אף דמות כאן לא עשתה שום דבר רע.
לא יודעת מה אתכם, אבל אני אנושית. מתוקף העובדה הזאת, אני לא יכולה להתחבר לדמויות שלא עשו בחיים שלהן שום דבר רע. פה המצב הוא שתי דמויות מושלמות שעסוקות בלהיות מושלמות בזמן שהחיים קורים ומתאכזרים אליהן, ועוד כמה ניצבים. אז איכס.
הספר הזה עצבן אותי מהשניה הראשונה, ידעתי שאני לא באמת חייבת לסיים אותו בשביל לדעת את כל השתלשלות העלילה אבל המשכתי כי לא יודעת ואין לי מושג.

מכאן ספוילרים פםפם
אבל באמת שגם אתם תוכלו לדעת את הדברים האמורים למטה מהעמודים הראשונים של הספר, אז זה לא קריטי. מקוריות? תפניות בלתי צפויות? נאאא

לא באמת אלף סיבות על משקל אלף נשיקות ללמה אני שונאת את הספר הזה כי אני בהחלט יכולה למצוא אבל אף אחד לא יקרא:

*האם הייתם מחליטים לעבור למדינה אחרת ומספרים את זה לילד בן ה-15 שלכם יום לפני? לא? באמת? אם לשפוט לפי הספר הזה, זאת התנהגות לגיטית ממש. אה, ואותו ילד לא ירגיש צורך להיפרד מאף אחד חוץ מהחברה שלו.

*החברה המוזכרת לעיל שלך ניתקה קשר בלי הסבר? אה, זה כי היא גוססת מסרטן. והיא סתומה. היא רוצה להגן עליך. לא תעמוד במוות שלה. היא יודעת שאתה ככ אוהב אותה, עד כדי כך שתמצא דרך להגיע מנורבגיה לארה"ב וזה רע כי... זה פשוט רע. לכן, התכנית שלה היא למות בהפתעה :) איזה כיף?! נכון שאתה מרגיש יותר טוב עכשיו?? אתה תקום יום אחד בבוקר והיא תהיה מתה! ככה פוף :) היא אפילו חושבת שלא ישימו לב לחסרונה בביהס כי היא ענווה או משו.
זאת הנקודה שבה אני מקיאה. הנקודה שקיימת ביותר מדיי ספרים שקראתי ובבקשה שאני לא אתקל בעוד כאלה.
(מיותר לציין שהתכנית של פופי נכשלה ורון גילה שהיא גוססת כשהוא חזר אחרי שנתיים של גסיסה והיה לו נורא עצוב.)

*רגע, מה קורה איתך אחרי שהחברה המוזכרת לעיל שלך ניתקה איתך קשר בלי הסבר? עכשיו, תמרוד! תעשן ותשתה במגניבות רבה. אבל! בלי לנשק אף אחת אחרת שומע?! הבטחת לה. לבחורה שעכשיו ניתקה איתך קשר. שנמצאת במדינה אחרת. שלמיטב ידיעתך לא תראה עוד לעןלם. שנתיים. שלמות. אל תנשק אף אחת. כי הבטחת לה. זה הגיוני, אל תתווכח. (אמנם גם הבטחת לה שלא תעשן כשסבתא שלה מתה מסרטן ריאות, אבל זה לא קשור בכלל משום מה, כי אתה מפר רק את ההבטחות שבא לך).

*פופי. די לחיות בסרט ורוד ומושלם עטוף בעוד סרט. זה דוחה. בתודה. ומה זה השם הזה.

*אין עלילה. זה כמו הספר השני של דמדומים. הוא הולך, היא עצובה. ואז הוא חוזר, והיא שמחה. אה, חוץ מהפרט השולי שפה אחרי שהיא שמחה היא מתה. תכלס, חבל שבלה לא למדה ממנה קצת.

*הסוף הוא פשוט פחחח בעיניי. למצוא אלף אנשים (בקלות רבה) שיפריחו את הנשיקות שלכם (אוקיי, לא את הנשיקות עצמן, את אלף הפתקים עם התיאורים שלהן שפופי כתבה כי סבתא שלה הביאה לה צנצנת שהיא אמורה למלא באלף תיאורי נשיקות. ממש קשה לי לכתוב את זה בלי לצחוק) זה... מקסים. הי אל תבהלו מזה שהיא מתה כמצופה אבל! גם המוות לא מפריד בינהם. כמה רומנטי, אני אתחיל לשזור פרחים עוד שניה. תחזוק זוגיות עם גופה 11 שנים זה חולני. העיקר שהם ביחד בסוף לא? מי צריך אשכרה לחיות 11 שנים בכלל ולנסות להמשיך הלאה.

*כל הספר הזה הוא גלגול עיניים אחד גדול. פשוט צריך לקרוא אותו כשהעיניים תקועות על מצבן המגולגל בחיי.

*הנה בעיה. אני רוצה לרצוח את שני הגיבורים כי הם פתטיים ומעצבנים ברמות, אבל שניהם כבר מתים בסוף הספר. אם הם לא היו מתים הייתי מקדישה להם את זה מכל הלב https://www.youtube.com/watch?v=mvJjmWTg7Qo&spfreload=10 :]

*יש מלא ספרים מהסוג הזה, אבל באמת שהוא הצליח להיות גרוע הרבה יותר מכל השאר. הוא משאיר להם אבק.

*כאילו, בני נוער אדיוטים או מה? אני דיי בת נוער ואני לא מרגישה אידיוטית במיוחד (לפעמים). למה הם מוצגים ככה ביותר מדיי ספרי נוער. למה. אני רוצה להפסיק לקרוא ספרי נוער אבל אני יודעת שזה לא יקרה בזמן הקרוב כי הם נוחים, זה טראגי. הצילו. רובם לא מועילים ולא מזיקים, אבל אז יש את הספר הזה ושכמותו.

אני מרגישה שלא הבהרתי מספיק כמה אני שונאת את הספר הזה וכמה הוא עצבן אותי. כמה שאתם חושבים? אז יותר.

טוב, מצאתי את הספר הנ"ל בשבת שעשינו אצל בני דודים והוא היה שייך (למרבה הפלא) לבן דוד שלי, שכל זמן שקראתי עמד לי מעבר לכתף והלחיץ אותי לקרוא מהר כי הוא לא יתן לי לקחת אותו ואיך עוד לא עברתי דף נו. (התשובה היא, אגב, זה שמהירות הקריאה שלי יורדת בחצי אם עומדים לי מעבר לכתף >< ) אז בכל מקרה, קראתי בלחץ ובמהירות המרבית שהייתי מסוגלת אליה וכל הזמן עברו לי בראש דרכים לשכנע את בן דוד שלי לתת לי לקחת אותו בכל זאת אם אני לא אצליח לסיים בשבת [החל מ"הוא לא נמצא אצלינו בספריהה" (= הוא בהשאלה מלא זמן) "בבקשהה!! אני אשרת אותך עד שאחזור שוב להיות אלוהית!" (חהחה כן זה היה סוג של ראפרנס אני קורעת) עד ל"אם לא תיתן לי אותו אני אתאבד ואשלח לך 13 קלטות מאשימות!" (אני בכלל לא מושפעת מהסדרה)] אבל בסוף כן סיימתי אותו אז זה היה מאוד מרגש ואני מקווה שכולכם שמחים.

