אני אוהבת היסטוריה. בעיני כל ספר היסטוריה בעיני הוא נכס, אני אוהבת לדעת מה קרה למדינה שלי? בעיקר בשנים הראשונות של המדינה. הספר הזה ישב לי בספריה הזמנתי אותו, בגלל יום העצמאות החלטתי לקרוא בו, לפני חצי שנה קראתי את הספר החדש של בנו ישי שריד. אני מודה שכילדה הייתי מאוד מושפעת מדעות פוליטיות זכרתי ששריד לא היה בדעה של המשפחה שלי. ידעתי שהוא מצד השמאלי של המפה,בתור משפחה שהצביע לרוב ימין ממלכתי. תמיד הסתייגתי מזה. אבל משהו בספר נראה לי מעניין השארתי את הדעות הפוליטיות שלי בצד, אכן הופתעתי הספר יצא ב2008 ישראל הייתה בת 60 אני הייתי בת 15 עברו כמעט 17 שנה. ושריד נפטר לפני עשר שנים.
הספר שלו כל-כך נגע לי שהתחלתי לחקור ולחפש כל על מיני אירועים שקרו בתקופת קום המדינה.בכל פרק בספר הוא מציין איזה דמות שמספרת על איזה תקרית באותה שנה: הסכם השילומים, ישראל קסטנר, על בן גוריון, תקופת הצנע, הפוליו, על מקרה יוסלה שוחמכר. נהניתי מאוד מהספר, אולי כפוליטיקאי לא התחברתי לדעותיו הפוליטיות, אבל לכתיבה שלו בהחלט כן.

במופע חד-פעמי כמעט של פרוזה צלולה ומרהיבה, בעברית גבוהת מצח, י. שריד האב מביא לפנינו את סיפורה של מדינה קטנה בהתהוות, הלא היא מדינת ישראל 1948-1967. הסיפור מובא מנקודת מבטם האישית, יהיו אלה אישים שחיו ונשמו, או כאלה ששריד נפח בהם נשימה מפה לפה, משל היו אלה זרוקים בצד הדרך, כאילו היו קורבן תאונה בה התנגשה מדינה קטנה וחצופה בים מדינות, שלא רצו בה.
שריד היה עד אישית לעבודתו של בן גוריון ולעבודתם של אחרים, מביא אנקדוטות ממדינה שבדרך, כמו סיפורו הקשה של זוכה החידון התנ"כי הראשון, שנעטף באהבה כמו שרק ישראל יודעת לעטוף. אחר כך לשכוח, גם כמו שרק ישראל יודעת.
רבות דובר על שגיאתו של בן גוריון, שרומם את החלק הדתי בעם, מעט למעלה מן המתבקש. יש האומרים שיותר ממעט. ניסיון לתיקון נעשה עם העלמותו של יוסל'ה שוחמכר, כשפתאום גם שרותי הביטחון של המדינה נרתמים לחיפוש ולא רק המשטרה. למה? קראו על הפרשה המשונה הזו בספר המקסים הזה.
ולא רק אנקדוטות ממין אלה יש בספר. כל שנה מהעשרים מביאה עמה סיפור אחר על בן גוריון, שהחליט כנגד כל הסיכויים, שהעם צריך מדינה והנה מדינה. מאוחר יותר נכנס לנעליו הגדולות הג'נטלמן העדין שרת ולאחריו אשכול ההססן, כל כך הססן, שהנחיל לנו ניצחון מהמזהירים אי-פעם בששת הימים.
ובין לבין לכידת אייכמן והזריקה הגורלית בידי רופא עם רצון לנקמה אישית, וטבח קיביה, שבבת אחת הפך אותנו מעם שטבחו בו לעם שגם הוא נותן ידו ברצח.
לא איש כשריד ימנע מהכנסת דעותיו לסיפור והרי לשם כך נתכנסנו, לספר שעשרים שנותיה הראשונות של המדינה אינם רק רכבת הרים של הצלחות ונסים, הן גם דברים שהשתיקה יפה להם, ולא בגלל שהם סודיים במיוחד, הם רק לא מוסיפים כבוד גדול.
ספר קטן גדול, רק 203 עמודים של פרוזה, שחבל שאין ממנה עוד ולא תהיה.

