קראתי באחת הביקורות על הספר הזה שהוא "היסטוריה אלטרנטיבית" וסקרנותי התעוררה. כי אני מאד אוהבת היסטוריה אלטרנטיבית. או שהיא מפחידה ומצמררת - ואז אני שמחה על המציאות שאני חיה בה (וזה ממש בונוס עבורי) או שהיא מדגימה איך אפשר לבנות עולם מושלם מאותם חומרים שהמין האנושי יצר את העולם שלנו - הרחוק מלהיות מושלם - כך או כך היא מרתקת. ובנוסף חשבתי שהכתיבה של <mark>יוסי שריד</mark> תהיה מרתקת שנונה ובועטת כמו הטורים שלו ב

גילוי נאות:אני אוהב , מעריך ומעריץ את <mark>יוסי שריד</mark>.
האדם עם האומץ הגדול ביותר בין הפוליטיקאים שלנו -אינטלקטואל אמיתי שתמיד אומר את הדברים שעל ליבו ללא כחל וסרק.
האמת שהוא ראה ואמר אותה כבר בשנות ה70 עוד לפני שמישהו העז ללחוש אותה ושכיום היא נחלת כולם כולל הצד הימני של הציבור,עומדת בין היתר, לזכותו..
הספר מכסה בראייה ביאוגרפית (ברובה הגדול) את השנים הפורמטיביות של מדינת ישראל 1949 - 1967
שנים אל

על אף הכתוב בכותרת המשנה, הספר אינו ממש היסטוריה אלטרנטיבית. היסטוריה אלטרנטיבית (לפחות במובן הנורמטיבי) שואלת "מה היה קורה אילו..." (אילו היטלר לא נולד, אילו סין גילתה את אמריקה, אילולא מרדנו ברומי). רק הפרק האחרון מהווה היסטוריה אלטרנטיבית. כל השאר דבקים להיסטוריה כפי שהיא התרחשה — אבל ממלאים אותה על פי דמיונו של המחבר.

לדוגמה פרשת המרגל הסובייטי ישראל בֵר מסופרת מנקודת מבטו של סוכן-מפעיל

זה היה סתם יום של חול.
שלהי שנות השמונים והרדיו פתוח על גלי צה"ל.
באוויר - ויכוח שהולך ומתלהט מרגע לרגע בין
רפאל (רפול) איתן ז"ל לבין <mark>יוסי שריד</mark> ז"ל.
הוויכוח שנגע גם בענייני בטחון הגיע לנקודה הישראלית הרגילה
בה הרעים הפלאח מהעמק על המשקפופר מרחובות.
"על מה אתה מדבר ומה אתה מבין בזה? הרי אני הייתי רמטכ"ל ואתה סמל קטן"
"זו בדיוק הנקודה", השיב המשקפופר בשלווה.
"הסמלות שלי לא גרמה אחוז אחד ממאה

הקונספט המעניין של הספר - היסטוריה אלטרנטיבית של מדינת ישראל - בעיקר כשהיא מסופרת מנקודת מבטן של דמויות שלא התפרסמו ברבים, מעלה ציפיות די גדולות מהרעיון ואופן הביצוע.
אבל לצערי הרב, ספרו של <mark>יוסי שריד</mark> לא היה הרבה מעבר לספר בסדר, כזה שאני קורא אבל לא נלהב ממנו, לא אחזור אליו.
למה?
כי מהספר מצטיירת דמותו של המחבר יותר מאשר דמיון. במהלך הקריאה אני יכול בעיקר לראות את <mark>יוסי שריד</mark> מספר את הסיפורים כמו

במופע חד-פעמי כמעט של פרוזה צלולה ומרהיבה, בעברית גבוהת מצח, י. <mark>שריד</mark> האב מביא לפנינו את סיפורה של מדינה קטנה בהתהוות, הלא היא מדינת ישראל 1948-1967. הסיפור מובא מנקודת מבטם האישית, יהיו אלה אישים שחיו ונשמו, או כאלה ש<mark>שריד</mark> נפח בהם נשימה מפה לפה, משל היו אלה זרוקים בצד הדרך, כאילו היו קורבן תאונה בה התנגשה מדינה קטנה וחצופה בים מדינות, שלא רצו בה.
<mark>שריד</mark> היה עד אישית לעבודתו של בן גוריון ולעבודתם של

לפיכך נתכנסנו. אני לא ממש אובייקטיבית כיוון שאני שייכת למי שהעריכה את פועלו לאורך שנים ואת דעותיו של <mark>יוסי שריד</mark>. לכן קל לי יותר להתחבר לסיפורים שמספר ששזורים באמיתות היסטוריות מאז קום המדינה, ניכר בו שניסה להביא את הסיפור מהצד של הדמות המספרת אך בכל פרק הורגשה דעותיו של יוסי הסופר. בכל מקרה למי שלא מכיר פרקים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל אני ממליצה לקרוא בחום. כתיבה נעימה זורמת ומעניינת.

משפט מפתח בספר:
עולה ממרוקו שהתנגד לעלית בנו לארץ אמר "יהודים לא יודעים לנהל מדינה, מדינה זה לא בשבילם".
<mark>יוסי שריד</mark> ידע להעביר מסרים בדרכו ה"<mark>יוסי שריד</mark>ית" הייחודית.
אפשר לאהוב אפשר לשנוא, לא ניתן להשאר אדישים אל האיש, מסוג האנשים שחושבים "מחוץ לקופסא"
לא חלק ממחנה.
הספר מעניין מאד משום שבעשרים מונולוגים . מונולוג לכל שנה מ – 1948 עד 1967. "סורק" את מה שנראה לו כמרכזי בשנים ההן.
<mark>יוסי שריד</mark> ת

סיימתי את הספר ו..

הספר הוא ספר של <mark>יוסי שריד</mark> לפיכך נתכנסנו - התלהבתי ממנו החל מהדף הראשון שימו לב לא מהעמוד הראשון אלא מהדף הראשון -פשפשתי בזכרוני וניסתי להזכר באילו עוד ספרים ושל אלו סופרים באותו הסגנון נתקלתי ואז נזכרתי - <mark>יוסי שריד</mark> כותב בסגנון אפרים קישון - שפה קולחת וזורמת עברית מאוד יפה - כאן הדמיון נגמר.

הספר מורכב מ-15 - 20 סיפורים שונים החל מקום המדינה, ועד לגנב שעובד בהסתדרות.

בתח