למה אני פה, ביל?
רצית לכתוב ביקורת, גברתי.
שתיקה
הכל בסדר, גברתי?
כן, ביל. כלומר לא. זתומרת.. אנחה
שוקו, גברתי?
אני חוששת שלא, ביל. עם הבעיה הזאת אני פשוט צריכה להתמודד פנים מול פנים.
בהצלחה, גברתי.
תודה לך, ביל.

כשהייתי בת 11, באותה תקופה ידועה שבה קראתי הארי פוטר, סבתא שלי קנתה לי ליומולדת שני ספרים. 'היה מבצע 1+1' היא אמרה בחיוך. הספרים, כאמור, היו שני הספרים הראשונים בסדרת פרסי ג'קסון.
אני חייבת להודות שהכריכה דחתה אותי. הספר נראה משעמם, וילדותי, ואני, בראש של אחת שבדיוק סיימה את כל סדרת הארי פוטר בפעם המי יודע כמה, לא בדיוק השתגעתי על הרעיון של להישאב לאחת חדשה. ועוד כל כך מהר.
אבל סבתא קנתה לי את הספרים, ולא רציתי לפגוע בה. אז פתחתי את הספר הראשון.
וכך המסע שלי התחיל.
במבט לאחור, אני מודה לעצמי על זה שלא נתתי למחשבות מגוחכות למנוע ממני לקרוא את הספר. ומודה עוד יותר לסבתא שלי שקנתה לי את הספרים.
אבל למה ממשיכה ללוות אותי תחושת ריקנות שכזאת בכל הנוגע לסדרה?

דיברנו הרבה פעמים על הקשר שנוצר בינינו ובין הספרים בכל פעם שאנחנו פותחים אותם.
חלק מאתנו, חלק קטן אך משמעותי, עוזב אותנו וחובר לספר. ברגע שהוא מגיע לספר – הספר יכול לעשות בו כרצונו. הוא יכול לשמור עליו, לחמם אותו, לדאוג לו, והוא יכול לפגוע בו. לזרוק אותו.
למרות שהחלק הזה כבר עם הספר, עדיין יש לו השפעה עלינו. וזה, אני חושבת, מקור המשפט 'לספרים יש את הכח לשנות אותנו.'
מאז ומעולם בטחתי בספרים. הם העניקו לי מפלט, וידעתי בוודאות מוחלטת שהם יישמרו על החלק שלי שאני מפקידה בידיהם. אני מניחה שמה שקרה זה ש.. נמנמתי לרגע, בזמן המשמרת.
ולצערי, התוצאות.. כואבות.

הספר 'דם האולימפוס' מסיים את הסדרה הזאת, שהתחלתי לפני חמש שנים. בכל שנה, מאז כיתה ו', חיכיתי לחנוכה, וליציאתו של ספר חדש. המשפחה שלי ידעה שכשמגיע היומולדת שלי, יוצא גם ספר חדש בסדרה הזאת 'שלא נגמרת'.. השנה שמחתי לבשר לסבתא שלי, שאוטוטו יוצא הספר האחרון.
בניגוד לקודמיו, לא קפצתי לחנות כדי לקנות אותו. שמעתי לא מעט שמועות לגבי העלילה שלו, ובאמת שלא חיכיתי לדעת איך הכל מסתיים. אבל כמובן שכשעמדה בפניי ההזדמנות לקנות אותו ניצלתי אותה.
וככה הגיע הרגע הבלתי נמנע, הרגע שבו אני צריכה לפתוח את הספר, ולהתחיל משהו שאמור לסיים משהו הרבה יותר גדול.

