נמצא לו אדם, מסתובב לו בעולם, עם מחשבותיו, הרהוריו, רצונותיו. הרבה אנשים אינם מביטים על אנחתו של אדם מבוגר או על עץ מתכופף ברוח... אבל אדם זה מביט. ועוד איך מביט. אולי נכון יותר לומר מתבונן. תבונתו היא על אחרים וסיפור חייהם ועל עצמו. אותו אדם, שמו יאיר, נפלט מחיי משפחה, עוזב את שכונתו ועובר להתגורר בשכונה אחרת. הקשר עם ילדיו כמעט ונותק, גירושיו מותירים בו איזה חותם (בלשון עדינה) ואת פשר חותם זה הוא מנסה למצוא באנשים אחרים: הוא נאלץ לעשות עבודות שירות בבית אבות, עקב כך שסטר לתלמידו. אין זה ברור מדוע איש רגיש, חושב, אכפתי, סוטר לתלמידו, משום מקום. ייתכן וזו הטראומה שיאיר עבר, בגירושיו ופרידתו. ייתכן וזו דרכו של הסופר להפנות את הסיפור וליצור מפגש בין יאיר לאנשים בבית האבות. בבית האבות יאיר פוגש שלושה אנשים אותם אמור ללוות, ליצור קשר, כל אחד וסיפורו הוא. הוא מנסה לשוחח עימם, לדובב אותם ולחתור תחת השכבות הפנימיות ביותר. בניגוד לכרמלה, העובדת הסוציאלית בבית האבות, אשר חוזרת ואומרת שישנם דברים שלא צריך לגעת בהם, יאיר נוגע. מזדחל מתחת להריסות ומנסה למצוא את אבני הבניין החדשים. יאיר עושה זאת, כיוון שזה מי שהוא, איש של שיחה, איש של מילים, אך גם כדי למצוא את הפשר בחייו שלו עצמו, כפי שהרב בשכונה הקודמת שלו אמר לו, הדברים נמצאים אצלו והוא אמור למצוא את המשמעות כלפיו. מעבר לכך, יאיר תר אחר משמעות גדולה, איזו תכנית שיש לכל דבר: שום דבר אינו קורה סתם. קיימים סיבה ומסובב. את שלושת המבוגרים, זקנים, בבית האבות, אלה שקרובים יותר למוות מאשר לחיים, יאיר מדובב, נקשר אליהם ומנסה למצוא את פיסות החיים שאבדו. הוא מעורר את השדים במודע ואף מתמכר לכך באיזו צורה. לשלושתם מכנה משותף: כל אחד סוחב איתו טראומה ישנה - אפרים את זכר הקרב בקסטל, איבוד אהבתו, פציעתו, אברהם - את ההינצלות מן השואה והבן שאינו נמצא, ופרנסואה את מותה של אהבתו על ידי הגרמנים. בדומה לטראומה אותה יאיר מחזיק חזק בתוכו.
בניגוד לחיוואי אשר ממריא טוס, מביט ממעל, משקיף על הסובב, יודע מראש את דרכי ההליכה, דרכי המילוט והיציאה, זה אשר יכול לזהות את המכשולים, לצפות מנקודה אחת לאחרת, החיוואי שהולך וחוזר במהלך הסיפור, בניגוד אליו, יאיר אינו יכול לצפות את העתיד, מתקשה לחבר בין העבר להווה, בין הזמנים, ואת פשר הדברים הוא נצרך לאתר ולאחד במו ידיו, בדומה לבעל מלאכה שאיבד את כליו ואינו יודע מה מטרת עבודתו ולאן הוא הולך מכאן. פשר חייו של יאיר, ולא רק, אלא גם חייהם של שלושת המבוגרים בבית האבות, עימם הוא בא במגע, משוחח, מלווה, מנסה לחטט בפצעים ישנים, פשר זה מתגלה בחיים הארציים, במתרחש בתוך הקרקע, בניגוד לחיוואי אשר מתרומם מעל הקרקע ובמובן מסוים מעל המציאות. כלומר, את שלא ניתן להבין, את מה שלמעלה מאיתנו, צריך להבין דווקא למטה, בקרקע, באדמה, זו שלעיתים גם יכולה לרעוד. יאיר הוא אדם דתי, שומר מצוות וייתכן כי מהות זו הינה חיבור בין שמיים לארץ, בין אמת לאמונה. בין הדבקות לחוסר דבקות. בין טוטאליות לבין ריקנות.