***

אולי זה רק מה שאני רוצה לחשוב, אבל מרגיש לי שזאת פארודיה מסוימת. ואחת טובה. פארודיה על האלים - כי ב3 מילים, הדמות של אפולו. קשה לי לקחת את הדמות שלו כמו שהיא, מה שנכון לגבי הרבה דמויות אחרות בסדרות האלו אבל פה זו דמות ראשית, אז. (וחוצמזה, אתם יודעים, בגלל שבדמות של אפולו יש ניגודים כ"כ חזקים בין איך שהוא רואה את עצמו ובין איך שאחרים רואים אותו, לדעתי יהיה מגניב אם בספר הבא בסדרה יהיו עוד נקודות מבט חוץ משלו. ) ופארודיה על הגיבורים היוונים/רומיים ותהילת הניצחון שלהם - כי אפולו מדבר על לשלוח חצויים למות למען האלים או לזכות בתהילת נצח למען האלים כרגיל, ואז הוא פתאום נשלח בעצמו אז זה נחמד וכל זה. תראו, אני לא מנסה לומר שהכתיבה של ריק ריירדן "התבגרה" מאוד כי זאת לא בדיוק התחושה שקיבלתי, וכן היו מאפיינים דומים לשאר הספרים ולא נפלתי כשבא הטוויסט בעלילה, אבל אולי עברה לו בראש המחשבה שהילדים שקראו פרסי בגיל 12 בערך עכשיו בני 17 וחצי (אהמ אני! ופרסי עצמו אגב בערך בגילי פה, בי"ב כמוני, וזה משעשע כי הוא ילד קטן בתודעה שלי) ואולי כדאי לתת להם קצת תובנות מעבר לפיצוצים ומפלצות ועולם בסכנה. אז הוא הכניס תובנות כאלו, על אנושיות בעיקר, לא משהו ששמתי לב שהוא עושה בספרים קודמים שלו. החרטות של אפולו למשל. כשאתה חי 4000 שנה, אין מצב שתעביר אותן בלי לעשות טעויות קריטיות, אז אהבתי שכשהוא נהיה אנושי הוא מצליח להבין אותן יותר. הידד לאנושות. וגם בלי קשר זה ספר שונה מכל השאר. אין הקצבת זמן (זה רק אני או שמ"ס הימים הקבועים שיש לגיבורים תמיד די מציק?), אין "מסע חיפושים" ממש כי הנבואה נעלמה וכזה (קורע לב, אני יודעת) ואפילו אין אויב חדש! כאילו, יש. אבל הוא כביכול תמיד הזיק מאחורי הקלעים או משהו (כן, האויב קצת מאולץ הפעם. מה לעשות. המרכיב הבסיסי של הספרים עדיין לא השתנה כמו שהייתי רוצה). עוד שינוי מרענן הוא שהפעם הגיבור כ ן יודע דבר או שניים על המיתולוגיה וכ"ו והוא זה שמסביר ל א ח ר י ם (מג למשל). למרות ש, טוב, קשה לו להיזכר במידע כי מוח אנושי חסר תועלת אבל לא נורא. אז בגלל כל הדברים האלה אהבתי במיוחד את הספר הזה מבין הספרים של ריק ריירדן.

***

ויל וניקו. הם כאלו חמודים. אני יודעת שזאת המטרה שלהם בספר אבל לא אכפת לי. הייתי קוראת בלי להסס סדרה עליהם (ואני בכלל לא אופתע אם תהיה כזאת, אתם יודעים על איזה סופר אנחנו מדברים פה.). הרגשתי שמה שעבר לריק ריירדן בראש כשהוא כתב קטעים איתם זה "רק לא קיטשי רק לא קיטשי בוא נגרום להם להתווכח בחביבות ולעקוץ אחד את השני. הא אופס. זה מזכיר מדי את מערכת היחסים של אנבת' ופרסי! וואטאבר. כנראה שזה עובד." (ניקו הוא אנבת' כמובן).
וכל זה למרות שלהרגשתי הוא דחף את הדעות שלו לגבי להט"ב בכוח, שזה מקסים נורא אבל קצת משונה כי הוא נזכר שזה חשוב לו בשלב מאוחר בהשתלשלות הסדרות שלו, ואם בלעתי את זה בהתחלה כי זה איכשהו נשמע הגיוני (זה לא) אז פה זה משהו נוסף שהרגיש לי קצת יותר מאולץ בספר הזה, והמטרה לפעמים מאבדת את עצמה אם אתה מדבר בפירוש על המסר שאתה מנסה להעביר ("אתם תוהים לעצמכם אם הפריע לי שלבן שלי יש חבר ולא חברה? טוב, נאאא." – לא ציטוט מדויק כי אין לי את הספר כרגע כידוע). הקטע הזה נכון גם לגבי השני של מגנס צ'ייס, אבל שם זה נו מילא כי הוא נזכר בחשיבות העניין כבר בפעם הראשונה שהדמות מופיעה בסדרה, לשם שינוי, והוא לא דיבר רק על הלגיטימיות של להט"ב וכמה הזוי זה לא לראות אותה כמו פה אלא גם על פגיעות שפוגעים בהם ואפשר יותר להבין את החשיבות שבמסר.

בנימה אופטימית זו, לכו גם אתם לקרוא את זה. יש הייקואים.

אז קודם כל, אם אתם לא אוהבים ספרים לא - סטנדרטיים, אל תתקרבו אליו.
זה מה שוודאי לחלוטין לגבי הספר הזה, ובהתחשב בכך שכל כולו ערבוב בין דמיון למציאות, קצת וודאיות לא מזיקה.

אז ככה זה היה. תראו, אני פתחתי לי לתומי את הספר, הסתכלתי בדף הזה שבהתחלה איפה שכתוב בין השאר את שם הספר במקור (הרגל מגונה שפיתחתי לעצמי לאחרונה, מסקנה : מתרגמים הם מעצבנים) והעיניים שלי קלטו שכתוב שם "JUST IN CASE". מצמצתי באי אמון, הפכתי את הספר. "...דייוויד קייס...". הפכתי אותו שוב. "ג'סטין קייס". בשלב הזה הייתי מבולבלת לגמרי, והחלטתי להתחיל לקרוא ולראות מה יקרה. בעמוד 14 נפתרה התעלומה. תנו לי לפרט:

