“אברהם בורג, פורש לפני הקוראים – חילונים ודתיים כאחד (למעשה, לכל המתעניין בפרשת השבוע), פרשנות לפרשיות השבוע. קיים מפגש בין הטקסט – פרשיות השבוע, למפרש – אברהם בורג. פרשיות השבוע מלאות בחללים, פערים שאל תוכם נכנס הפרשן, אשר אינו מנותק מההקשר ההיסטורי האישי שלו. לבורג יש עניין בסובייקטיביות של האדם ובאובייקטיביות שלנו כאומה. אל תוך חלל זה, פערים אלה – בין מה שנכתב במקרא ובין מה שלא נכתב במקרא, בין העבר לבין ההווה, נכנסת הפרשנות של בורג.
פרשיות השבוע מלוות אותנו במעגל חיינו - כחילופי העונות, התחדשות השנה - מתחילות מחדש כל שנה ותחומות בזמן. מפרשת 'בראשית' ועד לפרשת 'וזאת הברכה'. מספר בראשית ועד לספר דברים. חמישה ספרים, חמישה חומשים, אשר הקריאה בהם משתנה עם מעגל השנה: אמנם העונות הולכות ושבות, אך החיים עצמם משתנים, והשנה שחלפה אינה דומה לשנה שתבוא. אנשים משתנים. הפריחות שהיו אינן אותן פריחות והנבילות שהיו אינן אותן נבילות. הגשמים חדשים וכך גם השמש הקופחת ועלי הסתיו שנתחדשו ונשרו. בורג, לוקח את המקום הזה של החדשנות ומנסה ללכת איתו קדימה. אמנם פרשיות השבוע נכתבו מזה מאות בשנים, אבל הן רלוונטיות לחיינו אנו כיום. ולא רק לאנשים אשר חיים את החיים הדתיים האורתודוכסיים - הן רלוונטיות לכל אדם באשר הוא אדם. הפרשנויות מנסות להתאים את עצמן לכך: הנושאים בתורה אינם נבדלים מהנושאים הקיומיים של חיינו אנו – שוויון, אחריות סביבתית, אחריות אישית, אמונה, שלום, דת פרקטית ודת רוחנית, ועוד.
בורג כותב בצורה נהירה, ברורה, מקשר ומשלב באופן מרגש בין המתרחש בפרשיות לבין המתרחש בחיינו בהווה. לכן, יש משהו מרכזי, חשוב ועכשווי בפרשנויות שלו. כשקוראים על אדם וחווה אנו קוראים על הטעם בחיינו ועל מה מותר ומה אסור, ועל הכרת האדם – מודעות. וכשמגיעים לאבות – אברהם, יצחק ויעקב, התיאורים אינם חפים מביקורת וצמודים למציאות – את חיי יעקב פקדו שקרים רבים, למשל. וכשמגיעים לנושא השבת, המודרניות נכנסת אל נבכי העבר והאחריות החברתית אל תוך המעשיות ההלכתית. הדמויות המקראיות הן דמויות אנושיות, הנוגעות בנימי חיינו אנו. אינן קדושות אלא מלמדות, ביקורתיות ולעיתים חתרניות, אך יותר מכל הן אנושיות.
כשקוראים את הפרשנויות, קשה להתעלם מהספר המכונן של ישיעהו לייבוביץ על פרשיות השבוע 'שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע'. בספר מובאת משנתו של לייבוביץ, תוך כדי התייחסות לפרשיות השבוע, האירועים והאנשים השונים. אברהם בורג אינו מתעלם מכך (נדמה לי כי אף הוא קורא ללייבוביץ’ 'מורו ורבו'), משלב את הפרשנות של לייבוביץ ונותן לו מקום של כבוד בספר.
בתום הספר, כאשר בורג כותב על קיצו של ספר דברים ומחבר בין דבריו של משה לדבריו האחרונים של אביו, הוא כותב על צוואתו של משה, שעיקרה רוחניות ואחריות אישית. תורה המדברת בלשון בני אדם, כשמו של הספר. אמירה זו מסכמת את אפיונו של הספר ואת המוטיב השזור בו לאורכו – לאף אחד אין סמכות בלעדית על התורה, לכל אחד מאיתנו יש את הזכות לקרא ולפרש ולהיות חלק פעיל בתורה. תורה שהיא של כולנו.”