"וולף הול" איננו עוד רומן על תקופת הנרי השמיני. זהו לא טקסט קליל ונוח לעיכול כמו ספריה של פיליפה גרגורי, אלא משימה מאתגרת בת 700 עמודים. אם כן, על מה ולמה?
<mark>הילרי מנטל</mark> בוחרת בחירה לא שגרתית ומתרכזת באחת הדמויות החשובות אך הפחות "מקסימות" ו"מושכות" מחצר המלך הנרי השמיני-תומאס קרומוול "אדם לכל עת". חייל, סוחר, פרקליט, פוליטיקאי, שר וגם חבר, אב ובעל אוהב. אדם המעיד על עצמו כי יש לו "מראה של רוצח" וכ

משום מה לא הוזמנתי לחתונה של הנסיך ויליאם ובחירת ליבו קייט היום בצהריים... קצת נפגעתי אמנם, אבל החלטתי שלא לחולל שערורייה. במקום זה שקעתי בספר המצוין 'וולף הול', ומצאתי את עצמי בחתונה מלכותית אחרת, שהתרחשה לפני כמעט חמש מאות שנה, ולמרות שאפילו מצלמה אחת לא היתה שם (כי הם היו עסוקים מדי בלהוציא להורג את האנשים שאולי יכלו להמציא אותה) תהיו בטוחים שהיא היתה לא פחות מסעירה והרבה יותר משמעותית.

ע

ספר מתרכז בסיפורו של תומס קרומוול, פליטיקאי הידוע לשמצה בחצרו של הנרי השמיני ומציג את הצד האנושי שבו. הסיפור מעניין ושונה מרומנים היסטוריים אחרים של פיליפה גריגורי למשל או אלכסנדר דיומא. למרות הסיפור המעניין ועולם שלם שנגלה לעיניי מתוך עומקה של הפוליטקה המלוכלכת של החצר והכנסייה, הספר מאוד לא פשוט לקריאה בגלל הסגנון הייחודי (ומעצבן בעיניי) בו לא תמיד ברור מי הדובר, ולעיתים נדמה יותר כספר עיון ולא

לא הרבה קורה שאני מחכה בקוצר רוח שיצא ספר חדש, או ליתר דיוק שיתרגמו אותו. שני יוצאי דופן היו בשנתיים האחרונות: "אמריקנה", של סופרת שאהבתי את ספריה הקודמים ובחרתי בסוף לקרוא באנגלית, ו"הביאו את הגופות", החלק השני בטרילוגיה המופתית "וולף הול" של <mark>הילרי מנטל</mark>, שיצא לפני שלוש שנים באנגלית וקפצתי עליו ברגע שיצא בעברית. היות שמדובר ברומן היסטורי סבוך לא סמכתי על הקריאה באנגלית, ונאלצתי לחכות, ובינתיים לצפ

יש ספרים טובים. יש ספרים טובים מאוד. יש ספרים יוצאים מן הכלל.

ואז יש את "וולף הול", בוודאי אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא בחיי. אין לי ספק בכך.

"וולף הול" מגיע לארץ אחרי תקופה ארוכה שבו קיבל שבחים בכל רחבי העולם הדובר-אנגלית, וגם קצת מעבר. קשה להתחיל לתאר ספר כזה, שזכה בחלק מהפרסים הספרותיים הבכירים ביותר בבריטניה וארה"ב. אפשר רק לומר שהספר זכאי לכל אחד משבחים אלה. והרבה מעבר.

"וול

אני הראשונה להודות שהתמכרתי, להיסטוריה של אנגליה ובעיקר לתקופת שושלת טיודור ועלילות הנרי השמיני. עד כדי כך שיכולתי בקלות להשתלב ברשימה הלא קצרה של נשותיו, מקווה רק שהייתי מאלו שסיימו את התפקיד כשראשן עדיין מחובר אליהן.

תמיד אהבתי היסטוריה, בתיכון זה היה המקצוע האהוב עליי, ולמדתי אותו גם באוניברסיטה, והאהבה לא נעלמה. לכן כשאני מוצאת רומן היסטורי טוב, אני מאושרת. והפעם רציתי להמליץ על שני החלקים

עוד חרוז במחרוזת הספרים על חצרו של הנרי השמיני, המלך המסוקר ביותר של אנגליה.
איך משחילים עוד חרוז למחרוזת בלי שהקוראים ישוו אותך (הסופר) עם אחרים שכבר כתבו על אותו נושא לפניך ?
מעמידים במרכז הספר דמות פחות מפורסמת (אני לא שמעתי על תומס קרומוול מעולם, אבל אני לא דוגמה).
יש עם זה בעיה. כשהדמות לא מפורסמת לא ידוע עליה הרבה, אז איך נצליח למלא 700 עמודים עליה ?
או! השאלה אם מה שכתוב בספר הוא היסטור

אני חושב השאלה הראשונה שבאה לך בראש אחרי כזה ספר זה למה הסופרת פה לקחה את האיש הזה שקראו לו תומס קרומוול ושהיה היועץ ועוד כל מיני תפקידים אצל הנרי השמיני וכתבה את הספר עליו ולא על מישהו אחר שהיה יותר מפורסם. נגיד המלך בעצמו או האישה שאהב או האישה שלא רצה אותה יותר. ביחוד בגלל שזאת סופרת אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת כי היתה יכולה לכתוב את הכל מהמבט של האישה (ולא בגלל שזה יום האישה הבינלאומי אני

אנגליה, המאה ה16. העת החדשה כבר כאן והרפורמציה והטכנולוגיה מאיימות על שליטת ההגמוניות הישנות - המלך והכנסיה הקתולית. שתי אלו עסוקות במאבק דמים נגד הניסיונות לשינוי מלמטה, אך בו בזמן נלחמות זו בזו: המלך, הנרי השמיני, רוצה לבטל את נישואיו לקתרין מאראגון הספרדייה כדי שיוכל להתחתן עם אהובתו אן בוליין, אך לצורך כך הוא צריך אישור מהוותיקן, שכמובן מסרב לעשות זאת. ללא ההיתר לא יהיה למלך יורש חוקי, והממלכה