יש ילד בן 15 וקוראים לו דייוויד קייס. הוא החליט שהגורל רודף אותו והוא אפילו צודק, אפשר לומר. עכשיו, הילד הזה מחליט גם לשנות את השם והלבוש כי בוודאי שככה יהיה לגורל נורא קשה לאתר אותו ולפגוע בו, אתם מבינים. הוא משנה את השם לג'סטין וזה משחק מילים מגניב ממש שהוא השתמש בו לבטא את החרדה שלו, השם החדש הוא 'לכל צרה שלא תהיה' (אני סולחת למתרגמת על השם של הספר כי לא היו לה יותר מדיי אופציות) ואם בעולם הזה קיים איפשהו ג'סטין קייס אמיתי, תדע שיש לך שם אדיר.
לעניינינו, הספר. זה הספר השני של מג רוסוף שקראתי. הראשון, "תארו לעצמכם שאינני", מוזר גם הוא, אבל מוזר בדרך שונה. מה שמשותף לשניהם הוא שהם מורכבים מהרבה הירהורים, כמו שכבר הזכרתי בביקורת שלי על "תארו". אבל יודעים מה, לפחות ב"תארו" יש התחלה, אמצע וסוף. עלילה קלאסית. ב"ג'סטין קייס" כלום לא ברור לגמרי, ואני ממליצה עליו לאנשים שזה לא יפריע להם.
ותשמעו, הוא גם מפחיד. כלומר, לא יודעת אם מפחיד היא בדיוק המילה, אבל בואו נאמר שהוא הגביר את קצב פעימות הלב שלי ועורר בי לחץ מסוים לפעמים?
הוא אמנם לא על מפלצות מזוויעות שתוקפות בסמטה חשוכה או משהו, אבל הוא על פחד טהור. פחד טהור מהגורל, מלחיות, מהרגע הבא. ג'סטין מדמיין את ההתרחשויות הכי גרועות שיכולות לקרות לו בכל רגע נתון ומתעסק בלפחד מהן. זה מפחיד לקרוא על פחד, עד כמה שזה אירוני. וג'סטין מת מפחד רוב הספר, אז, כן. בנוסף לפחד שלו, ג'סטין גם נואש לגמריי, הוא מסוג הילדים שיעברו לידכם ברחוב ויתחשק לכם לחבק אותם, להגיד להם לא לפחד ושהכל יהיה בסדר (רק שזה יהיה שקר אז אל תעשו את זה). וברור שאנשים נואשים כל כך ימצאו להם מישהו להיתלות בו ושיגן עליהם, ככה ג'סטין מוצא את אגנס. למען האמת, היא זאת שמוצאת אותו. היא זאת שפונה אליו לראשונה באיזו חנות בגדים ומאמצת אותו כפרוייקט הצלת העולם הפרטי שלה. אפשר לומר שגם היא נואשת בדרכה, נואשת להציל את ג'סטין.
הבעיה היא רק שהיא לא באמת מסוגלת לעשות את זה, אבל תקראו כבר ותראו.

חוץ מג'סטין ואגנס יש גם את הגורל, יש לו עמודים שמסופרים מנקודת מבטו ויש לו גם שם. תכירו, כיסמת. זה די מעצבן אותי שהדביקו פה לגורל שם למען האמת, אבל לא משנה. הגורל פשוט נהנה מלהסתכל על ג'סטין ועל הנסיונות הפתטיים שלו לברוח מפניו וזה בדיוק מה שהייתי מצפה מגורל, אז אחלה.

בקשר לדמיון והמציאות המעורבבים שהזכרתי מקודם - קורים בספר כל מיני דברים שלא ברור אם הם קרו בראש של ג'סטין או במציאות. יש לג'סטין כלב דמיוני, למשל. עד פה הכל מעולה, רק שחלק מהאנשים האחרים כן רואים אותו, מה שגורם לקורא להטיל ספק באמיתיות של האנשים האחרים וזה די עושה כאב ראש לנסות להבין את הפואנטה לפעמים. חוץ מזה; בין הדברים שבמסגרת ספק דמיון ספק מציאות, הוא שומע את הגורל מדבר אליו, יש לו חבר שאף פעם לא מתעייף מריצה ואחיו הקטן, צ'רלי, שהוא בן שנה בערך מאיית לו משפט מקוביות משחק.

וואי רגע, בואו נדבר על צ'רלי.

הסופרת כתבה את הדמות של צ'רלי ככה שהוא חושב כמו אדם בוגר לחלוטין וחכם ורק לא יכול לבטא את מחשבותיו העמוקות אל העולם. זה משעשע למען האמת. אני לא חושבת שהיא התכוונה שזה ישעשע אבל זה בכל זאת שיעשע אותי. אתם מכירים את הרגע הזה שאתם עם תינוק לבד ואז הוא מסתכל עליכם והמבט שלו מטריד את נשמתכם? כי קורה לי הרבה. בייביסיטרים, יאיי. יכול להיות שזה סתם בגלל שלתינוקות יש עיניים גדולות יחסית אז נעיצת המבט שלהם אפקטיבית, או בגלל שאני לא אוהבת שנועצים בי מבטים, אבל לדעתי זה בעיקר בגלל שאין לי דרך לדעת מה הם חושבים, אז ברור שאני מניחה את הגרוע מכל. ואם עשיתי קודם לכן משהו שאני מתחרטת עליו ואז התינוק ינעץ בי מבטים, אני ארגיש אשמה. בכל מקרה, אם מג רוסוף צודקת בתיאוריה שלה אז יש לי סיבה להיות מוטרדת XD
אבל תחשבו על זה, באמת נראה לכם הגיוני יותר שכל מה שעובר לתינוקות בראש זה 'אוכל' 'עייף' 'שינה' וכאלה?
...אני מניחה שכן. אבל זה לא משנה. האפשרות שבספר מגניבה יותר וזהו.
וצ'רלי אגב הוא לא היחיד שלא ממש מתנהג בהתאם לגילו. יש גם את דורותיאה, שהיא האחות הקטנה של פיטר (החבר שאף פעם לא מתעייף מריצה), היא בסך הכל בת 11 ומתנהגת כמו בת 30. זה ממש צרם לי. אני לא חושבת שבגיל 11 ידעתי מה זה מלנכוליה, לצורך העניין, או שנהגתי לדבר בחומרה אל ילד שנמצא בתרדמת בבית חולים ולהפציר בו למות כבר.

בגדול, מה שאני חושבת שקרה בספר הזה, זו הקצנה מכוונת של כל מה שנער מתבגר עשוי להרגיש. הסופרת לקחה פה תשוקה, בלבול, אהבה, פחד וכל מיני כאלה ודחפה אותן עד אחרי הקצה. כשהיא סיימה, היא לקחה את הסביבה של הנער המתבגר, והקצינה גם אותה כדי לגרום לנער לאבד את השפיות סופית. הורים אדישים לחלוטין (רוב הספר), חברים שספק אמיתיים, הרבה אנשים מנוכרים כלפיו (בבית הספר) וגורל אכזרי. לכן, האם אני חושבת שזה "ספר התבגרות מדויק ואמיתי עד כאב" כמו שכתוב מאחורה? לא ממש, אבל אם תקלפו כמה שכבות אתם עשויים למצוא קצת דיוק ואמיתיות. טוב, האמת שבעיקר כאב.

