ביקורת ספרותית על גורלו של אפולו - האורקל הנסתר - גורלו של אפולו #1 מאת ריק ריירדן
ספר מעולה

---

טוב, מצאתי את הספר הנ"ל בשבת שעשינו אצל בני דודים והוא היה שייך (למרבה הפלא) לבן דוד שלי, שכל זמן שקראתי עמד לי מעבר לכתף והלחיץ אותי לקרוא מהר כי הוא לא יתן לי לקחת אותו ואיך עוד לא עברתי דף נו. (התשובה היא, אגב, זה שמהירות הקריאה שלי יורדת בחצי אם עומדים לי מעבר לכתף >< ) אז בכל מקרה, קראתי בלחץ ובמהירות המרבית שהייתי מסוגלת אליה וכל הזמן עברו לי בראש דרכים לשכנע את בן דוד שלי לתת לי לקחת אותו בכל זאת אם אני לא אצליח לסיים בשבת [החל מ"הוא לא נמצא אצלינו בספריהה" (= הוא בהשאלה מלא זמן) "בבקשהה!! אני אשרת אותך עד שאחזור שוב להיות אלוהית!" (חהחה כן זה היה סוג של ראפרנס אני קורעת) עד ל"אם לא תיתן לי אותו אני אתאבד ואשלח לך 13 קלטות מאשימות!" (אני בכלל לא מושפעת מהסדרה)] אבל בסוף כן סיימתי אותו אז זה היה מאוד מרגש ואני מקווה שכולכם שמחים.

***

אולי זה רק מה שאני רוצה לחשוב, אבל מרגיש לי שזאת פארודיה מסוימת. ואחת טובה. פארודיה על האלים - כי ב3 מילים, הדמות של אפולו. קשה לי לקחת את הדמות שלו כמו שהיא, מה שנכון לגבי הרבה דמויות אחרות בסדרות האלו אבל פה זו דמות ראשית, אז. (וחוצמזה, אתם יודעים, בגלל שבדמות של אפולו יש ניגודים כ"כ חזקים בין איך שהוא רואה את עצמו ובין איך שאחרים רואים אותו, לדעתי יהיה מגניב אם בספר הבא בסדרה יהיו עוד נקודות מבט חוץ משלו. ) ופארודיה על הגיבורים היוונים/רומיים ותהילת הניצחון שלהם - כי אפולו מדבר על לשלוח חצויים למות למען האלים או לזכות בתהילת נצח למען האלים כרגיל, ואז הוא פתאום נשלח בעצמו אז זה נחמד וכל זה. תראו, אני לא מנסה לומר שהכתיבה של ריק ריירדן "התבגרה" מאוד כי זאת לא בדיוק התחושה שקיבלתי, וכן היו מאפיינים דומים לשאר הספרים ולא נפלתי כשבא הטוויסט בעלילה, אבל אולי עברה לו בראש המחשבה שהילדים שקראו פרסי בגיל 12 בערך עכשיו בני 17 וחצי (אהמ אני! ופרסי עצמו אגב בערך בגילי פה, בי"ב כמוני, וזה משעשע כי הוא ילד קטן בתודעה שלי) ואולי כדאי לתת להם קצת תובנות מעבר לפיצוצים ומפלצות ועולם בסכנה. אז הוא הכניס תובנות כאלו, על אנושיות בעיקר, לא משהו ששמתי לב שהוא עושה בספרים קודמים שלו. החרטות של אפולו למשל. כשאתה חי 4000 שנה, אין מצב שתעביר אותן בלי לעשות טעויות קריטיות, אז אהבתי שכשהוא נהיה אנושי הוא מצליח להבין אותן יותר. הידד לאנושות. וגם בלי קשר זה ספר שונה מכל השאר. אין הקצבת זמן (זה רק אני או שמ"ס הימים הקבועים שיש לגיבורים תמיד די מציק?), אין "מסע חיפושים" ממש כי הנבואה נעלמה וכזה (קורע לב, אני יודעת) ואפילו אין אויב חדש! כאילו, יש. אבל הוא כביכול תמיד הזיק מאחורי הקלעים או משהו (כן, האויב קצת מאולץ הפעם. מה לעשות. המרכיב הבסיסי של הספרים עדיין לא השתנה כמו שהייתי רוצה). עוד שינוי מרענן הוא שהפעם הגיבור כ ן יודע דבר או שניים על המיתולוגיה וכ"ו והוא זה שמסביר ל א ח ר י ם (מג למשל). למרות ש, טוב, קשה לו להיזכר במידע כי מוח אנושי חסר תועלת אבל לא נורא. אז בגלל כל הדברים האלה אהבתי במיוחד את הספר הזה מבין הספרים של ריק ריירדן.

***

ויל וניקו. הם כאלו חמודים. אני יודעת שזאת המטרה שלהם בספר אבל לא אכפת לי. הייתי קוראת בלי להסס סדרה עליהם (ואני בכלל לא אופתע אם תהיה כזאת, אתם יודעים על איזה סופר אנחנו מדברים פה.). הרגשתי שמה שעבר לריק ריירדן בראש כשהוא כתב קטעים איתם זה "רק לא קיטשי רק לא קיטשי בוא נגרום להם להתווכח בחביבות ולעקוץ אחד את השני. הא אופס. זה מזכיר מדי את מערכת היחסים של אנבת' ופרסי! וואטאבר. כנראה שזה עובד." (ניקו הוא אנבת' כמובן).
וכל זה למרות שלהרגשתי הוא דחף את הדעות שלו לגבי להט"ב בכוח, שזה מקסים נורא אבל קצת משונה כי הוא נזכר שזה חשוב לו בשלב מאוחר בהשתלשלות הסדרות שלו, ואם בלעתי את זה בהתחלה כי זה איכשהו נשמע הגיוני (זה לא) אז פה זה משהו נוסף שהרגיש לי קצת יותר מאולץ בספר הזה, והמטרה לפעמים מאבדת את עצמה אם אתה מדבר בפירוש על המסר שאתה מנסה להעביר ("אתם תוהים לעצמכם אם הפריע לי שלבן שלי יש חבר ולא חברה? טוב, נאאא." – לא ציטוט מדויק כי אין לי את הספר כרגע כידוע). הקטע הזה נכון גם לגבי השני של מגנס צ'ייס, אבל שם זה נו מילא כי הוא נזכר בחשיבות העניין כבר בפעם הראשונה שהדמות מופיעה בסדרה, לשם שינוי, והוא לא דיבר רק על הלגיטימיות של להט"ב וכמה הזוי זה לא לראות אותה כמו פה אלא גם על פגיעות שפוגעים בהם ואפשר יותר להבין את החשיבות שבמסר.

בנימה אופטימית זו, לכו גם אתם לקרוא את זה. יש הייקואים.

» ביקורות נוספות של ריצ' רצ'
» ביקורות נוספות על גורלו של אפולו - האורקל הנסתר - גורלו של אפולו #1