?
את כל התשובות לשאלות האלה ועוד נוכל למצא במגדיר הצמחים החביב הזה.

אז למה בכל זאת רק שלושה כוכבים ולא חמישה?
משתי סיבות בעיקר -
הראשונה, קלילה, מזהים אותה ומייד ומנטרלים אותה, היא האג'נדה הפוליטית.
לא במנותק נכתב הספר הזה, לא בכדי ולא במקרה, הוא נכתב בזמן מסוים,
בקונטקסט מסויים, וככזה - הוא מאבד לגיטימיות כמקור ידע אובייקטיבי.
זה כשלעצמו לא רע בכלל, אבל עבור מי שהפסיק לצפות בחדשות השבת בגלל הכתבות
המעיקות של הרזה-הגבוה עם השיער המקליש, לפגוש את זה בספר
בערב יום כיפור זה מעצבן.
הסיבה השנייה היא היא כנראה היסודית יותר - בתקווה שלא יהיה זה לקורא הפעם הראשונה בה הוא פוגש בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, המניעים (שבאמת נחשפים פה בכנות מכאיבה) הפלסטיניים לפעולה שמצויינים על ידי חמו הם בדיוק אותם מניעים שאפשר לפגוש בספרים אחרים רבים כל כך אצל מומחים אחרים לפלסטנים, לאיסלאם ולמזרח התיכון, אבל בעוד הם אכן מוזכרים בכנות, הם כמעט מוצנעים בספר, כדי לא לפגוע בנראטיב, ולקורא שציפה למצא עיסוק מורכב מעט יותר מחזרה על ססמאות בחירות של מפלגות מרכז, אין אלא להשאר עם תאוותו בידו, תובנה עמוקה מזו לא תגיע


בכל מקרה, ובחזרה להתחלה - כמגדיר צמחים לחבר'ה שחיים איתנו, מדובר בספר קולח ואינפורמטיבי,
אבל אם אנחנו רוצים לנסות לגש דיעה, טיפולית או לא, הייתי ממליץ לקבל גם חוו"ד נוספת, רק בשביל האיזון.

מחד נכחתי כשהורי סעדו את הוריהם
שדעכו מדמנציה ואלצהיימר
מאידך לא זכרתי כלל שקניתי את הספר הזה
נתקלתי בו כשחיפשתי את רולאן בארת
במדף הספרים שלי
דבר גרר דבר אחר והספר הזה נקרא בשבוע אחד
כתוב תמציתי
אנני יכולה היתה לסחוט הרבה יותר
רגש מהקוראים שלה
היא נעה בתחום של לכתוב על אמה
על עצמה
היא מרגישה ואמא שלה דועכת היא עושה ככה
ואמא שלה דועכת
תהליך הדעיכה
ההדרדרות קורית במקביל לחייה שלה
ולכל אורך הקריאה הזכרתי לעצמי (שכמו בחיים האמיתיים)
קשה ממש לשפוט את מי שלא בנעליו
אתה נמצא, בעיקר אם סועד הוא
את הוריו שדועכים מולו
אז הנושא הוא קרוב וכאוב ונפיץ ממילא
והכתיבה של אנני שוקלת בזהירות את הפרטי
עם האישי, היא כותבת כאב
אבל סטרילי, ומנותק. זה מוזר
אבל זה מסתדר היטב
כי בלי הניתוק אי אפשר
להתקרב לסיטואציה הזו.

ספר טוב, לא נעים ולא עושה הנחות.
הוא לא סוחט דמעות ולא מבקש לייצר רגש שאין
אבל הוא (הספר) והיא (אנני) מעבירים את הנקודה
בדיוק רב
ככה זה מרגיש, לאה ומתיש ועצוב.
עצב לא הירואי, עצב דמנטי.

קניתי בעקבות המלצה ספונטנית
מנומסת מעל שולחן בופה, כנראה המקום הכי טוב לקחת ממנו
המלצות
הציפיה נמוכה, אבל הספר הפתיע.
אדון ענברי נמלט היטב ממלכודות ספרי-תקומה-קלישאתיים.
זה גם לא ממש ספר תקומה.
במקום זה זה ספר אנושי
ספר על אנשים שלוקחים את גורלם בידיהם, לא רק במובן הפרטי והאישי
אלא כקבוצה.
ואמנם כל זה באמת לא בהכרח מסתכם לספר טוב
ענברי בא ולוקח את זה צעד נוסף -
הוא כותב ספר רוסי
אבל בעברית.

השפה, התחביר, צורת המשפטים.
גם כשהוא לא מנסה לשקף מבטא
הוא מצליח להשאר "כותב ברוסית"
אני לא יודע אם בכוונה או לא
אבל לי זה היה תענוג לקריאה.

הספר עצמו זורם, קולח, כל מה שאומרים
על ספרים שנעים לקרוא אותם.
העמודים עפו בזה אחר זה.
אולי קצת מהר מידי, נאלצתי להפסיק מידי פעם
רק שלא ייגמר.
לקראת הסוף מתחילה איזה תחושה של איבוד מומנטום,
אולי במקביל לגלגול חיי הקיבוץ
אבל אז, דווקא אז, הבחור מתעלה על עצמו בכמה
רעיונות, שברי משפטים, שעושים את הסיפור כולו שווה
ירידה לצורך עליה
או עליה לצורך הקמת קיבוץ
או קיבוץ לצורך מימוש רעיון
או דעיכת הרעיון לטובת ריהוט מודרני

לא גדלתי בקיבוץ
לא רציתי מעולם לגדול בקיבוץ
ואחרי הספר הזה אני שמח על שני אלה
אבל יש פה הצצה אמיתית לרעיון
בצורה מזוקקת שלו ולפעמים
זה כל מה שצריך. זה
והיכולת לכתוב
בעברית
ברוסית.

קניתי את הספר הזה לפני שנים
ישב על המדף, ישב על המדף, ישב על המדף
ועכשיו, בזמן קורונה הוא צד את עיני.

מרשים, כבד, ריח של נעים של צבע עז.
זכרתי אותה מלא באנו.
על אתגר כבר ויתרתי מזמן,
never meet your heroes
אבל רציתי לתת לה צ'אנס.

אז פתחתי אותו.
ריח הצבע העז התחלף בריח נפתלין.
נפתלין ופצ'ולי.
כיכר הבימה בשבת בבוקר.

מצד אחד זקנה מקומטת עם סיפור שמקסים את המשפחה שלה
בעיקר
ומהצד השני, הנכדה שלה, חיוורת,
רוכבת על אופניים עם קסדה,
עוד לא אגסית אבל שומעים את השעון.
ויונתן פולק, שעדיין לא הגיע.


הישראלי השחור, החצוף, אינטרסנט, נכלולי
הפולני הרגיש שמזיין אותה באדיבות,
הסבתא הממורמרת תמידית שאיזה ולאדק עשה עליה סיבוב,
ומעל הכל - דירה מסריחה באיזה חור מזרח אירופאי,
החלום הישראלי, מייד אחרי דרכון של ארץ עם כלכלה כושלת.


בשלב מסויים שמתי לב שאני מדפדף מהר יותר
בלי לקרוא
נזכרתי בחברה שלי מהתיכון
שותים לפתן, בשקט,
שבת בצהריים
אוכלים קומפוט
והרעש היחיד הוא הכלים שמשתקשקים
וחרחורי הבליעה.

סיימתי את הספר כמו את הקומפוט.
בלעתי מהר. כמעט בגועל.


איך אומרים? נבר מיט יור הירוז?
אפשר להרחיב, נבר מיט אף אחד.