*

"הוא התבוסס כולו בתוך ה"מה היה קורה אם". משקלו של הדבר הזה נכרך סביב קרסוליו ומשך אותו מטה."

פאן, כפי שאתם רואים.

הספר הזה החליא אותי. כן, זאת מילה חזקה. אבל מה לעשות, גם הרגשות שהוא עורר בי היו חזקים.
שלא תבינו לא נכון, זה ספר מאוד ראוי. הוא ראוי להיגרס על ידיה של אחותי הקטנה (שכבר לא בגיל של לקרוע ספרים אבל לא משנה כרגע) לחתיכות זעירות שאותן צריך לשרוף כדי שלא תהיה שום עדות או משהו לקיומו ושאנשים תמימים וטובים לא יפלו בפח ויקראו אותו בטעות חלילה וחס רחמנה ליצלן.

"היי בואיי תראי מה הבאתי לך! ספר לקרוע!"
"כן. לקרוע."
"כל הכבוד. אני גאה בך *: "
"לאא אמא מה את עושה?? היא באמצע שירות חשוב לאנושות!!"

הממ.
בואו נעשה את זה מסודר:

דמויות - מינוס 2,935,678 מתוך 10, אוקיי?

כי:

אווה.
אז אף אחד פחות או יותר לא קורא לה אווה. הדמויות רואות לנכון להמציא לה כינויים מפה ועד אוסטרליה - אמרלד (בגלל העיניים המדהימות למות שלה כמובן, שכל מי שנתקל בה חייב לומר משהו עליהן גם אם זה חסר טקט בצורה בוטה), נסיכה (בגלל ש..? עזבו הלכתי להקיא), ילדה (היא בת 20 בערך אוקיי? זה נכון שאם לא תדעו את פיסת המידע הזאת תוכלו בקלות לחשוב שהיא בת 3 אבל בכל זאת, "ילדה" זה כינוי משפיל כשהוא לא מתייחס לילדות לדעתי האישית. גם בשירים מזרחיים זה מעצבן אותי כל העניין הזה. אם זה בצחוק אז סבבה, אבל זה לא) , יפייפיה (כן, זה כינוי. זה לא שאומרים לה "את יפייפיה" כציון עובדה, זה "יפייפיה בואי רגע" "יפייפיה לכי לשם". ממש שם חדש שמנציח את מה שבאמת חשוב -__- ), חתלתולה (אני מרגישה קיא חדש עולה לי בגרון), ומדגסקר (אלא מה?). טוב. אם שכחתי כינוי כלשהו (מה שהגיוני בהחלט) אני ממש מתנצלת. זה לא יקרה שוב. בעיקר בגלל שאין לי שום כוונה להמשיך את הסדרה הזאת.
אז מי זאת אווה? בחורה תלותית, מפונקת, תמימה, נכנעת ואחת שמקבלת פקודות והוראות בלי התנגדות. אם היא כבר מתנגדת זאת תהיה התנגדות ילדותית ומעוררת רחמים.
לא רק הדמות של אווה בפני עצמה מעצבנת אותי. מעצבנים אותי גם היחסים בינה לבין כולם. היחסים בינה לבין אית'ן,שהם ההגדרה המילונית ליחסים לא בריאים בעליל, היחסים בינה לבין כ ל גבר אחר שם כי כמובן שכל גבר שהיא נתקלת בו מתאהב בה נואשות ומדמיין אותה כשהוא שוכב עם אחרות (אהמ אנטולי) או לחילופין סתם מנסה לאנוס אותה (אהמ אלכס). אפילו היחסים בינה לבין לילי, שהיא על תקן הילדה החמודה, מעצבנים אותי. כל כך מתוקים, דביקים ולא אמינים בשיט.

אית'ן.
אז מה יש לנו כאן. חייל שלא השתחרר נפשית מהצבא ככל הנראה, אז הוא נוהג לפקד על אזרחים בזמנו הפנוי.כולל על אהובתו הנערצת אווה. אית'ן הוא אטום. אם אווה היא רגשנית ומתוקה עד בחילה אז אית'ן אדיש. לפחות עד שזה מגיע לאווה או במיוחד לאווה+גברים אחרים שמאיימים ברוב חוצפתם על הנקבה ששייכת לו, כי אז הוא נהיה קנאי, מגונן מדי, עצבני ואלים. הוא גם חושב משום מה שיש לו את הזכות להגיד לאווה מה ללבוש, מה לשתות ומה לעשן ( או יותר נכון, מה לא ללבוש, לא לשתות ולא לעשן).

לילי.
אז כמו שכבר אמרתי, לילי היא על תקן הילדה החמודה. הם אשכרה לוקחים אותה כמו בובה ניידת נוטפת שמחה ואושר וכשנתקלים במישהו עצוב אז "לילי לכי תחבקי את מריה". כאילו מה?? ילדות בנות שש לא מתנהגות ככה ומטפלות במסירות בבחורה שהן לא מכירות! או בכללי מתחברות לאנשים מבוגרים בפחות ממאית שניה! אחותי בת שש לעזאזל. (ו הנה היא מופיעה בביקורת הזאת שוב..).

גברים אחרים שהם לא אית'ן.
להם יש תפקיד נורא משמעותי. להתאהב באווה ולעצבן את אית'ן. יאיי. אני באמת חושבת שאם הייתי גבר הייתי נפגעת מאיך שהם מוצגים פה, כיצורים שההורמונים נטו מניעים אותם.

נשים אחרות שהן לא אווה.
להן יש תפקיד משמעותי אפילו יותר! לקנא באווה ולהתאהב באית'ן. יאיי כפול.

השמטתי בגסות את ג'ונתן ונטלי, שהם זוג מקסים (מרכאות כפולות) כי באמת שלא מקדישים להם יותר מדי עמודים. הם פשוט לא אווה ואית'ן, אתם מבינים.

כתיבה - אותו דירוג. לא, יודעים מה? אפילו פחות. מינוס 23,567,877,655,454 מתוך 10 בשבילכם. כי בחיי, יכולת כתיבה זה הדבר הכי בסיסי שסופר צריך שיהיה לו אם הוא רוצה, ובכן, לכתוב! אז אין לך רעיונות טובים לעלילה, סבבה. אז הדמויות שלך גרועות, אחלה. לפחות תדע ל כ ת ו ב. אני אפילו לא מדברת על כתיבה מעניינת, מושכת, מגניבה. רק כתיבה תקנית למען השם! דנה יקרה, את פשוט מוכיחה שוב שישראלים לא יודעים לכתוב. למההה?
אז כן. הכתיבה פה נ ו ר א י ת במלוא מובן המילה. היא עוברת באמצע משפטים בין גופים באלגנטיות מה שמקשה על ההבנה ומבלבל מאוד. פשוט אי אפשר לכתוב ככה ספר!