על אף הכתוב בכותרת המשנה, הספר אינו ממש היסטוריה אלטרנטיבית. היסטוריה אלטרנטיבית (לפחות במובן הנורמטיבי) שואלת "מה היה קורה אילו..." (אילו היטלר לא נולד, אילו סין גילתה את אמריקה, אילולא מרדנו ברומי). רק הפרק האחרון מהווה היסטוריה אלטרנטיבית. כל השאר דבקים להיסטוריה כפי שהיא התרחשה — אבל ממלאים אותה על פי דמיונו של המחבר.

לדוגמה פרשת המרגל הסובייטי ישראל בֵר מסופרת מנקודת מבטו של סוכן-מפעיל (דמיוני) מן הק.ג.ב. שכאילו הכיר את בר במלחמת האזרחים הספרדית ויודע לספר על בר האדם (שבמציאות חייו נותרו תעלומה).

לכידת אדולף אייכמן מסופרת מפי אדם (שוב, אני חושב, בדוי לגמרי) היוצא לַפעולה כשהוא חושב שלא את אייכמן אלא את הד"ר מֶנגלה, שבו התעלל ואת אחיו התאום רצח, הולכים ללכוד.

פרקים אחדים (בערך שלושה) עוסקים ביוסי שריד עצמו — יוסי הילד, יוסי העתונאי הצעיר, יוסי היח"צן של חברי כנסת — ועוד כמה פרקים על בני משפחתו, כשברקע עוברים, וזוכים לפרשנותו חדת הלשון של יוסי שריד המוכר לכולנו, האירועים והמחלוקות של התקופה.

מי שכבר בקיא בתקופה (1948-1967) יוכל לקרוא את כל הספר ברצף ולהשתעשע מתכונותיו הספרותיות המרשימות. אני, שפרשת לבון הייתה בשבילי בגדר "ערפילית לבון", ומושג לא היה לי לא על ישראל בר ולא על יוסי שוחמכר ולא על ברית קנאים, קפצתי כל כמה עמודים לוויקיפדיה ובסופו של דבר מלאתי חסרים בהשכלתי — בנוסף לתענוג הספרותי גרידא.

נתתי לספר רק ארבעה כוכבים וזאת על עודף הציניות שבו. אפשר לומר, הציניות מבעבעת מכל נקבובית במידה כזאת שאילו ידעתי אפילו פחות, הייתי משער שמדינת ישראל כולה טעות אחת איומה.

קראתי באחת הביקורות על הספר הזה שהוא "היסטוריה אלטרנטיבית" וסקרנותי התעוררה. כי אני מאד אוהבת היסטוריה אלטרנטיבית. או שהיא מפחידה ומצמררת - ואז אני שמחה על המציאות שאני חיה בה (וזה ממש בונוס עבורי) או שהיא מדגימה איך אפשר לבנות עולם מושלם מאותם חומרים שהמין האנושי יצר את העולם שלנו - הרחוק מלהיות מושלם - כך או כך היא מרתקת. ובנוסף חשבתי שהכתיבה של יוסי שריד תהיה מרתקת שנונה ובועטת כמו הטורים שלו בעיתון. אז לא (היסטוריה אלטרנטיבית) ולא (כתיבת הטורים השנונה) וזה לא אומר שהספר לא טוב, או לא גורם לך לחשוב.

יוסי שריד כותב ביוגרפיה של המדינה. הוא מאפיין כל שנה משנות חייה (מ 1948 עד 1967) על ידי מונולוג של דמות. חלק מהדמויות מומצאות. חלק מהדמויות אמיתיות אבל לא אמרו - אם כי יכלו לומר - את מה ששריד שם בפיהן. וכך הוא מצייר דמותה של מדינה מהשלב (הקצרצר) של הכוונות הטובות בו נוצרה, דרך הכתמת החזון. המנהיגים שבחרה, הסמלים שהעריצה, והפוליטיקה (שהיא, כידוע, התבלין המרכזי של התרבות היהודית, מתקופת התנ"ך עד היום)

ישראל על פי יוסי שריד היא מדינה עם פיצול אישיות. מין אחת בפה ואחת בלב כזה. בטוחה בצידקתה ודורשת הכרה בכך משאר העולם. שואפת שלום ומעריצה מלחמות (ואת צה"ל) מעריצה מנהיגים וחותרת להפילם מגדולתם - אלא אם הם מנהיגים אולטימטיביים - בן גוריון, נניח.
והכתיבה? בכל שורה גליתי עד כמה מתוחכם היה האיש. וגם עד כמה משנתו היתה סדורה. הוא בנה חומה עמידה נגד כל ספק או פקפוק, והגיש תזה שלמה שבמובלע אפשר להבין "אמרתי לכם". ואיך זה משפיע על הכתיבה? כל דמויותיו מדברות בשפתו. גם אלה שהיו בצד ההפוך לו.

