ביקורת ספרותית על אור בין האוקיינוסים מאת מ.ל. סטדמן
ספר טוב

---

האסוציאציות שעולות לי כשאני חושבת על הספר הזה הן : ים, רוגע, שמים, שלווה ו...כל מיני כאלה. אני מתכוונת, רק תסתכלו על הכריכה! לא עושה לכם חשק לישון? אז כן, לפי ההרגשה שלי, הכתיבה בספר היא מנומנמת. גם כשמתוארים בו אירועים מסעירים במיוחד - הכתיבה לא מאבדת את הרוגע, את התחושה שהסופרת מסתכלת על המתרחש טיפה באדישות. יכול להיות שזו הסיבה שבהתחלה הספר שיעמם אותי - הצירוף של כתיבה מנומנמת וחוסר התרחשות של שום דבר מיוחד יוצר שיעמום. אז על ההתחלה, עשיתי הפסקה. והספקתי לקרוא הרבה ספרים עד שפתחתי אותו שוב... ותודה לאל שאכן פתחתי אותו שוב, כי, שלא תטעו לרגע! זה ספר מהמם. ברגע שהעלילה מתניעה ודברים מתחילים לקרות, הוא מהפנט.

"זה סיפור שאין בו צדיקים ורשעים, אלא בני אדם" כתוב מאחורה. וזה מאוד נכון ומאוד בולט. מתוארים בו מעשים - שאפשר אפילו לתאר כאכזריים- שאנשים נורמטיביים לכל דבר עושים. וזה איכשהו נשמע הגיוני. הסתכלתי על האדם שעשה את המעשה "וואלה לגיטימי. מבינה אותך לגמרי. יש מצב שהייתי עושה את זה" הסתכלתי על האדם שנפגע מהמעשה ושרוצה.. אהה.. לנקום, ו"כנ"ל"

משפטים שתפסו אותי:

"אנחנו חיים עם ההחלטות שעשינו,ביל. זה נקרא אומץ לב. להתמודד עם התוצאות של הטעויות שעשית"
(ויולט, אמא של אליזבת, לביל בעלה)

"אולי, ברגע האמת, אף אחד מאיתנו הוא לא רק הדבר הכי גרוע שהוא עשה אי פעם"
(טום)

בכל אופן, תקראו תקראו תקראו. תצלחו את ההתחלה המשעממת שלו ואל תשברו באמצע! פייטינג!

» ביקורות נוספות של ריצ' רצ'
» ביקורות נוספות על אור בין האוקיינוסים