עלילה - אני אהיה מפרגנת פלוס פלוס ואתן 1 מתוך 10.
אז היא אמנם לא מקורית (חלקים מהעולם מושמדים, חבורת ניצולים יוצאת למסע אל המקומות שלא הושמדו וזבל כזה שנתקלתי בו כבר כ"כ הרבה פעמים) , משעממת ונמרחת אבל היא לא גרועה בצורה ממש ממש מזעזעת כמו הדמויות והכתיבה. הא, ואני מדברת על העלילה המרכזית בלבד כן? כי בתחום הרומנטי אנחנו חוזרים למינוסים.

שם - 1 מתוך 10 גם.
"התשוקה לשרוד?" ברצינות? למה זה לא הדליק לי נורה אדומה.

כריכה - 5 מתוך 10.
אין כ"כ מה להוסיף. אם הדבר הכי טוב בספר זה הכריכה שלו זה אומר הרבה.

בקיצור, ספר גרוע. מאוד. מאוד. מאוד. מאוד. לא מאחלת לאויבים שלי שהוא יתגלגל לידיהם. אני מתחרטת שקראתי אותו ואני רוצה את הזמן שלי בחזרה!!! יכלתי לעשות בו דברים הרבה יותר מועילים כמו לישון או משהו.

יצא לי לחשוב על זה. עוד לפני שקראתי את "המדריך לימים הקרובים" יצא לי לחשוב על זה.
יצא לי לחשוב על מה היה קורה אם הייתי עוברת בחיים דברים אחרים לגמריי, דברים בלי קשר לפעולות שלי. הגעתי למסקנה שהתרחיש הזה לא אפשרי כי הייתי היום בנאדם אחר לחלוטין במקרה הזה. אם בגיל צעיר הייתי צופה ברצח מקרוב או טסה לרומניה או מתייתמת (טפו טפו וזה) זה היה משנה בי משהו. משהו באופי הבסיסי שמרכיב אותי. כי האופי שלנו נקבע לפי החוויות שאנחנו עוברים, הדברים שאנחנו רואים, שומעים, מריחים. הם משפיעים על הצורה שבה אנחנו מגיבים ומתנהגים. כל דבר משפיע. לצורך העניין, אם הייתי נולדת במדינה אחרת למשפחה אחרת והיו לי חברים אחרים ובית ספר אחר - ככל הנראה גם אני הייתי אחרת, אפילו אם השם והמראה שלי היה נשארים אותו דבר.

יואב בלום לקח את הנקודה הזאת והמציא עולם שבו ניתן לשפוך חוויות לתוך בקבוקי אלכוהול או דברי מאכל: בנאדם יכול ללכת לטיול בפריז, להכניס את החוויה הספיציפית הזאת לתוך שוקולד וככה מי שיאכל מהשוקולד ירגיש כאילו הוא חווה בעצמו טיול בפריז. זה גאוני. בספר, הוא מציג את החיוביות שטמונה ברעיון הזה, האפשרות להכניס לאנשים שמרגישים כשלון כמה הצלחות יכולה להרים אותם. מצד שני, הוא מציג גם את השליליות של העניין - את מה שיכול לקרות אם הידע הזה נופל לידיים לא נכונות. וכמו כל ידע שנופל לידיים הלא נכונות, רק דברים רעים. כל חוויה שאנשים עוברים משנה אותם, אנחנו מדברים פה על יכולת לשנות אנשים; לשנות להם אפילו אופי, דפוסי חשיבה והתנהגויות במקרים מסוימים.

אני חושבת שזה ספר מעולה. אולי פחות מ"מצרפי המקרים" כי שם היה בסוף טוויסט גאוני, אבל מעולה בדרכו. היה לי כיף לקרוא אותו, הוא שונה. הוא לא עונה על ההגדרה הרגילה למילה "ספר" ואהבתי את זה מאוד.

נכון, הוא מתחיל קצת לאט, עם קצת קטעים משעממים. אבל די מהר נכנסים לעלילה ומתחילים להבין מה קורה ומי נגד מי. ונכון, היה את השינוי שבן עובר, אולי הייתי רוצה שהוא יתרחש אחרת. פחות יראה כמו איזה קסם או משהו... וזה גם באמת קצת מעצבן שלא היה הסבר על הספר שבן קנה שפונה אליו ומדריך אותו אישית - איך הוא פועל ומי בדיוק הסופר, אבל אולי הדברים האלו נבעו מהרצון להכניס בכוונה אלמנטים על טבעיים כמו ב"מצרפי המקרים".

בכלל, אתם יודעים, נדמה לי שמצאתי טעות בספר. בעמוד 294 כתוב ש"ליאון זיהה את הקול" ומיד אח"כ - בעמודים הבאים - מתייחסים לקול כאל "הזר" ולא משתמשים בשם שלו. אז או שלא הבנתי משהו או שזאת פשלה (: קיצור, אם קראתם את הספר והבנתם מה שאני לא הבנתי בקטע ההוא, תעדכנו אותי... אני אתבאס. אני חולה על למצוא פשלות כאלה בספרים, יש לי אחת ב"שלם יותר מלב שבור" ושם הפשלה וודאית.

בכל מקרה,
אני חושבת שיש ליואב בלום הבנה עמוקה על בני אדם, הכתיבה שלו יפה, מצחיקה ואפילו מרגשת לפעמים. אם יצא עוד ספר שלו, אני ארוץ לחפש אותו. תודה אלוהים, גם אם לא פרגנת ביותר מדיי סופרים ישראליים טובים, לפחות שמת כמה.

חד משמעית, זה ספר מתחכם. ואני לא מאוד אוהבת שספרים מתחכמים איתי. פה בספר הזה ספיציפית, ההתחכמות מרגישה לי מאולצת ומתאמצת לפעמים. למשל, הדמויות חוזרות אחת אחרי השניה בעקביות. זה כנראה אמור להיות עמוק ובעל משמעות נשגבת. לדעתי , זה סתם מוזר. תראו דוגמאות:

~~~
"מה אתה מתכוון לעשות היום?" זה נשמע כמו קריאת תיגר.
"אני מתכוון להצטרף לכנופיה."
"לא מצחיק."
"אני מקסיקני. זה מה שאנחנו אמורים לעשות, לא?"
"לא מצחיק."
"לא מצחיק," אמרתי. טוב, לא מצחיק.
~~~
"הכללים משתנים," אמרתי.
"הכללים משתנים," אמרה.
~~~
"כן, כן" אמרתי.
"כן, כן," הוא אמר.
~~~
"מוזר," אמר.
"מוזר," אמרתי.
~~~
"יותר מדי זיהום אור," אמר.
"יותר מדי זיהום אור," עניתי.
~~~

אוקיי, תאמינו לי כשאני אומרת שאלו רק טעימות. יש מלא חזרות מציקות כאלה. אבל הבנתם את הפואנטה.
בנוסף, העלילה די צפויה ולא חסר שם קיטשיות. והסוף גם אולי טוב מדיי - המשפט האחרון בספר כזה... לא יודעת. אני יכולה לחשוב על משפטים טובים יותר לסוף. וההורים של ארי מתחילים את הספר בצורה מסוימת, כשהאבא מנותק לחלוטין ושקוע בהלם קרב, ומסיימים אותו כהורים הכי תומכים ומבינים בעולם. תשמעו, תהליכים זה סבבה, אבל צריך להיות להם גורם! אנשים מבוגרים לא משתנים ככה סתם ביום בהיר רק בשביל לתרום לחיוביות של הסוף ><
אפרופו הורים, האמהות של ארי ודנטה דומות במידה הזויה 0.0