העלילה בסדר, אנשים. את זה אני יכולה להגיד. סך הכל, עוד יצירה של ריירדן שלנו.
אבל ציפיתי, אני מודה, למשהו מעבר ל'סתם עוד ספר טוב עם דמויות אהובות.'
אני לא אתחיל עכשיו בתיאור מפורט של העצבים שהרגשתי מהעובדה שריירדן פשוט נטש את פרסי ואנבת', ועבר להתרכז בדמויות שהן לא רק חסרות אופי מבחינתי, אלא גם מיותרות לחלוטין, בלי לספק לנו אפילו פסקה מחורבנת אחת מנקודת המבט של אחד מהם, כי זה ייקח לי נצח. וחוץ מזה, אני חושבת שתכעסו יותר כשתתוודעו לזה בעצמכם.
אבל אני כן אתמקד בעובדה שריירדן העז לסיים את הסדרה שגדלתי אתה - תרתי משמע - בדרך כל כך גרועה.
הוא אכזב אותי. פשוט ככה.
הוא לקח את החלק הזה שלי, שהענקתי לספר כשהייתי בת 11, וזרק אותו לכל הרוחות כמו כלום.
הרגשתי נבגדת, אני מודה. הייתי מאוד קרובה לתלוש את הדפים האחרונים של הספר, שסיימו אותו בצורה כל כך.. לא ראויה.
אני עדיין כועסת עליו, האמת. גיבור הילדות שלי בגד בי, ואני חושבת שידרשו מאמצים רבים מצדו כדי להחזיר לי את הרצון להתקרב ליצירות שלו שוב.
את הרצון להעניק לספרים שלו חלק ממני.

ביל?
כן גברתי?
אני מפחדת.
את מתקדמת מעולה, גברתי. יהיה בסדר.
תישאר פה, ביל.
כמובן, גברתי.

גיליתי לאחרונה שסגנון הקריאה שלי השתנה. אני לא יודעת עדיין ממה זה נובע.. אני מניחה שאני פשוט מנסה להדחיק את המחשבה שאני מתבגרת. תמיד ברחתי מזה. נאבקתי בכח בשאר העולם, ונצמדתי לעולמות שבראתי לעצמי מהדמיון ומהספרים.
בזמן האחרון.. לא יודעת.. המפלט שלי עבר למקום אחר. הוא כבר לא מסתתר בארונות או בבתי ספר קסומים. הוא במוסיקה שאני מנגנת, בשיעור שאני מעבירה כל שבוע לילד אחד.. אני מוצאת את עצמי מרגישה את אותה שלווה שתמיד ליוותה את הספרים, גם במקומות אחרים. וזה גורם לי לתהות אם גם הספרים השתנו.
כשקראתי את 'דם האולימפוס' הובהרו לי כמה דברים: נדרשים יותר מספינה מעופפת, חצויים אדירים וטרול אחד גדול כדי לספק למישי את המפלט שהיא כל כך זקוקה לו.
אולי זו הסיבה לריקנות.

ואולי אני דומה למבוגרים.
זקנתי בלי ספק.

ליוונים העתיקים היה פטיש רציני לטרגדיות. יש האומרים שזו הייתה הדרך שלהם לתעל את הפסימיות שלהם, מה שלדעתי מובן לחלוטין, עקב העובדה המצערת שבתקופה ההיא לא היו סמארטפונים. או קליטת ויי פיי. ממש מדינת עולם שלישי, אני יודעת.
אבל ריק ריירדן נולד בטקסס, ארצות הברית, ישירות מתוך המאה העשרים אל תוך המאה העשרים והאחת. למיטב ידיעתי, אין לו דודן יווני והוא לא למד פילוסופיה בקולג'.

מה שמסביר למה יש בספר הזה כל כך מעט מתים.

תראו, אני לא הולכת להתלונן. אני לא הולכת למלא את כל הביקורת הזו בהתלוננויות על כך שהוא אכזב אותי, שציפיתי ממנו להרבה יותר, שהספר הזה פשוט לא היה מספק, אני לא.
ומסיבה עיקרית אחת.
אני חייבת לריק ריירדן ולסדרה הזו (וחשוב לציין, גם לג'קס) את הכתיבה שלי. באמת.
ברגע שסיימתי עם בית האדס, עשרות רעיונות הסתובבו לי בראש. הייתי חייבת לכתוב אותם. ומאז, כמעט שנה שלמה, שהייתי עסוקה בכתיבת פאנפיקים. וכן, הייתי כותבת - ואני עדיין - קטע או שתיים, או התחלה של סיפור בהמשכים שמעולם לא המשכתי בפורום כאן, או ביקורת כל פעם שהמוזה הסכימה לבקר, אבל את הפאנפיק ההוא, הפאנפיק ההוא, שהיה כתוב לא משהו, עם עלילה די גרועה, שהתמדתי וכתבתי והמשכתי איתה, מאז המילה הראשונה שהקלדתי, עם הפאנפיק ההוא הכתיבה שלי התבגרה והשתפרה. אפילו שהעלילה עוד לא הייתה נהדרת במיוחד, כל פרק שכתבתי והוספתי היה רק עוד אבן דרך שהייתי צריכה לעבור בדרך ללהיות טובה יותר.

