מאחורי השפה הלקונית, החזרות המעצבנות והדמויות שאינן מעוררות שום הזדהות מסתתר עולם שלם, שצריך להשקיע טיפה כדי להיכנס אליו. הסיפור בעיני הוא לא על המצוקה הגרמנית במלחמת העולם השניה ואחריה, אלא במידה רבה על מה שהביא לזוועות ואולי לא השתנה באמת אחרי נפילת הרייך השלישי: נוקשות, חוסר חמלה, התרפסות בפני בעלי השררה, ניכור בתוך המשפחה הגרעינית. ולאורך הספר מלווה את כל אלה הנסיון הנואש לזהות את הילד האסופי כבן האובד - באמצעים פסוודו-מדעיים שהיו יכולים להיות מגוחכים ומצחיקים אם לא היה מדובר בתורת הגזע בכבודה ובעצמה.
אחרית הדבר של חנן אלשטיין מחכימה ומעניינת. ממנה למדתי בין השאר שהסופר נחשב בעיני חלק מהציבור "אוייב של גרמניה".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