טוב, אבל למרות כל זה ,אני בכל זאת אוהבת את הספר הזה מאוד. הוא גרם לי להרגיש בעוצמה, הוא גרם לי לקרוא את העמודים האחרונים במהירות שיא ובמתח ולרצות שיהיה סוף טוב. וזה המדד - כשאתה רוצה מכל הלב שלדמויות יהיה טוב, סימן שאכפת לך מהן ושהן נגעו בך לפחות קצת. הדמות של ארי באמת נגעה בי, אני חושבת שהבנתי את המניעים שלו, למה הוא שונא פתאום בלי סיבה נראית לעין, למה הוא עושה את מה שהוא עושה. אז אני לא מתחרטת שקניתי את הספר הזה, הוא שווה קריאה שניה גם אם הוא לא מושלם.

אני אתחיל בלדבר על הסדרה הזו בכללי. "להתבגר" (שם מצער, אכן).
אני חושבת שקראתי את כולה. את רובה בטוח. ארור תהיה חוסר ביכולת להפסיק סדרות באמצע. הקטע הוא שהתחלתי אותה לפני כמה שנים טובות, ועדיין, כשאני רואה אחד חדש מציץ אלי מהמדף בספריה אני לוקחת אותו. ולא כי זו סדרה כל כך מדהימה, היא ממש לא. היא מסוג הסדרות שהייתי צריכה לסיים בערך בתקופה שהתחלתי כי היא פשוט לא מתאימה לי עכשיו, כשהתבגרתי (שמתם לב למשחק המילים?XDׂ). זאת סדרה כדי לשרוף זמן, להביט בעלילות צפויות, להיאנח ותו לא.

אז אחלה רעיון דווקא יש. לקחת כיתה ולכתוב כל ספר מנקודת מבט של ילד אחר על אותן סיטואציות ואותם אנשים זה מגניב. אותי לפחות.
אבל בנוגע לביצוע... פשוט לא. לפעמים הדמויות רואות את המציאות בצורה שונה עד כדי כך שזה מאבד מהאמינות (ירון ויעל לדוגמא) ויש כל כך הרבה סתירות בין ספר לספר שזה משגע. זאת, אגב, הבעיה המרכזית של סדרת "39 הרמזים" וההמשכים שלה, חוסר עקביות. שם אפשר להאשים בבעיה הזאת את העובדה שכל ספר בסדרה נכתב ע"י סופר אחר... אבל פה? אותה סופרת כתבה הכל!

אז ככה, אני פשוט אגיד את זה : ראיתי את סדרת הטלוויזיה שעשו על "להתבגר". אין לי מושג מה עבר לי בראש, נשבעת. כנראה הנחתי שאולי הסדרה הזו תיפול על עורכים מדהימים שיקחו את הרעיון המעולה ויתעלמו מכל הבעיות שיש בה. טוב, אז זה לא מה שקרה. הקשר בין רוב הדמויות שם לדמויות בספרים מקרי בהחלט (לא שהדמויות בספרים כאלה טובות אבל בכל זאתת), העלילה שונה לגמרי גם היא. הפכו אותה לעלילה בנאלית של סדרות נוער ישראליות, משהו על חוג לקולנוע. ובכלליות, אפשר להגיד שהיא סדרת נוער ישראלית רגילה . שזה רע. מאוד. בעצם, חוץ מהקטע של ההומואים שהכניסו שם אלוהים-יודע-מאיפה כי בזה לא נתקלתי עדיין בסדרות נוער ישראליות. וכן כן, אני מודה שראיתי כמה. הילדה הקטנה והטיפשה שהייתי בכיתה ז חשבה שזה לגיטימי לראות גאליס. תודה אלוהים, שקיבלתי שכל מתישהו והפסקתי. תודה. היי יש לי חברות בגילי שעדיין רואות גאליס, אגב. בא לי לעשות סקר, תכתבו למטה בתגובות אם אתם/חברים שלכם רואים גאליס בהנחה שלא סיימו לשדר אותה. לא תקף לגבי אלו מבינכם שהם בני 10 או משו.

בואו נעבור לשוחח ( = לדבר לעצמי ) על הספר הספיציפי הזה . להיות מפורסם . כן. הוא לא משו. במילים עדינות ביותר. יכול להיות שאני מחמירה איתו ככה כי באותו יום שגמרתי אותו התחלתי וסיימתי את "חיים יקרים, אתם דפוקים" שהיה כזה טוב והשוואה בינהם מגוחכת מהיסוד, אבל הוא בכל זאת לא משו.

אביתר, הגיבור של הספר, עצבן אותי כל כך! אני אתקצר לאלה שלא קראו את הספר הראשון שלו "להיות שונה" : הוא היה מתבודד, שקט, עם חברה אחת בשם מאיה שנפל ברשתה של נופר שהיא המלכה של הכיתה או וואטאבר ואז הוא ניתק קשר עם מאיה וליבו השביר נשבר ע"י נופר. נוגע ללב מה?

אז בספרינו הקט, אביתר פתטי והדברים שמעסיקים אותו פתטיים. הוא עדיין מאוהב בנופר אחרי שהיא שברה את ליבו (השביר) ככה, ומחליט לפתוח פרופיל חדש בפייסבוק ולתקשר איתה בשם בדוי. בנוסף, כמו מטומטם הוא חושד בכולם בצורה לא ראציונלית בכלל. למשל, מגיע לכיתה ילד חדש בשם נבו, שבמילים ברורות מצהיר באזניו על הכוונה שלו לצאת עם נופר ולזרוק אותה, כנקמה. אז מה אביתר עושה כשנבו ונופר מתחילים לצאת? ברור, מתעצבן ויוצר קשר עם הקראש של נבו כדי לפגוע בו. אתה דפוק ,בנאדם. וזה מתדרדר: כשנבו שומע על זה הוא יוצר קשר עם מאיה, כדי להחזיר לו. אתם מצליחים לקלוט את רדידות העלילה או שזאת רק אני שמנסה לשחות ונכשלת לחלוטין?

אביתר גם מתנהג בצורה מציקה ; כשקוראים לו "גאון" הוא כותב " וידוי קטן: אף פעם לא חשבתי דבר כזה על עצמי" וואו, ילד, סחתיין על הוידוי, מחיאות כפיים? זה אנושי ונורמלי בכלל שבנאדם יחשוב על עצמו שהוא גאון? "...איך ייתכן שאני גאון ואף מורה שלי, מאז כיתה א', לא הבחין בזה?" כי אתה לא. כי אתה פשוט לא.