זה ניסיון יוצא דופן להסביר את חיינו כאן על פי תופעות הרות גורל שקרו ואיך הגבנו. לשריד היה - כך נראה - זיכרון משובח. הוא לא שכח אף פרשה או פרשייה ולא שכח מה היתה דעתו עליה, ואיך צריך היה לפתור אותה. חשבתי שהפרשנות היא תמיד חלק מתאור המצב "האובייקטיבי" ואף אדם אינו חושב שאולי אם יזוז קצת יוכל לראות תמונה שונה.
בדבר אחד אין לי ספק. לעם ישראל אבד בר-פלוגתא מהמעלה הראשונה. ובלי ריב הגון ושנאה כשרה, אנה אנו באים???

זה היה סתם יום של חול.
שלהי שנות השמונים והרדיו פתוח על גלי צה"ל.
באוויר - ויכוח שהולך ומתלהט מרגע לרגע בין
רפאל (רפול) איתן ז"ל לבין יוסי שריד ז"ל.
הוויכוח שנגע גם בענייני בטחון הגיע לנקודה הישראלית הרגילה
בה הרעים הפלאח מהעמק על המשקפופר מרחובות.
"על מה אתה מדבר ומה אתה מבין בזה? הרי אני הייתי רמטכ"ל ואתה סמל קטן"
"זו בדיוק הנקודה", השיב המשקפופר בשלווה.
"הסמלות שלי לא גרמה אחוז אחד ממאה אחוזי הנזק שגרמה הרמטכ"לות שלך למדינה".
לא הייתי מעולם מהמחנה שלו ולא הצבעתי עבורו, אבל תמיד הוא היה מעניין.
וייתכן שלא סתם הוא בחר לכתוב בספר הזה היסטוריה אלטרנטיבית, כי הוא
תמיד היה האלטרנטיבה הלא ממומשת לדברים שקרו פה.
וכעת היא גם לא תתרחש, האלטרנטיבה הזו, עם לכתו למקום אחר, כאשר
מעל כולנו מתקדרת חשרת עבי חזן, רגב, אלקין וחוטובלי.
זה ספר מעניין, בעיקר למי שאוהב סיפורים קצרים, כי אפשר למצוא שם
אירועים מוכרים עם טוויסט שלוקח אותם אל מחוזות האלטרנטיבה, אל האפשרי
שלא התרחש. תרגיל נהדר בדמיון*

*דמיון - משהו שקורה בין האוזניים. נמוג לעולמים, כמו יוסי שריד, לאחר שפשוף יתר
של מסכים במשך יותר מ-48 שעות.

גילוי נאות:אני אוהב , מעריך ומעריץ את יוסי שריד.
האדם עם האומץ הגדול ביותר בין הפוליטיקאים שלנו -אינטלקטואל אמיתי שתמיד אומר את הדברים שעל ליבו ללא כחל וסרק.
האמת שהוא ראה ואמר אותה כבר בשנות ה70 עוד לפני שמישהו העז ללחוש אותה ושכיום היא נחלת כולם כולל הצד הימני של הציבור,עומדת בין היתר, לזכותו..
הספר מכסה בראייה ביאוגרפית (ברובה הגדול) את השנים הפורמטיביות של מדינת ישראל 1949 - 1967
שנים אלו עיצבו את יוסי הצעיר ואת מישנתו כפי שעיצבו את אופיה של המדינה -
יוסי שריד מתאר מהלכים ואינטריגות בחוגים הפוליטיים של אותם ימים ונותן לנו להרגיש כעדים אילמים להחלטות ולמהלכים שלאדם ברחוב באותם ימים לא היה סיכוי לדעת .
הספר מאד מענין ונקודת המבט האינטליגנטית של יוסי שריד מורגשת בכל משפט.
הכתיבה קולחת ולמרות שהספר אינו רומן הוא נקרא בקלות וזורם מארוע לארוע בין הארועים הדרמטיים שקרו באותן שנים והיו רבים כאלו.
מאד כדאי לקרוא ולהשכיל.

