אני הראשונה להודות שהתמכרתי, להיסטוריה של אנגליה ובעיקר לתקופת שושלת טיודור ועלילות הנרי השמיני. עד כדי כך שיכולתי בקלות להשתלב ברשימה הלא קצרה של נשותיו, מקווה רק שהייתי מאלו שסיימו את התפקיד כשראשן עדיין מחובר אליהן.
תמיד אהבתי היסטוריה, בתיכון זה היה המקצוע האהוב עליי, ולמדתי אותו גם באוניברסיטה, והאהבה לא נעלמה. לכן כשאני מוצאת רומן היסטורי טוב, אני מאושרת. והפעם רציתי להמליץ על שני החלקים הראשונים של הטרילוגיה המצוינת של הילרי מנטל, טרילוגיית תומס קרומוול, “וולף הול”, ו”הביאו את הגופות“, שיצאו בהוצאת בבל, משכל בתרגומה המשובח של שרון פרמינגר, והפעילו מחדש את ההתמכרות.
מנטל עוסקת בתקופתו של הנרי השמיני, מנקודת מבטה של דמות מרכזית ומרתקת תומס קרומוול, שהצליח בחברה מעמדית להעלות מהמקום הנמוך ביותר מבנו של נפח אלים, שכמעט הרג אותו במכות, לאחד האנשים המשפיעים ביותר בתקופתו, עד שגם חינו סר והוא זכה לאותו טיפול שבו זכה כל מי שחינם סר בעיניי המלך וכמו ברומן אנגלי מפורסם אחר “כרתו את ראשו”. מנטל ערכה תחקיר מפורט והיא כותבת מחוננת, ולא סתם זכו ספריה בפרסים נחשבים. הספר השלישי והמסיים נמצא עכשיו בשלבי כתיבה.
מנטל גורמת לנו להבין שמאחורי כל סיפור יש עוד סיפור, או כמו בפתיח המצוין של הסדרה “שושלת טיודור”, אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את הסיפור אבל אנחנו בעצם מכירים רק את סופו.
במקביל לקריאה צפיתי ב”הוט” בארבעים הפרקים של ארבעת העונות של “שושלת טיודור“, המספרת למרות שמה בעיקר את סיפורו של הנציג המפורסם ביותר שלהם הנרי השמיני. הסדרה נאמנה קצת פחות לדיוק ההיסטורי, אולם רוח הדברים ובעיקר הדמויות והיחסים ביניהן יחד עם השיחזור התקופתי הם נפלאים. המשפחה שלי כבר התרגלה לראות אותי רואה פרקים בערבים ובלילה קוראת את הספרים והאמת שלמרות שהמשכתי לעבוד ולהיות בבית בתל אביב, למעשה חייתי באנגליה של המאה ה-16, מאוהבת לגמרי בתקופה, באנשים, בנופים ובעיקר באחד מחבריו של הנרי צ’רלס ברנדון שהפך לרוזן מסאפוק וגולם על ידי אחד השחקנים היפים ביותר שראיתי. סורי הנרי.
כשסיימתי את הספרים והסדרה, חזרתי שוב לספר שאהבתי מאוד, וקראתי אותו שוב בעיניים אחרות, הספר “אני, הנרי השמיני”, מאת מרגרט ג’ורג’, יצא בהוצאת “אחוזת בית” בתרגומה המשובח של צילה אלעזר. הספר עב כרס כהנרי בשנותיו האחרונות וכתוב כמעין יומן של המלך ומלווה בהערות של ליצן המלך וויל שהיה דמות היסטורית אמתית. הנרי השמיני זכה די בצדק לשם של שליט צמא דם, בעיקר זוכרים לו את עריפת ראשיהם של המלומד המפורסם תומס מור, תומס קרומוול וכמובן שתי נשותיו אן בולין וקתרין הווארד.
בספר זה בפעם הראשונה מנסה המחברת להאיר את דמותו כאנושי יותר, אנושי מדי אולי. אם זאת צריך לזכור שאביו של הנרי השמיני, הנרי השביעי הוא מי שסיים את מלחמות השושנים העקובות מדם שקרעו את אנגליה לגזרים. ושושלת זו, הביאה לאגליה שקט לאחר עשורים מדממים.
כדי להכיר טוב יותר את ההיסטוריה המוקדמת יותר, אני ממליצה גם על ספריה של פליפה גרגורי, עליהם כתבתי בפוסט הסיפורים שלהן – על הגיבורות הנשיות שההיסטוריה שכחה, שעשתה עבודה נהדרת בחשיפתן של הדמויות הנשיות שאיש לא כתב עליהן כמעט בספרי ההיסטוריה.
