הביקורת נכתבה ביום חמישי, 1 באוקטובר, 2015
ע"י קיקלופ מכונת ספרים
ע"י קיקלופ מכונת ספרים
היוונים במאה החמשית לפני הספירה יצרו את אחת מהתרבויות המתקדמות שידועות לנו, זאת למרות (ואולי דווקא בשל) התקופה הסוערת מבחינה פוליטית ומדינית בהם היו נתונים כמעט לאורך כל אותה מאה. הבנתם את האדם ומקומו בעולם באו לידי ביטוי כמעט בכל יצירה שהותירו אחריהם, הן במחזאות, הן בפילוסופיה והן בתרבות החומרית שכללה מבנים מפוארים, ציורים, פסלים וכלים שונים. ויחד עם זאת, על אף שיצרו את הדמוקרטיה וכתבו על מהות האדם, אם כיצור חברתי או כיצור חושב, על אף שכתבו על חופש בחירה מול גורל, ועסקו במושגים שהיום אנו רואים בהם עדות לעומק הבנתם, מושג אחד לא הביאו (או לפחות אין עדות לכך) לכדי ביטוי וגיבוש: מושג האני. עם ספרו המהפכני הזה של דיקרט שנכתב במאה ה-17 על רקע עלייתו של המדע החדש, נוצר אותו אני סוליפסיסטי, המכונן את כל העולם בכוח ההיגיון ולמעשה בורא אותו. עם אני זה מתחילה פילוסופיה חדשה, הפילוסופיה המודרנית. מכאן והלאה עולם המושגים של הדיון הפילוסופי משתנה ומתחיל לעסוק בניתוח של הנתונים ושל מחשבה המרכיבות את אותו "אני". דיקרט מוליך אותנו בדרך הספק המובילה אל ההוכחה של קיום האני – הנקודה ה"ארכימדית" שעליה הוא בונה לאחר מכן את קיום האל והעולם, וכל זאת בדרך המחשבה בלבד. הנחת היסוד של דיקרט הינה מעין מודעות טהורה אשר מסוגלת להתבונן בכל מאפייניה, למיין אותם ולבחון אילו מהם הינם אמיתיים ואלו כוזבים, ובכך, בדרך של בחינה, מיון וסינון, להגיע אל מהותה, אל מרכיביה הבסיסיים ואל הוודאות המוחלטת. אותו "אני חושב" יתגלה בהמשך, על ידי הוגים מאוחרים, כמורכב יותר, ככזה שמכיל גם חלקים שאינם ניתנים להוכחה, כדוגמת הסינתטי-אפריורי של קאנט, או כאלו שאינם ניתנים לבחינה על ידי האני הראציונאלי, כדוגמת הלא-מודע של פרוייד.
קורא אחד אהב את הביקורת
1 הקוראים שאהבו את הביקורת
