קראתי באחת הביקורות על הספר הזה שהוא "היסטוריה אלטרנטיבית" וסקרנותי התעוררה. כי אני מאד אוהבת היסטוריה אלטרנטיבית. או שהיא מפחידה ומצמררת - ואז אני שמחה על המציאות שאני חיה בה (וזה ממש בונוס עבורי) או שהיא מדגימה איך אפשר לבנות עולם מושלם מאותם חומרים שהמין האנושי יצר את העולם שלנו - הרחוק מלהיות מושלם - כך או כך היא מרתקת. ובנוסף חשבתי שהכתיבה של יוסי שריד תהיה מרתקת שנונה ובועטת כמו הטורים שלו בעיתון. אז לא (היסטוריה אלטרנטיבית) ולא (כתיבת הטורים השנונה) וזה לא אומר שהספר לא טוב, או לא גורם לך לחשוב.
יוסי שריד כותב ביוגרפיה של המדינה. הוא מאפיין כל שנה משנות חייה (מ 1948 עד 1967) על ידי מונולוג של דמות. חלק מהדמויות מומצאות. חלק מהדמויות אמיתיות אבל לא אמרו - אם כי יכלו לומר - את מה ששריד שם בפיהן. וכך הוא מצייר דמותה של מדינה מהשלב (הקצרצר) של הכוונות הטובות בו נוצרה, דרך הכתמת החזון. המנהיגים שבחרה, הסמלים שהעריצה, והפוליטיקה (שהיא, כידוע, התבלין המרכזי של התרבות היהודית, מתקופת התנ"ך עד היום)
ישראל על פי יוסי שריד היא מדינה עם פיצול אישיות. מין אחת בפה ואחת בלב כזה. בטוחה בצידקתה ודורשת הכרה בכך משאר העולם. שואפת שלום ומעריצה מלחמות (ואת צה"ל) מעריצה מנהיגים וחותרת להפילם מגדולתם - אלא אם הם מנהיגים אולטימטיביים - בן גוריון, נניח.
והכתיבה? בכל שורה גליתי עד כמה מתוחכם היה האיש. וגם עד כמה משנתו היתה סדורה. הוא בנה חומה עמידה נגד כל ספק או פקפוק, והגיש תזה שלמה שבמובלע אפשר להבין "אמרתי לכם". ואיך זה משפיע על הכתיבה? כל דמויותיו מדברות בשפתו. גם אלה שהיו בצד ההפוך לו.
זה ניסיון יוצא דופן להסביר את חיינו כאן על פי תופעות הרות גורל שקרו ואיך הגבנו. לשריד היה - כך נראה - זיכרון משובח. הוא לא שכח אף פרשה או פרשייה ולא שכח מה היתה דעתו עליה, ואיך צריך היה לפתור אותה. חשבתי שהפרשנות היא תמיד חלק מתאור המצב "האובייקטיבי" ואף אדם אינו חושב שאולי אם יזוז קצת יוכל לראות תמונה שונה.
בדבר אחד אין לי ספק. לעם ישראל אבד בר-פלוגתא מהמעלה הראשונה. ובלי ריב הגון ושנאה כשרה, אנה אנו באים???

















