ביקורת ספרותית על תנו לשד לישון - דייב גרני #3 מאת ג'ון ורדון
ספר בסדר

---

פעם, לפני הרבה שנים, קראתי בעיקר ספרי מתח.
אמא שלי, חובבת קטנה מאוד של ספרי מתח, ניסתה אז להכיר לי את עולם הספרות היפה.
ספר יכול להיחשב לספר טוב, כך היא טענה אז, כשאפשר לקפוץ לפרק האחרון באמצע - וזה לא יהרוס לך (וכן, אתם בהחלט יכולים להסיק מזה על הדרך בה היא קוראת ספרי מתח).
טוב, ההבחנה האינטואיטיבית הזו כנראה לא תיכנס לשום ספר אקדמי על חקר הספרות, אבל אי אפשר שלא להודות שיש בה משהו:
ספר שכל ההנאה שבקריאה בו טמונה רק בגילויים המרעישים שבסופו - כנראה אינו איכותי במיוחד.
כשקוראים ספר טוב - נהנים גם מהדרך, לא רק מהמתח ומהרצון לדעת "מי עשה את זה".

וכל ההקדמה הזו באה כדי להגיד דבר פשוט:
הביקורת הזו תכיל ספוילרים.
ל"תנו לשד לישון", כמובן, לספרים הקודמים של ורדון ולעוד ספרים שהרעיון העומד בבסיסם דומה לזה שבבסיס "תנו לשד לישון" ועצם האזכור שלהם כאן - יכול להיחשב כספוילר ל"תנו לשד לישון" ואחד לשני. אם אתם חוששים מספוילרים - זה המקום לנטוש את הביקורת.

אז.
מה דעתי על תנו לשד לישון.
מעורבת, אפשר לומר.

מצד אחד - זה הספר הראשון של ורדון שבו לא היה לי מושג מי הרוצח עד השניה שבה הוא התגלה וזה נחמד. כלומר, להיות במתח.
בספר הראשון של ורדון - היה ברור שיש רוצח פסיכופת ולא מישהו מוכר, ולכן עד שהרוצח הופיע על בימת הספר - לא ממש היה מתח מי הוא. אחרי שהוא הופיע - היה לי ברור שזה הוא די מהר.
בספר השני של ורדון - מהרגע שבו קראתי את התיאור על הכריכה האחורית ניחשתי מי הרוצח. הי, הבעל הוא תמיד החשוד הראשון, זו מוסכמת ספרי בלשים ידועה! עד שהוא לא יורד מהפרק, הוא חשוד. רק שביקום של דייב גרני - המוסכמה הזו כנראה לא מוכרת לכן הוא לא ירד מהפרק עד הסוף.
מ.ש.ל.

ב"תנו לשד לישון", בשלב די מוקדם התברר שהרוצח אינו רוצח סדרתי פסיכופת למרות הראיות המצביעות לכיוון הזה, ולכן הוא אחד מהדמויות הסובבות את הנרצחים ומכאן המתח.
מצד שני, כאן טמון הכשל הראשון של הספר.
לא יודעת מי היה הראשון שחשב על הרעיון (הגאוני, אין מה לומר) של רוצח המסווה את עצמו כרוצח סדרתי ובכך מסיר את החשד מעל מקורביו של הקורבן היחיד שבאמת היה מניע לרציחתו.
הראשונה שאני יודעת שעשתה את זה היא אגטה כריסטי ב"תעלומת האלפא-ביתא". שם זה היה מפתיע מעצם הרעיון וגם בגלל ההסוואה שהרוצח יצר לעצמו ע"י דמות של רוצח-פסיכופת אפשרי אותו הוא תמרן להיות במקומות הנכונים בזמן הנכון.
גם ליו נסבו יש ספר המבוסס על אותו הרעיון וגם ללי צ'יילד.
שניהם כבר לא מקוריים, אחרי אגטה כריסטי, אבל מצליחים להפתיע, כל אחד בדרכו.
אז רעיון מקורי - אין כאן.
אבל ורדון מתעקש להתנהג כאילו זה כן רעיון מקורי שטרם נשמע כמוהו!
מהרגע שעולה במוחו של גרני הרעיון שלא מדובר ברוצח פסיכופת ושיש רק רצח אחד משמעותי, ועד הרגע שבו הוא מבין עד הסוף עובר כל כך הרבה זמן, זמן אותו הוא מקדיש לתהיות מה בדיוק גרם לרוצח לרצוח את האחרים ואיך יכול להיות רצח אחד מרכזי ואחרים משניים, ולהציג את התאוריה הלא אפויה עד הסוף שלו לאחרים שגם הם, כמה מפתיע, לא קראו אגטה כריסטי, יו נסבו או לי צ'יילד, ולכן הם מגיבים בבוז ובזלזול ולא מצליחים לקחת את התאוריה שלו צעד אחד קדימה ולהגיד "אה, כן, יש מצב שהרוצח רצה לרצוח רק את אחד הקורבנות וכל השאר הם מסך עשן! וואלה, איך לא חשבנו על זה!" באמת איך.

כשל נוסף של הספר מגיע ברגע בו מתגלה סוף סוף הרוצח.
כמו שאמרתי - זה הספר הראשון של ורדון שבו לא ניחשתי את זהות הרוצח מראש ולכן הייתי במתח.
מצד שני, כשהתגלה הרוצח התברר שהיתה סיבה טובה לא לנחש את זהותו: אין כמעט שום רמז שמצביע עליו, למעשה - הוא בקושי מופיע בספר...

אבל יש לספר יתרונות נוספים חוץ מהמתח שהוא יתרון למחצה, בהתחשב בסיום המאכזב.
גרני החופר מהספרים הקודמים אמנם עדיין חופר, אבל יש לו סיבות טובות, הוא סובל מפוסט-טראומה, הוא מעורער, הוא לא מלא בטחון ושלווה כפי שהיה בספרים הקודמים אלא נוטה להתרגז ולכעוס ולתהות על יכולותיו וזה שינוי מרענן.
קל יותר לקבל חפירות של בן אדם שתוהה האם הוא באמת שומע את מה שהוא שומע והאם הוא פועל מהמניעים הנכונים מאשר של בן אדם שליו ורגוע הסובל מ... אמ, עודף שלווה?
מדלן מתחילה סוף סוף להפנים שהדרך היחידה בה בעלה יהיה מרוצה בחיים היא מעורבות במקרי רצח פה ושם ונראה שהיא מתחילה להשלים עם זה ומראה לו פחות פרצופים חמוצים מאשר בספרים הקודמים.
גם יחסיו של גרני עם הבן שלו עוברים סוף סוף הילוך, אחרי שני ספרים בניוטרל.
התפתחות של הגיבורים היא דבר חיובי ובעיקר - פחות תחושה של עוד מאותו הדבר.

בסך הכל, ספר סביר.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על תנו לשד לישון - דייב גרני #3