ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום שני, 4 בספטמבר, 2017
ע"י דנה
ע"י דנה
דייב גרני, הבלש בגמלאות – שמוחו עדיין חד כתער – חוזר אל הקוראים עם תעלומה נוספת. במשך שנים על גבי שנים אף אחד לא גילה מי הוא "הרועה הטוב", הרוצח הסדרתי שעל הכוונת שלו היו בעיקר העשירים כקורח. לאחר הפסקה של כעשר שנים, הוא חוזר לרצוח את בני המשפחה של הקורבנות אחרי שידורה של תכנית טלוויזיה בנושא, שככל הנראה מוציאה אותו משלוותו ומלבה בו את אש הנקמה.
גרני חושב שיש כאן יותר מן הנראה לעין, ומתנגד להנחות היסוד עליהן התבססו מיטב החוקרים שטיפלו במקרה במשך השנים. כמובן שהדבר גורם לעוינות כלפיו לגדול ומקשה עליו לקבל גישה למידע רלוונטי שעשוי לזרז את פתרון התעלומה.
שוב אני חייבת לציין לטובה את דמותו של ג'ק הרדוויק, שמהווה הפוגה קומית שנונה בתיאור שיחותיו עם גרני, ומוציאה מגרני צדדים חביבים יותר. דמות נוספת היא דמותו של מקס קלינטר, שמרדפו אחר "הרועה הטוב" הרס את הקריירה שלו ואת חייו, עד כי נאלץ לנטוש את חיי הציוויליזציה ולעבור לבקתה מבודדת – מה אני אגיד, אני מתה על כל המשוגעים האלה (אלה שקראו את הספרים שלי יודעים – אימוג'י מתחכם).
במהלך הספר הזה אנו נחשפים לא מעט לעולמו הפנימי של גרני, התהיות והחרטות שלו מתערבבות יחדיו וזולגות ממחשבותיו החוצה. דמותו של גרני היא דמות מורכבת ומעניין לקרוא את הסיפור דרכה.
בתור סופרת מתח, שאוהבת לקרוא ולשזור בספריה טוויסטים והפתעות ממש עד הרגע האחרון, אני חייבת להצדיע לוורדון על כך שהפך את הפתרון המתבקש לבלתי אפשרי ואז חוזר חלילה. כרגיל, הוא מצליח להפתיע עם הפשטות שבפתרון. מה שכן, מדובר בספר ארוך ועמוס, וכך קרה, שאני, תולעת ספרים בהווייתי, שלוקח לה פחות משבוע לסיים ספר ממוצע ועוד פחות מכך אם מדובר בספר מתח קולח, מרחתי את קריאת הספר הזה במשך כמה חודשים, נותנת לספרים רבים לעקוף אותו בדרך אל קו הסיום. יכול להיות שאם הייתי קוראת את הסיפור ברצף, אולי הייתי פחות מופתעת מגילוי התעלומה (בכל זאת, לקח לי זמן אפילו להיזכר מי נרצח ולמה – אימוג'י מתנצל).
מה שכן, אברך על יכולתו של ורדון לכתוב בצורה זורמת שהצליחה לגרום לי להיכנס אל הסיפור מחדש גם לאחר הפסקה ארוכה, ועל קצב טוב בעלילה המסועפת הזו. זה אולי אינו ספרו הטוב ביותר של ורדון, אבל בהחלט מדובר במותחן ראוי ולא הייתי מוותרת על קריאתו, בעיקר לא לחובבי הבלש דייב גרני.
9 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
אפרתי
(לפני 8 שנים ו-1 חודשים)
גם משהו. אגב, אני קוראת לחלק הסופי של כל סיפור מתח: העימות.
החלק הזה הוא הפחות אהוב עלי. משום מה אני לא חשה אותו קתרזיס שמצופה ממני לחוש.
אני הרבה יותר אוהבת את כל החלק החידתי, את האדרנלין, את תחושת הפחד והציפייה. כשמגיע הסוף, הוא צריך להיות ממש מבריק כדי שאוהב אותו, ולרוב הוא לא. |
|
גלית
(לפני 8 שנים ו-1 חודשים)
נו,לפחות בעניין הסוף אנחנו מסכימות (:
|
|
אפרתי
(לפני 8 שנים ו-1 חודשים)
אני מאוד אהבתי אותו, הוא היה בעל מאפיינים בריטים כאלה, ניו אינגלנד, אצולה אמריקאית מלוקקת.
מפחיד ביותר. רק הסוף פחות טוב.
|
|
גלית
(לפני 8 שנים ו-1 חודשים)
באמת אפרתי?
אני חשבתי שחשוב על מספר הוא אחד הגרועים שקראתי והפתרון בכלל עצבן אותי,
|
|
אפרתי
(לפני 8 שנים ו-1 חודשים)
לטעמי, חשוב על מספר מבריק ממש, עצמי עיניים חזק הוא ספר של 4 כוכבים, תנו לשד לישון
3 כוכבים, ופיטר פן איום ונורא!!!
אגם הזאבים חוזר בחזרה לימיו היותר טובים של ורדון. הוא מפחיד מאוד, אבל קצת עולה על העצבים לפעמים. |
|
רונדנית
(לפני 8 שנים ו-1 חודשים)
תודה רבה דנה, את השניים הראשונים קראתי בשקיקה, משום מה עצרתי בספר הזה, ובינתיים נוספו אליו עוד שניים פיטר פן חייב למות שהשגתי בקושי ואגם הזאבים,
מקוה להתחיל שוב בקרוב. בינתיים יש ספרי מתח שגם אצלי עקפו אותו. אגב תוך כדי סקירה התוודעתי לספרים שכתבת, מסתבר שהם אצלי ברשימת הספרים העתידית עכשיו צריך רק לדאוג להשיגם
|
9 הקוראים שאהבו את הביקורת