(פאנפיק, למי שלא יודע, זו סיפורת מעריצים.)

אז כן, כשסיימתי עם דם האולימפוס עלה לי רעיון חדש לגמרי (טוב, כמעט לגמרי) וגרם לי למחוק מהראש את הפאנפיק הקודם. but I regret nothing ^^
ולמען האמת, לא הרגשתי שזהו זה, אין עוד פרסי ג'קסון. שאני לא ארגיש שוב את ההרגשה שיש כשקוראים ספר נוסף בסדרה בפעם הראשונה. כי אני יודעת שעוד יש את ספרי הבונוס, ותמיד אוכל להתלונן על הסרטים, והאלים יודעים כמה פאנפיקים עוד מסתובבים להם באינטרנט, והאלים יודעים כמה רעיונות לפאנפיקים מסתובבים להם בראש שלי.

אם נניח לשנייה את הכרת התודה שלי וכל הדיבורים הבלתי פוסקים על פאנפיקים, בואו ניגש למה שיש לנו בספר, will we?
יש לנו את בן האדס, המתבגר הדכאוני עם הכוחות סופר-אדירים שמעביר את רוב הספר בשינה, ומשנה לראשונה זה כבר שש ספרים את החולצה שלו, אה, וסוף סוף נזכר לספר לנו על הנהג הפרטי החצי מת שלו.
ריינה, הפריאטורית הרומאית שמגיעה מאי אקזוטי כלשהו ובעלת שם משפחה ארוך מכדי שמישהו יזכור אותו, ואנחנו מגלים כאן את עברה האפל, אחרי שאחותה הגדולה חוטפת אותה (מילולית) למפגש משפחתי קצר. איתם נמצא גם הסאטיר הוותיק שלנו, גליסון הדג', שמבלה את זמנו בשליחת מכתבים דרך שירותי האוויר של הנימפות וצריחת "מוות!" בכל פעם שמפלצת מתקרבת. אגב, הוא גם מעניק מופע ריקוד קטן למקומיים בפורטוגל ומרוויח 16 אירו. נפלאות העז, הא?
ג'ייסון, בינתיים, מוצא זמן להזדקן, וזה אומר לבלות קצת עם זומבים יוונים נקמניים, ולקבל משקפיים חדשים מאל רפואה חביב.
הייזל ופרנק נדחקים קצת הצידה, וכמו אנבת' ופרסי לא מקבלים נקודת מבט משלהם. ועדיין, פרייזל, פרסי וליאו מכסחים את הצורה לניקה בדרך שתיזכר לעד D: שלא להזכיר על כך שמיסטר פליימס האהוב סומך על הזוג (פרנק והייזל, כמובן) שישמרו בסוד על התוכנית הגאונית שלו.
אם כבר הזכרתי את ליאו ואלדס היקר, שהקפיץ לא פעם אלא פעמיים את לבי הפאנגירלי באזכורים למשחקי הרעב ודוקטור הו, ואז פינה לעצמו זמן בין הגיחות התכופות האלו בין הקירות החלולים של הארגו II כדי לארגן מבצע גאוני שדורש חיסול פסל, בניית מכונת נגינה בשם ואלדסינטור, בקבוקון רעל ודרקון ארד.