חוץ מזה, קיבלתי את הרושם שהסופרת חושבת שבני הנוער מטומטמים. או לפחות, הקוראים של הספר הזה (תשמעו... בקשר לזה....). כשהזכירו את מארק צוקרברג היא אשכרה כתבה בסוגריים (זה שהמציא את הפייסבוק). אני לא יודעת, גם הדמויות תמימות עד כדי בחילה לפעמים (נופר, לשפוך את הלב לפני מישהו בפייסבוק שהכרת לפני שניה והוא הודה שהוא לא מי שאת חושבת שהוא זה לא חכם.)

גם לא הבנתי כל מיני קטעים מוזרים שהיו שם - כולם מפרשים את הספר שאביתר כתב בצורה אחרת וזה גורם לו להרגיש אשם. סיריסלי? תרגיש החמצה כי לא העברת את מה שרצית, אבל אשמה? מה הקשר בכלל? גם רונה (הקראש של נבו) אשכרה צועקת עליו בגלל זה ובאה אליו בטענות שהוא לא הסביר לעורכת שלו על מה הספר באמת נכתב.

בנוסף, אביתר גם מתלהב שהוא כביכול הדף את נופר כשהיא שולחת לו בעקבות יציאת הספר שלו לאור "נלך לחגוג מתישהו?" והוא עונה "אולי" . אלוהים, מה אתה מתלהב? לזה לא קוראים ליבש/לסנן או משו אחר שמגיע לילדה הזאת אחרי מה שהיא עשתה לך!

אוף, תשמעו, זה פשוט ספר גרוע ולא מציאותי בנעל. זה הכל. זה ספר שמתאים אם בא לכם לקרוא משהו כדי להעביר זמן בנחת בלי להתעמק בעלילה או בדמויות. יש בסדרה הזו ספרים טובים יותר. או לחילופין, ספרים שקראתי בגיל צעיר יותר ולכן כושר השיפוט שלי לקה בחסר בנוגע אליהם (;

תקראו את הספר הזה. תקראו אותו.
אם רע לכם - הוא יעשה לכם רק טוב. ומי כמוני יודעת! התחלתי לקרוא אותו בשבת, כשנמאס לי ללמוד למתכונת בתושב"ע שתהיה לי מחר [מסקנות: אסור לעשן, אסור להלין שכר, צריך להוכיח,צריך לתת צדקה.... אוקיי. אני אעצור פה כי אני אדם נחמד ובעל חמלה. וויש מי לאק]

"סיפורי חייו של מר פיקרי" זה שם מדויק לדעתי. הרי כשאנחנו כותבים בכותרת של ספר "סיפור חייו של ___" אנחנו בעצם מתיימרים לספר את כל המהות של אותו אדם. ואנחנו לא יכולים לעשות זאת אפילו אם נרצה. לעומת זאת, "סיפורי חייו" לא מתיימר לעשות כלום, רק לקחת כמה מהסיפורים שמרכיבים את המהות השלמה של האדם ולספר אותם.

הגעתי אל הספר הזה בגלל המחברת. גבריאל זווין כתבה את סדרת "הבכורה" ואהבתי את השניים הראשונים של הסדרה הזו [אני צריכה שיתרגמו את השלישי לפני שאשכח את שאריות העלילה שעוד נותרו לי בראש! אררגג].
האמת שחשבתי בהתחלה שזה ספר עם סיפורים קצרים על אותו אדם [התברר לי שזה לא ממש ככה] ולא יוצא לי כ"כ לקרוא ספרי סיפורים קצרים אבל חשבתי לעצמי, "למה לא?" . וזה מה שגם אתם צריכים לחשוב לעצמיכם בפעם הבאה - וחייבת להיות כזאת אם אתם מגדירים את עצמכם אנשים שאוהבים ספרים - שאתם הולכים לספריה או לחנות ספרים. כי, תשמעו, אני יכולה בהחלט לתת לכם סיבות ל"למה כן" אבל ל"למה לא" אין לי תשובה (:

אז למה כן?

הכתיבה. מצד אחד ספרותית ולא רדודה, מצד שני מצחיקה בטירוף. זאת בדיוק סוג הכתיבה שאני אישית אוהבת. היא גרמה לי, במיוחד בהתחלה, לצחוק אפילו מהדברים הלא באמת מצחיקים [מה פתאום, זה לא קשור לעובדה שהתחלתי לקרוא את הספר הזה באיזור 1:00 או 2:00 בלילה]
למשל , בתחילת הספר; אמיליה, שהיא סוכנת חדשה של חברת הוצאה לאור, מגיעה לחנות הספרים של מר פיקרי באי אליס על מנת לשכנע אותו להזמין מהם ספרים. הוא לא ממש משתף איתה פעולה, בלשון המעטה. אז היא מנסה לתהות על קנקנו ולהבין מה הוא אוהב לקרוא:

"אמיליה מניחה את העותק על השולחן."אשמח אם תיתן לי הזדמנות להתוודע לטעם שלך," היא אומרת, ומרגישה קצת כמו דמות בסרט כחול."

אחרי שהשורה הזאת גרמה לי לגחך, מר פיקרי מחליט לתאר לה במפורט אילו סגנונות ספרים הוא דווקא לא אוהב:

"אני לא אוהב פוסט-מודרניזם,זירת התרחשות פוסט-אפוקליפטית, מספרים פוסט-מורטם או ריאליזם מאגי. לעיתים נדירות אני מתרשם מכל מיני אמצעים ספרותיים צורניים,מתוחכמים לכאורה, מספרים שמודפסים בגופנים מרובים,מתמונות שנמצאות במקומות לא נחוצים - בקיצור, מגימיקים מכל הסוגים. אני סולד מסיפורת על השואה או על כל טרגדיה עולמית אחרת - ספרי עיון בלבד בבקשה. אני לא אוהב שעטנז ז'אנרים א-לה רומן הבלשים הספרותי או פנטזיה ספרותית. ספרות צריכה להיות ספרות, וז'אנר צריך להיות ז'אנר, וההכלאות ביניהם לא מולידות בדרך כלל שום דבר משביע רצון. אני לא אוהב ספרים על ילדים,בעיקר לא על יתומים, ואני מעדיף לא להעמיס על המדפים שלי ספרות לנוער. אני לא אוהב שום ספר שיש בו יותר מארבע מאות עמודים או פחות ממאה וחמישים עמודים. אני נגעל מרומנים שחיברו סופרי צללים למען כוכבי תוכניות ריאליטי, מספרי ילדים של ידוענים, מממאורים של ספורטאים, ממהדורות לרגל יציאת הסרט-המבוסס-על, מהצעצועים שנלווים אליהן וגם- ואני מתאר לעצמי שלמותר לציין- מערפדים. אני ממעט להחזיק ספרי ביכורים, ספרות נשים קלילה, שירה, או תרגומים משפות זרות. הייתי מעדיף לא להחזיק סדרות, אבל פנקס החשבונות מחייב אותי..."

אני חייבת להודות שאת חלק מהמילים בכלל לא הבנתי [פוסט-מורטם? בארור] אבל זה לא מנע ממני להשתעשע עד מוות ולהסכים עם אמיליה שמהרהרת בינה לבין עצמה לאחר מכן הוא צעיר מדי בשביל לאהוב כל כך מעט.