משפט מפתח בספר:
עולה ממרוקו שהתנגד לעלית בנו לארץ אמר "יהודים לא יודעים לנהל מדינה, מדינה זה לא בשבילם".
יוסי שריד ידע להעביר מסרים בדרכו ה"יוסי שרידית" הייחודית.
אפשר לאהוב אפשר לשנוא, לא ניתן להשאר אדישים אל האיש, מסוג האנשים שחושבים "מחוץ לקופסא"
לא חלק ממחנה.
הספר מעניין מאד משום שבעשרים מונולוגים . מונולוג לכל שנה מ – 1948 עד 1967. "סורק" את מה שנראה לו כמרכזי בשנים ההן.
יוסי שריד תוקף את השמאל הישראלי-בזה הוא מעניין במיוחד אין קדושים, לא מקומות , לא ערכים ולא אנשים. (כולל ההנהגות המימסד).
בן גוריון בעיניו פרץ דרך ועשה שגיאות שלא ניתן לתקנם.
ההתנערות מאחריות לפעולת התגמול בקיבייה ב – 1953, בה נרצחו פלשתינים.
ה"פרשה" הידועה . הטבח בכפר קאסם ב – 56. פירוק זרם העובדים בחינוך הוא זוכר ואינו שוכח לאחראים. בכלל ההתיחסות שלו למערכת החינוך היא נושא ראוי שהזכר.
ביחסי חוץ מקונן על ההתרחקות במלחמה הקרה לזרועות ארה"ב כשיקול מוטעה.
נושא הכוחנות הישראלית מאז מלחמת ששת הימים בהנהגתו של משה דיין שנראה לעם כמשיח.
לשונו החדה של מר שריד ז"ל, הזכרון שלו, יכולת הניתוח לארועים הסטוריים בעין פקוחה מבלי להצטרף למחנה . הופכים את המונולוגים בספר רלוונטי גם כיום למי שרוצה להבין השתלשלות ארועים הסטורית ומוכן להתבונן בה דרך עיניו.
בסיום הקריאה התחושה שלי היתה שגם לאלו שלא מסכימים איתו, לכאלו ששנאו אותו ואמרו זאת בגלוי אבד "פרטנר" חשוב לפולמוס.

הקונספט המעניין של הספר - היסטוריה אלטרנטיבית של מדינת ישראל - בעיקר כשהיא מסופרת מנקודת מבטן של דמויות שלא התפרסמו ברבים, מעלה ציפיות די גדולות מהרעיון ואופן הביצוע.
אבל לצערי הרב, ספרו של יוסי שריד לא היה הרבה מעבר לספר בסדר, כזה שאני קורא אבל לא נלהב ממנו, לא אחזור אליו.
למה?
כי מהספר מצטיירת דמותו של המחבר יותר מאשר דמיון. במהלך הקריאה אני יכול בעיקר לראות את יוסי שריד מספר את הסיפורים כמו שהוא היה רוצה שהם יהיו במציאות ופחות כמו שהוא היה מדמיין אותם בצורה פנטסטית. לא הוכנסו טוויסטים, אלא רק נבחרה "הדרך שלא הלכו בה". רק הפרק האחרון עוד היה מעט יותר דמיוני עם דמותו הגדולה של דוד בן גוריון. קיבלתי תחושה ששריד בעצם אומר דרך הספר "אם הייתי שם, זה מה שהייתי עושה".
לסיכומו של עניין, זהו ספר לא יותר מבסדר, קריאה קלילה שבאופן מפתיע לנושאים שהיא מעלה, לא מציפה הרבה מחשבות בראש הקורא על "מה היה אם...?", אבל מעבירה את הזמן.

לפיכך נתכנסנו. אני לא ממש אובייקטיבית כיוון שאני שייכת למי שהעריכה את פועלו לאורך שנים ואת דעותיו של יוסי שריד. לכן קל לי יותר להתחבר לסיפורים שמספר ששזורים באמיתות היסטוריות מאז קום המדינה, ניכר בו שניסה להביא את הסיפור מהצד של הדמות המספרת אך בכל פרק הורגשה דעותיו של יוסי הסופר. בכל מקרה למי שלא מכיר פרקים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל אני ממליצה לקרוא בחום. כתיבה נעימה זורמת ומעניינת.