בנוסף, איך אפשר לשכוח את ויל סולאס, בן אפולו והמרפא הכי טוב במחנה D: אז נכון שהוא נכנס רק לקראת הסוף, אבל, הוא כנראה הסיבה היחידה שלא שנאתי את כל הפרקים האחרונים D:
הוא כזה. כזה D:

(הוא "כזה" גורם לי להיות פאנגירל, אני יודעת, שקט)

לסיכום, אני ממליצה לכם לזרוק את הציפיות הצידה, אתם לא פאקינג כריות, ולהתחיל לקרוא כבר את דם האולימפוס, כי מוטב כבר שתהנו מהספר, לא ככה? ^^

נ.ב.
רק אני שמתי לב שכל הספרים של ריקי הם בייסיקלי פאנפיקים על מיתולוגיות? :0

מה אתה עושה כשאנשים שוברים לך את הלב?
אני לא יודעת מה אחרים עושים. יש כאלה שיעדיפו להמיר את העצב והאכזבה בכעס. יזכירו לעצמם שוב ושוב את הדברים הרעים באותו אדם, את כל מה שהם לא חיבבו בו, את כל הדברים הרעים שעשה. יגידו לעצמם שהוא אידיוט ושהם צריכים לשמוח שהם נפתרו ממנו. אולי זה אפילו עובד להם. לי זה לא נראה בריא במיוחד, אבל מה אני יודעת.
לי אישית אף פעם לא נשבר הלב.
כמובן, אולי זה בגלל שאף פעם לא נתתי את הלב שלי לאף אחד. חוץ מהחברות הכי טובות שלי, שמן הסתם לא יישברו אותו לעולם. האם זה נכון לחיות כך, בלי לתת לאף אחד חוץ מאלה שהם בטוחים להתקרב אליך? אני לא יודעת. בשביל ילדה שראתה יותר מדי סרטים וקראה יותר מדי ספרים כל החושים שלי מן הסתם צועקים לי להשתנות. אבל אני לא מצליחה. לתת לאנשים שאתה לא בטוח במאה אחוז שיישמרו עליו את הלב שלך זה מסוכן מאוד, לא? אני גם ככה רק בת חמש עשרה, ואם ארצה להתאהב כשאהיה גדולה יותר יהיה לי כל הזמן שבעולם בשביל זה. כרגע אני לא רוצה. וגם אם הייתי רוצה להתאהב, אני לא יודעת איך.
אז כן. לאנשים אני לא נותנת להתקרב מספיק כדי שתהיה להם אפילו האפשרות לשבור את לבי.
אבל לספרים אני נותנת.
.
.
.
"נו, וזה היה רעיון טוב?"
"...כן. למרות הכל. זה היה."


דם האולימפוס לא סתם שבר לי את הלב, הוא ניפץ אותו. ולא בגלל שאחת הדמויות מתה. ממש לא. זה בגלל שדם האולימפוס הוא הספר האחרון בסדרה. ואפילו הסדרה הזו היא סדרה מסיימת כזו, כמו סוף שלם שחולק לחמישה חלקים. זו כנראה הפעם האחרונה שנשמע באופן ישיר - או אפילו בכלל - על פרסי ג'קסון.
והילד הזה היה הראשון שנכנס אליי.
אז סליחה אם רציתי שהסוף הזה יהיה מושלם.

הוא לא מושלם. שום דבר לא מושלם בעולם הזה, חוץ מהחיוך הקונדסי של התאומים וויזלי. אבל הוא אפילו לא היה קרוב. הוא לא היה קרוב בכלל לסוף מושלם. מבחינה מסוימת, הוא אפילו לא מרגיש כמו סוף!
מה שלרוב האנשים יש עם הארי פוטר, לי היה עם הסדרה הזו. עם פרסי. וזה פשוט היה נפילה. לא סתם נפילה, צניחה חופשית. בלי מצנח. השרידים של הספרים עוד מונחים, מנופצים, על הרצפה. הוא התרסק. ישר בפנים שלי.



