רומן שמאיר תקופה לא מוכרת בתולדות גרמניה: השנים הראשונות שלאחר כניעתה בסוף מלחמת העולם השניה.
השליטה נחלקת בין שלושה צבאות: רוסיה, ארה"ב ואנגליה.
הספר מתמקד באזור שבו השליטה בריטית, כשנה לאחר הכיבוש, בעיר המבורג שכמו דרזדן, נחרבה עד היסוד.
אם דרזדן היתה פעולת נקמה טהורה (על הרס קנטרברי), הרי המבורג היתה עיר תעשייתית , נמל פנים יבשתי,מספנות מחסנים ועוד ועוד.
כך שבאופן כללי, הגיע לה.
דרך אגב , אחת הפרברים הגדולים בהמבורג הוא אלטונה, ואחד המחזות בעלי העוצמה הוא "נידוני אלטונה" של ז'אן פול סארטר.
מטרת הכובשים היתה שונה, בעוד שסובייטים רצו לנצל כל משאב גרמני, החל ממומחי חלל מרגלים מוצלחים ואפילו תבואה, מטרת הכיבוש המערבי היתה, בצד ניצול משאבי ידע, שיקום גרמניה והפיכתה לכוח יוצר ובן ברית.
זאת כלקח מהסכמי ורסאי של תום מלחמת העולם הראשונה שהיו הרי אסון למנצחים ולמנוצחים.
לצורך זה מוקם מימשל צבאי ומושלים צבאיים שתפקידם להיות ממשלה עד להעברת השילטון לידי האזרחים.
הרומן מתמקד בשתי משפחות:
ריצ'ל ובעלה קולונל לואיס מורגן, יחד עם בנם אדמונד, רייצ'ל לא ראתה את בעלה מזה שלוש שנים והיא מצטרפת אליו כדי לגור בגרמניה.
בנם מייקל נהרג באחת ההפצצות על אנגליה.
ריצ'ל אטומה והיא חושבת כי "בעלה לואיס הפך לכימרה: חצי אדם חצי רעיון".
בעלי הבית שהופקע בהמבורג הם : שטפן לוברט, ארכיטקט שאישתו נעלמה בהפצצת השטיח שישרה את המבורג, ובתו פרידה בת החמש עשרה.
מסביב פריפריה של רעב, חיפוש בין ההריסות, ושוק שחור שעיקרו : סיגריות תמורת מזון.
במקום זה מתפתח פשע של כנופיות ילדים שגדלו במהירות, נערים ומבוגרים. שדרך אגב , איני בטוח כי המבורג נחלצה מהם עד היום.
ויש עוד דמויות.
הסיפור מתחיל מהגלעין המשפחתי של משפחת מורגן.
המשפחה מתאחדת בגרמניה במסגרת צבאית / אזרחית, כמו שיכוני אנשי הקבע בבסיסי חיל האויר.
בתחילה ,יש הירארכיה והגדרות מסודרות למי מגיע מה, כאשר ברור כי למשפחת מורגן מגיע אפילו דקנטר ליין, מה שלא מגיע לאלו עם הדרגות הנמוכות.
גם הילדים, בודקים את מדרג הדרגות של הוריהם.
דרך אגב, הדבר היה בעבר בארץ גם בהסעות של ילדי אנשי קבע ללימודים, והעדפה לפי דרגה ותפקיד ( בן טייס, או סתם קצין מנהלה). אני מקווה כי דבר זה עבר ונמחק.
ההירארכיה בין נשות הסגל משתנה עם הזמן לפי התרומה היחסית לפעילות החברתית.
הסיפור הוא של מפגשים של אנשים הנמצאים במרק של סביבה משתקמת. יתרונו בכתיבה האנושית של ניסיונות לבניית מירקם במשפחת מורגן ולוברט שחיים תחת קורת גג אחת.
אחת הסצינות המרשימות היא נסיון של רייצל לרכוש קשר עם בנה אדמונד.
היא מביאה לו מכונית צעצוע מפוארת ואומרת :"אני יודעת שלא הראיתי את זה מספיק, אבל אני רוצה שתדע...שאני אוהבת אותך".
ואז מוסיף המספר:" הדרך שבה הביעה זאת רק העמידה את האהבה שלה בספק במקום להוכיח אותה"..
כמה יפה ומדוייק.
כמות התמונות מסוג זה רבות מעשירות ומחכימות.
בכנופיות הנערים קיימים טקסים, מחוות והתנהגויות כדי להראות שליטה.
לדוגמה: בכנופית הילדים מופיע המנהיג והם מגישים לו קוביות סוכר. בתנאי הרעב, זהו מחווה מיוחד במינו.
כהוכחה לעוצמתו, זורק המנהיג את הקוביות לאש. אחד הילדים רץ להציל אותם , אבל לשווא.
ודוגמה אחרת לקשר: שר בריטי מגיע לעיר ומחלק חבילות מזון, מטרתו כמובן, תמונת " אסירות תודה".
התושבים קהי הרגש בגלל התנאים, לא מגיבים " כהלכה". והוא מנסה במקום אחר עם אותן התוצאות.
ולבסוף אולי הפגנה של התושבים כנגד הכובשים שסיסמתה היתה " תנו לנו את הכלים ואנו נשלים את המלאכה ".
בהקשר לזה, חשבתי איך לא ראינו הפגנה כזאת במחנות הפליטים נגד..אונר"א?
ההתמקדות בסבל הגרמני, הפריעה לי. ברור לי כי צדיקים גדולים לא היו שם.
מאידך, בתהליך הדנציפיקציה של שטפן לוברט , בעל הבית, יש הסבר מסויים שכדאי לקרוא אותו.
הסופר הצליח לגרום לי להזדהות עם שטפן כאשר הוא נדרש לענות על השאלה :" האם הוא שיחק בילדותו בחיילי עופרת?"
ושוב זה הזכיר לי המצאה דומה של פסיכולוגים בארץ שפסלו מועמדים לשירות צבאי לתפקידים מסווגים כי .."שיחקו במשחק מבוכים ודרקונים".
בסיום הספר המענין ומלא אמוציות זה, חשבתי כי בעצם המאמץ של בנות הברית המערביות הצליח להקים מדינה בת ברית ואפילו נפילת החומה היתה הוכחה לצדקת דרך זו.