ולא רק, יאיר מושפע מהרב גולדשמיט, המכיר אותו משחר ילדותו, הוא זה אשר מייעץ, נותן שיעורי תורה בבית הכנסת והוא זה שגם מדבר על תיקון עולם, על תכנית גדולה יותר ממה שניתן להבין, על משמעות גדולה, גם בזמן שיאיר זקוק רק לטיפת חמלה, אהבה, ולא לתכנית גדולה, רחוקה ולא ברורה. השפעתו של הרב על יאיר גדולה, יאיר רוצה להיות מתקן עולם, תר אחר משמעויות כבירות וחבויות, אך יחד עם המפגש עם כרמלה, ומפגשים נוספים עם הרב, נראה כי דמות הרב הולכת ומתעמעמת, ובמקום ודאות, אצל יאיר נוצר הספק. הרב שייך לשכונה אותה עזב, שייך לעבר, למקום ממנו הוא היה ואותו יאיר עוזב.
השפה של שמואל לרמן עדינה, כמו ללכת על מצע עלים רך, יחד עם הכתיבה העמוקה שלו, מעוררת המחשבה, משקפת מציאות: "רוב בני האדם לא שואלים את עצמם מה פשר הדבר, מדוע זה קרה לי, מה דוחף אותי לעשות כך או אחרת. הם חושבים: מה הלאה. איך אני ממשיך. איך אני חוזר לשגרה". במספר מילים שמואל לרמן במילותיו של גיבורו יאיר, בורא עולם ומלואו, מבחין בתבונה בין בני אדם ומאפשר התבוננות כנה ועמוקה אף לנו הקוראים. אנחנו יוצאים עמו למסע הזה, בירורו הנפשי של יאיר - מה התרחש שם בגירושיו מאשתו, מה עם ילדיו, מה משמעות התקרבותו לשלושת המבוגרים בבית האבות, יחסיו עם כרמלה, עם שירלי המלצרית, הליכותיו החוזרות ונשנות - אבל אנחנו גם יוצאים למסע בנפש שלנו. יאיר נע בין השגרה הממכרת, המלטפת, השואבת ובין הרצון להתעלות מעליה ולנסות למצוא משמעות. כל יום מתעורר מחדש, אבל קרני השמש ינפצו את האשליה של טוב ותום, ההבטחה אולי תתממש ואולי לא, אבל היא תהייה שונה מן הבוקר שעלה. הטל על הארץ יהיה כבר אחרת. יאיר פוגש בשיטוטיו השונים את סיגל מן המינימרקט, שירלי מהמסעדה, כרמלה העובדת הסוציאלית, למעשה, לאחר השעייתו מן עבודתו כמורה, הוא תר אחר שגרה חדשה, אבל זו מלווה בהרהורים הולכים ונשנים על פשר הדברים, מה התרחש וקרה ליאיר, יותר נכון, מדוע דברים אלה קרו דווקא ליאיר. ישנן שאלות יותר מתשובות ולעיתים המסע עצמו הוא התשובה. ויאיר משוטט, לעיתים שגור במעשיו,לעיתים מנסה לגלות יותר על עולמם של אחרים, אלה עם אידיאלים שלא ברורים לאשורן הסיבות מדוע פעלו כך ולא אחרת. השגרה מלווה בטיוליו השונים של יאיר, ולפניה ירושלים נפרסת על יופייה, שביליה הגלויים והנסתרים, אלה החבויים. היציאה מן השכונות אל היערות, מן העירוני אל הכפרי, העיר למול היער. בדומה להבדלים בין אפרים לפרנסואה, שני הדיירים מבית האבות. שוטטות זו היא כמקום להרהוריו של יאיר, אך גם משל לחייו שלו ואולי לחיינו כולנו: בין העליות והמורדות, שאון העיר לעומת דממת היערות, דממת השבילים הירוקים. בתוך כך ישנה את התנועה, בין העבר להווה ולעתיד, הזמן כעלה נידף, שכוח, ותקווה והבנה למרות הכל. ירושלים היא גם קדומה, נושנה, כל אבן סוחבת עימה שכבות על שכבות, מעין קונגלומרט, בדומה במקצת לחייו של אדם ושכבותיו הקדומות שלו, אותם יאיר מנסה לעורר, להשיב לחיים.
ויש את יאיר וכרמלה. יאיר התר אחר תכניות גדולות, משמעות נסתרת, וכרמלה, עובדת סוציאלית המביטה על בני האדם בכלל ובפרט בבית האבות, כאלה אשר הרגע בו הם מביטים, צופים, מניחים יד, הולכים, אלה הם הרגעים החשובים. אין כאן תכנית גדולה, פשר משמעות הקיום של כל אחד ואחת, אלא פשטותם של הדברים, כשמו של הספר. בתוך כך, יחסיהם נעים, כמעין ריקוד לא ברור, עמום במקצת, ברור לפרקים, אבל ריקוד, על יופיו וקצבו ומהותו.
התגעגעתי לספר כזה בתקופה האחרונה. הגעתי אליו ממש במקרה, משהו בו צד את עיניי וליבי. בימים של שמש קופחת, עוינות מלבה, קולות זועקים מבלי להקשיב אחד לשני, ספר זה היה לי כמקום של נחמה, אבל עם הרבה חסד ואהבה.