כשלי שוברים את הלב, אני לא אוהבת להתעמק במה ששנאתי באותו אדם/ספר/וואטאבר. שנאה היא רגש שלילי, כמוה גם כעס, ובכללי מטען שלילי מפריע לאנרגיות החיוביות שלי לזרום. אני מעדיפה בהרבה להתמקד בצדדים הטובים.
לכן אני לא אפרט לכם כמה הספר אכזב אותי, הכעיס אותי. אני לא אסביר לכם מה בדיוק היה גרוע. אני לא אספר לכם מה שנאתי. על כל זה כבר חפרתי לאמא שלי בשבוע וחצי האחרונים. וחוץ מזה, בביקורות אחרות כבר אמרו את אותם דברים בדיוק.
ואני לא רוצה שכולם פה יחשבו שזה ספר גרוע. הוא לא. הוא ספר ממש טוב, למעשה, בתור ספר כשלעצמו. כבר אמרתי פה כמה פעמים שאם רק היו משנים את עשרים העמודים האחרונים למשהו יותר סופי, הולם, הייתי בעננים מהספר האחרון הנפלא הזה ומהסגירה הנהדרת הזו.
כי זה כל מה שהפריע לי, בעצם. שלא הייתה סגירה טובה של הסדרה. וה הפריע לי מאוד ובצדק, כי סופים זה הכי חשוב, וברצינות, הסוף העלוב הזה - שהוא כזכור הסוף של הסדרה כולה!! - הוא פגיעה בשמי כפאנגירל, הוא העלבה לשמה.
אבל. ויש אבל גדול. אם הספר לא היה הספר האחרון בסדרה, אם הייתי מתעלמת מהעובדה שזה כביכול סוף, אם הייתי מדמיינת שבמקום העמודים האחרונים יש סוף אחר הולם ומרגש, הספר כולו היה מקבל משמעות שונה. והייתי רוצה להתייחס גם למשמעות הזו.

אי לכך - רשימת הדברים הטובים
1. הדמויות עוברות שכלול אחרון וסוגר בספר הזה. כל אחד שלא היה מלוטש לגמרי, שעוד לא עבר תהליך של התבגרות עד לתומו, סיים את זה כאן. פייפר צמחה לממדיה האמתיים בתור אשה חזקה וטובה, אמיצה, שלא מפחדת להסתכל לפחד בעיניים, שנותנת מעצמה לאחרים, שחושבת על טובת הכלל לפני על עצמה. היא מגבירה את כל תכונותיה הטובות: הקסם שלה, היופי שלה - הפנימי, הנחמדות שלה, האכפתיות שלה, האומץ שלה, המוסריות שלה, ההגינות שלה. היא כבר לא אותה נערה מגוחכת שסיפרה את עצמה במספריים חלודים, עשתה כל מה שיכלה כדי להסתיר את יופייה, להסתיר את עצמה, להימנע מתשומת לב. היא כבר לא קנאית, פחדנית, חסרת ביטחון. היא לא מתרגשת מכל שטות שאחרים אומרים עליה. היא מילאה את הנעליים שסבא טום ייעד לה. היא עשתה מהפך יפהפייה. מנערה מפוחדת שלוטשת מבט בחזיונות על פגיון - עתיד שאין ביכולתה לשנות - היא הפכה לבחורה שנלחמת בעזרת הפגיון הזה. היא לא תשב בחיבוק ידיים ותיתן לגורלה להיכתב בלי לקחת בו חלק. אני אוהבת אותה ומחבקת הן את הילדה שהייתה והן את זו שגדלה להיות.
ג'ייסון, שהתחיל את שינויו עוד בבית האדס - בתור בן יופיטר, נער הזהב, היה עליו לשמש דוגמא. הוא גדל להיות בובת ראווה שמראה לאחרים איך הם צריכים להתנהג, בלי שום מחשבות משלו חוץ משירות הלגיון. הוא דיכא את מרדנותו - מרדנות שלא כדרך יופיטר, ושלא כדרך רומא - והתאמץ להפגין חזות נחושה ואמיצה גם כשלא הרגיש כך. הוא למד להשתחרר, לקבל את זה שאין לו שליטה בהכל, אך לא לקבלאת העבודה שאין הוא יכול לשלוט בחייו שלו. הוא יכול. הוא למד גם להרפות אבל גם להחזיק חזק יותר. הוא למד לקבל את הפגמים שבו, להוקיר אותם. הוא למד שבמקום לחכות הוא צריך פשוט לקחת את מה שמגיע לו. אבל רק את מה שמגיע לו. הוא למד שאין ביכולתו לבחור מאין הוא בא, אבל הוא יכול לבחור לאן הוא הולך. הוא למד שהוא לא מושלם, ולא צריך להתאמץ להיות מושלם, אבל שהוא יכול להיות חזק וטוב ממה שאי פעם דמיין.
הוא גדל לתוך עצמו, כמו פייפר. לא הכרתי טוב את הילד שהיה קודם, אבל אני יכולה לנחש מרמזים ואזכורים מי הוא היה. וג'ייסון טוב ממנו בהרבה. התבגרות זה אחלה. נער הזהב שלנו הוא עדיין אותו אחד, אבל עכשיו הוא הוא עצמו. לא זיוף. לא התאמצות נואשת לעקוב אחרי החוקים.
האחרים שעברו שינוי אלה ניקו וריינה. את שניהם שמענו בדם האולימפוס בפעם הראשונה, אבל יש לנו מושג די ברור מי הם היו קודם. במיוחד לגבי ניקו, שהוא היחיד חוץ מפרסי ואנבת' שהופיע בסדרה הראשונה.
על ריינה וניקו אני לא רוצה לדבר פה מחמת ספוילרים, רק אגיד שהם מקסימים וחמדמדים ושאני מתה על שניהם. אני מודה שבהתחלה נקודת המבט של ריינה שעממה אותי רצח, אבל בערך בחצי היא התחילה ממש לתפוס אותי, רמירס-אריאנו הזו.


