ביקורת ספרותית על The Mime Order - Bone Season Series #2 מאת Samantha Shannon
ספר מעולה

---

****




לאסקימוסים, כך אומרים בטעות, יש שבעים מלים לשלג (ולירושלמים, שבעים מלים לשלג שלא נערם (-:). לסמנתה שאנון יש לפחות מאה מלים (חלקן עם יותר מארבע עשרה אותיות) לתיאור היכולות השונות בספיריטואליזם, עד כדי כך שהיא מחלקת אותן לשבעה ז'אנרים שונים בתכלית זה מזה, ולדידה, אני מניח, אין מה להשוות בין יכולות של מדיום לאלה של קורא בקלפי-טארוט, או בין מגדת עתידות לידעוני.
אבל בינינו, כל הדבר הזה הוא חרטא של שרלטנים, לא? מגדת העתידות ההיא שנרצחה ביפו לא תכננה לצאת יום אחר כך לשופינג? והסיקי שקרא לי בקאו-סאן בכף היד לא קלע אולי ברבע ממה שאמר? טעות סטטיסטית סבירה בהחלט. בלתי אפשרי לראות וידאו של אורן זריף בלי להתפקע מצחוק (ראיתם את זה עם הלאפה והשוקולד?), ואת כל התכניות האלה של נמרוד הראל אפשר לתלות בטכניקת סוגסטיה יעילה ונרכשת ובכוחות שכנוע אמיתיים בהחלט שיש להם יסוד מדעי מוצק למדי ולא במשהו על-אנושי.
ובכל זאת רבים מאיתנו ימלמלו פסוק מתהילים בשעת-דחק, יאמינו (קצת) במזל רע ביום ששי ה-13, ייבהלו מצירופי מקרים ומחלומות בלהה שמתגשמים, לא יפתחו פה לשטן ויאמינו שהסבא הצדיק שומר עלינו מלמעלה. גם אני, ריאליסט מושבע ומצדד קבוע בצד של סקאלי ב"תיקים באפלה", נופל מדי פעם לפחים ספיריטואליסטיים פשוט כי... כי אולי בכל זאת יש בזה משהו :-).
למרות שזכרתי ש"עונת העצמות", הספר הקודם בסדרה של סמנתה שאנון, הפתיע אותי מאוד במקוריותו ובסגנון הספרותי הבוגר שלו, הגעתי לספר הזה עם ציפיות בינוניות. כל העולם הזה של דיסטופיית רוחות ורפאים, חלומות ויכולות על-טבעיות נראה היה לי, מפרספקטיבה של כמה חודשים כמשהו קצת, אה, אינפנטילי. טיפשי אפילו. הזמנתי את הספר ב"קינדל" ותחילת הקריאה בו היתה לי לא פשוטה בכלל. הז'רגון הייחודי לספר והמילים הקשות שלא תמיד הצלחתי לתרגם לעצמי בשלמותן מהגירסה העברית (של עונת העצמות) גרמו לי להתקדם בעצלתיים, מה גם ששאנון לא ממש מקלה על הקורא או מסבירה לו בסבלנות את דרכי העולם הייחודי שאותה היא בוראת, וכך אין ברירה אלא להסתובב בו כתייר, כמעט מבלי להבין את השפה, ולאט לאט, עקב בצד אגודל, להיזכר מה היה בספר הקודם או לנסות להבין דברים מתוך ההקשר שלהם בסיפור.
ככל שהתקדמתי בקריאה, הבנתי כמה דברים. אחד, הוא שהבחורה הזאת, סמנתה שאנון, היא מכשפה בעלת כישרון עצום לכתיבה ושהיא נולדה אחרי שאני התגייסתי לצבא, שזה מטורף ומדכא גם יחד. שתיים, נכון, הספר בהחלט לא מושלם, וגם בסיפור ובגרעין ההיגיון הבסיסי של העלילה נפלו כמה פגמים ונמתחים כמה חורים, אבל ראבק, הספר הזה תפס אותי לגמרי ודי מהר התחוור לי שזכרתי לא נכון ושבספר הזה אין שום דבר אינפנטילי או טיפשי. שלוש, זה שהארי פוטר כולל החלקים האפלים בו זה כמו "מיץ פטל" ליד הספר הזה, ויסלחו לי כל אוהדי הארי פוטר, אבל ההשוואה מתבקשת. קראתי את עלילותיו של הילדון הממושקף בעל הצלקת על המצח כשהייתי בערך בן שלושים, ונהניתי מאוד, אבל קהל היעד של "הארי פוטר" (כמו שאפשר להיווכח בבירור מקבוצות המעריצים ומתחפושות פורים, למשל) הוא בסביבות גיל תשע עד ארבע עשרה-חמש עשרה, בעוד ש"עונת העצמות" מרגיש לעומתו בוגר ואפל באמת, כמעט בלי שום דבר עליז, ילדותי או נוסחתי, ואני לא מצליח לחשוב על שום ספר אחר שהוא מזכיר לי באופן מובהק. קהל היעד שלו הוא בפירוש מבוגר יותר, אולי אפילו בתחילת שנות העשרים לחייו, גם כי הגיבורה עצמה מבוגרת יותר וגם כי אין בו את הקריטריונים שהופכים ספרים לספרי-נוער, כמו שטיחות רעיונית וסגנונית, חלוקה ברורה לטוב ורע או מיניות סינתטית, מעורפלת, קלישאתית או בלתי-ממומשת. וארבע, זה ששאנון בהחלט לקחה את הבעיות של הספר הראשון ועבדה עליהן ברצינות. האישיות החיוורת של פייג' מהוני (למה תרגמו את זה למארני?) קיבלה אופי ונפח, ועולם הרפאים, האימים ושאר היצורים המיתולוגיים עם השורשים הקבליים מקבל תימוכים סיפוריים מעמיקים ןמבוססים יותר.
גם הספר הזה מסתיים בסוג של cliff hanger ספרותי, ובהחלט משאיר לי טעם של עוד להמשיך ולקרוא את המשך ספרי הסדרה, ואני ממליץ מאוד למי שנפשו פתוחה לקבל סוג ספרות אחר וחושש מפנטזיה מסיבה כלשהיא, לתת לה צ'אנס (למרות שייתכן וספריו של ברנדון סנדרסון מתאימים יותר לצורך זה).

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על The Mime Order - Bone Season Series #2