אז.כן.

מר פיקרי או בשמו הפרטי איי-ג'יי הוא דמות עם אופי.

"איי-ג'יי... לא מאמין במעשים אקראיים. הוא אדם קורא, ולפיכך הוא מאמין בהבניה. אם במערכה הראשונה מופיע אקדח, חסר לו שהוא לא ירה במערכה השלישית. ובמילים אחרות, איי-ג'יי מאמין בנארטיב."

הוא דמות שמוצאת פתאום בחנות הספרים שלה תינוקת בוכיה בת שנתיים עם פתק הסבר קצר ושואלת אותה "מי את, לעזאזל?".
ואז הוא נאלץ לחשוב על דברים כמו מה תינוקות בני שנתיים אוכלים?? ורואה חובה מוסרית בלחנך את התינוקת לא לפזר את אהבתה בקלות רבה מדי -

"הבת'ך."
"אוהבת אותי? את בקושי מכירה אותי." אומר איי-ג'יי. "ילדונת, אל תחלקי את האהבה שלך ככה לכל דכפין." הוא מקרב אותה אליו. "עשינו חיים יחד. שבעים ושתיים השעות האחרונות היו מענגות, ומבחינתי גם בלתי נשכחות, אבל יש אנשים שלא אמורים להישאר יחד כל החיים."
היא נועצת בו את עיניה הגדולות , הכחולות והספקניות."אוהבת'ך," היא חוזרת ואומרת.
"....את מדאיגה אותי. אם תאהבי את כולם, בסוף רוב הזמן תיעלבי ותיפגעי. אפשר להגיד שביחס לאורך של החיים שלך עד כה, את מרגישה כאילו את מכירה אותי די הרבה זמן. תפיסת הזמן שלך באמת מעוותת מאוד, מאיה..."

הוא מתנסה לראשונה בחייו בגיל מאוחר למדי בגידול תינוקת, מאיה. ומאיה גורמת לו לאהוב אותה, היא גורמת לו להיות אכפתי יותר לעולם שסביבו:

"הדבר הכי מרגיז זה שמרגע שאדם מגלה שאכפת לו מדבר אחד, פתאום מתחיל להיות אכפת לו מהכל."

חוץ מזה שלאחרונה, בגלל חוסר בזמן או בכח או ברצון, אני מסיימת מהר רק ספרים טובים מאוד [והוא אחד כזה לגמרי אם חמשת הכוכבים והחפירות שלי עד עכשיו לא הבהירו את זה] או ספרים קצרים מאוד [אוקיי, בסדר, אני מניחה שהוא לא ארוך במיוחד אבל 249 עמודים לא הולכים ברגל. אגב, הם מתאימים להגדרה של מר פיקרי - פחות מ400 ויותר מXD150 לא יכולתי שלא לשים לב] ואת הספר הזה סיימתי מהר יחסית, אז זה אומר הרבה.

בכל אופן, עכשיו הרשו לי להגיד לכם למה לקרוא את זה על דרך השלילה כמו מר פיקרי ושליליותו לעיל. כן, נו, אני יודעת שזה לא קשור במיוחד אבל תסלחו לי, אני מנסה להתחמק מללמוד לתושב"ע[יש איסור מדאורייתא לעש-בסדר! אני מפסיקה!]. תקראו את הספר הזה כי הוא לא:

* ספר עם גיבורה בת משו-עשרה מהממת-שיואו-מושלמת-מדהימה-הורסת שמתאהבת בנער בן משו-עשרה מהמם-שיואו-מושלם-שרירי-חתיך שבונים להם ביחד מערכת יחסים דביקה-מהממת-מושלמת-שרירית שנקטעת מדי פעם ע"י ריבים מטופשים. מאוד מטופשים. מאוד מאוד מטופשים.

* ספר שמתאר עולם אחרי הפצצה אטומית/אפוקליפסיה/התקוממות/מרד/השמדה או, לחילופין, עולם שעומד בפתחה של הפצצה אטומית/אפוקליפסיה/התקוממות/מרד/השמדה והצלתו תלויה אך ורק במספר בני נוער.

או, בקיצור, הספר הזה לא:

* ספר נוער טיפוסי!

אבל שלא תבינו לא נכון, הוא מיועד לבני נוער. אחרי הכל, א נ י בת נוער. בעצם, גם למבוגרים הוא מיועד. לכולם הוא מיועד! מי בכלל יכול לא לאהוב אותו?

אוקיי. אז בתמציתיות רבה במיוחד, הספר הזה בעצם, הוא על ספרים. למרבה האירוניה.
הוא עוסק בעולם הספרים והסופרים די הרבה. ככה זה כשהגיבור הוא מוכר בחנות ספרים, אני מניחה.

ותרשו לי לצטט את מר פיקרי לסיום:

"אנחנו לא ממש רומנים...
אנחנו לא ממש סיפורים קצרים...
בסופו של דבר, אנחנו פשוט לקט של יצירות."

אני סיימתי כאן.

עכשיו אני הולכת ללמוד לתושב"ע.

[פחח על מי אני עובדת :( ]

אז, שוב מיתולוגיה.
שוב בן של אל.
שוב גיבור.
שוב אופי דומה של הגיבור.
שוב מישהי מהצד של "הטובים" שמוצגת כלא בסדר מתגלה ככן בסדר בסוף. (קלאריס , יש לך מתחרה וקוראים לה גונילה)
שוב נבואה.
שוב מסע חיפושים.
שוב חייבים להציל את העולם מוואטאבר במספר מוקצב של ימים.
שוב מצטרפים אל הגיבור חברים חדשים והכל תלוי בכמה בני נוער.
אפילו, שוב זאבים.

אז למה? למה אהבתי את הספר הזה, שאני חושבת שהזכיר מדי את פרסי ג'קסון וסדרת ההמשך שלו?

כי בנוסף לכל זה, שוב אותה כתיבה מגניבה.
ושוב קטעים הורגים מצחוק.
ושוב אחלה דמויות.
ושוב אנבת'.
ושוב, שוב מצאתי את עצמי קוראת ברצף המון דפים (מה שלא קרה לי הרבה זמן).

ותכלס, מה שחשוב זאת ההנאה. ונהניתי. היו אמנם עוזרים קצת יותר הסברים על המיתולוגיה הנורדית שאני די בטוחה שלא שמעתי עליה לפני כן. ואני חושבת שאני אהיה מאושרת אם ריק ריירדן יחליט שזהו, הגיבורים שלו סיימו להציל את העולם ועכשיו הם עושים דברים אחרים. אבל נהניתי, וזאת עובדה.

אז הגעתי למסקנה שבספרים של ריירדן, העלילות הן לא העיקר. לדעתי, צורת הכתיבה שלו והדמויות משמעותיות הרבה יותר.
לכן, ריק ריירדן, בבקשה, אני מתחננת- תכתוב לפחות ספר אחד לא על מיתולוגיה ולא פנטזיה:(