הספר הראשון שג'וג'ו מויס כתבה הוא גם האחרון שלה שקראתי. כך יצא, לא בכוונה.
היתה לי הרגשה כשקראתי את "הנערה שהשארת מאחור" ובטח את "אחד ועוד אחד" שלא מדובר בספרים הכי טובים שלה וצדקתי.
ללכת בדרכך הוא הספר הכי טוב שלה.
עדיין לא מדובר ביצירה ספרותית משובחת, בואו לא נתבלבל. הספר פשוט יותר טוב בגלל שעוסק במשהו מאוד רגיש, נכנס ללב.
סיפורה של אישה צעירה שמתחילה לעבוד בתור מטפלת אצל בחור נכה משותק ארבע גפיים.
הספר עוסק בתהליך אותו הם עוברים יחד - תהליך ריפוי גופני (עד כמה שאפשר כמובן....) אבל בעיקר נפשי.
אם הנושא מזכיר לכם סרט זה לא במקרה, יש המון סרטים בתחום - טובים יותר וטובים פחות , אבל לא חסר.
בספר זה קצת שונה לעומת סרט. אתה לא רואה את הנכות מול העיניים, אתה לא רואה את החוסר אונים, אתה לא רואה את המבט הכבוי בעיניים, אתה לא רואה את הפרוצדורות האינסופיות אותם צריך לעבור רק כדי לצאת מהבית.
אתה רק קורא עליהם. עמוד אחרי עמוד. ההתחברות לרגש הרחמים מגיעה לאט...עם כל עמוד שאתה הופך שבו מתואר על עוד צינור שמחובר לעוד חור בגוף או על עוד תרופה אחת ממליון תופעות הלוואי של גוף משותק.
ככה בעצם נשאבתי לסיפור. התחלתי פשוט לקרוא במהירות כדי להבין לאן הסיפור הולך, מה יעלה בגורל של גוף משותק עם נפש כה אומללה.
בלי לגלות את הסוף אני רק יכולה להגיד שזה לאוו דווקא מה שהיית מצפה מסופרת כזאת במיוחד אחרי שקראתי כבר 2 ספרים אחרים שלה.
אתה לא נהנה מקריאה של ספר כזה. אין דרך להנות ממנו. עדיין שווה קריאה.

