היא כתבה על שושלת נשית, “גבירת הנהרות” אמה של “המלכה הלבנה” אליזבט שנשאה למלך מבית יורק ובתם שסיפורה מסופר ב“הנסיכה הלבנה” נישאה לאביו של הנרי השמיני וכך איחדו את שני הבתים והקימו את שושלת טיודור.
הנרי הוא בנם השני, “רק בן שני”, כמו שמתייחסים אליו, שהיה מיועד לקריירה בכנסיה, וקיבל חינוך תיאולגי. הבן המועדף היה ארתור שהיה אמור להיות היורש אך נפטר בגיל צעיר יחסית. הנרי הפך במפתיע למלך ונשא לאישה את קטרין מארגון אלמנת אחיו. הלימודים שלו עזרו לו אחר כך כשביקש להתגרש ממנה כדי לשאת את אן בולין. כדי לעשות זאת היה עליו לקבל אישור מהאפיפיור שלא רצה להסתבך עם אחיינה של קתרין קרל שליט האימפריה, הרומית הקדושה, עליה נהגו לאמר “שהיא לא אימפריה, לא רומית ולא קדושה”.
הנסיכה הלבנה
הנרי החליט להפריד את הכנסייה האנגלית מרומא וייסד את הכנסייה האנגליקנית שהוא עמד בראשה, בעשותו כך יצר קרע קשה שהמשיך לדמם לאחר שבנו שלו מת גם הוא בגיל צעיר ולשלטון עלתה בתו הבכורה שלו ושל קתרין, מרי שנסתה להחזיר את הגלגל באכזריות וזכתה בכינוי הלא מחמיא “בלדי מרי”. אחרי מותה ירשה אותה אליזבט בתם של אן בולין והנרי והביאה לאנגליה שנות שגשוג, תקופת שלטונה זכתה בשם “תור הזהב”, כילדה שאמה הוצאה להורג ע”י אביה, היא נשבעה שלא תתחתן ואכן נחשבה ל”מלכה הבתולה” הנשואה לעמה ולארצה.
נשים אלו היו היוצאות מן הכלל, הודות לדם המלכותי שזרם בעורקיהן, אמותיהן למרות היותן מלכות לא זכו לסוף טוב, קתרין מאראגון ננטשה ונזנחה על ידי הנרי, הנישואים בוטלו ומרי נחשבה לממזרה. אן בולין אמה של אליזבט הואשמה בבגידה ובכישוף, האשמה פופולארית נגד נשים חזקות ודעתניות, שנשארה פופולארית גם היום. נשים הושאו בגיל צעיר להחריד, הואשמו כשהפילו, או ילדו חס וחלילה ילד פגוע או בת, האובססייה של הנרי לבן זכר עלתה לנשותיו בכסאן במקרה הטוב ובחייהן במקרה הרע.
אהבתי את העובדה שכל הספרים האלו נכתבו על ידי נשים שערכו תחקיר רציני ומקיף, והאירו את דמויותיהן של הנשים ומקומן. די עצוב לראות שרובן לא שלטו בגורלן ותומרנו על ידי אבות ובעלים מניפולטיביים. אביהן של אן ומרי בולין, ממש סרסר בבנותיו, כדי להפכן לפילגשים של הנרי ואחת מהן אף לאשתו. אן בולין עוברת בסדרה וגם בספרים מעין “טיהור”, ומצטיירת כאשה חזקה, בעלת דעות עצמאיות, שנסתה לפרוץ את גבולות תקופתה רק כדי להילכד ברשת האשמות והבגידות שטוו נגדה.
קתרין הווארד עוד קרובת משפחה שלה הייתה נערה צעירה שהובאה לארמון לשעשע את המלך, שהתאהב בה, נשא אותה לאישה ולאחר שהעזה להתאהב בנער אציל ממשרתיו, זכתה גם היא לעונש מוות. אהבתי את מילותיה האחרונות “אני עומדת למות כמלכת אנגליה, אך הייתי מעדיפה למות כאשתו של קולפפר”, רק שבתקופה זו נשים במעמדה לא יכלו לבחור.
פוסט זה נכתב יום לאחר ה-25 בנובמבר יום המאבק באלימות נגד נשים ולצערי נשים עדיין לא זוכות לחופש בחירה בעולמנו ובעיקר לא לחיים חופשיים מפחד ומאלימות. יש לנו עוד דרך ארוכה.
לעוד פוסטים על ספרים, עריכה וליווי כתיבה, מוזמנים לדף הפייסבוק שלי שלומית ליקה – קוראת ספרים