וול, גייז, זה הכל להיום. הדבר העיקרי שהייתי רוצה שתיקחו מפה זה זה - סופרים הם בני אדם. הם לא אלים יוונים למרבה הצער, לא משנה כמה הם נראים לפעמים כמו אלים. ובני אדם עושים למרבה הצער טעויות. הספר הזה עדיין טוב בתור ספר, לפחות לדעתי. ואם תבואו אליו מראש במחשבה שאתם עומדים להתאכזב מהסוף שלו אתם תחסנו את עצמכם. אני באתי בציפיות עד מעבר לשמיים ולכן הנפילה שלי הייתה ענקית וכואבת. תנסו להימנע מכך.
אז בעיקרון - ממליצה לקרוא את הספר, אבל רק להכין את עצמכם קודם לכך שהסוף שלו מחורבן.
ביי ביי!

זאת ככל הנראה הולכת להיות הביקורת הכי כאובה שלי אי פעם.

הספר הזה לא מספיק. הוא פשוט לא.
הוא כתוב נהדר, הוא סוחף, הוא מלא בדמויות שכבר מזמן הספקתי להתאהב בהן. אבל הוא לא מספיק.
הוא לא מצחיק מספיק. הוא לא מותח מספיק. הוא לא עומד ברף הכל כך גבוה שהציבו ספריו הקודמים של ריק, והוא לא מהווה סיום ראוי לסדרת הבת של הסדרה שבנתה את הילדות שלי.

כי אני התבגרתי עם פרסי ג'קסון. התחלתי אותו כילדה קטנה ביסודי, שאהבה לקרוא, אבל זהו זה. היא הייתה קוראת פה ושם כי זה חשוב, כי היו משימות קריאה, כי אמא קצת דחפה אותה. אבל אז סבתא קנתה לה את פרסי ג'קסון, והיא התאהבה.
אני חושבת שמעולם לא חוויתי שוב התאהבות כזאת.
זה עדיין משפיע עליי – אני אוכלת מאכלים כחולים, אני ישנה עם חולצת מחנה החצויים, אני מתרגשת ביום אמצע הקיץ ויום אמצע החורף, ובשמונה עשר באוגוסט אני נזכרת קודם כל ביום ההולדת של פרסי, ורק אחר כך בזה של חברה שלי, שנעלבת בכל פעם מחדש. את הבוק ריפורט הראשון שלי באנגלית עשיתי על הסדרה הזאת. ואת השני, ואת השלישי. בכיתי כשהסתיימה הסדרה, ובכיתי מאושר כשהתחילה חדשה. ואני בטוחה שאני לא היחידה.

זו לא סדרה שתסיים ותשכח. זו סדרה שאם התחלת אותה בזמן הנכון, היא לעולם לא תפסיק ללוות אותך. במשך תשעה ספרים קראתי בשקיקה כל משפט, וחייכתי בטמטום בכל פעם שהמילה "פרסי" עלתה.
אנשים שלא קראו לעולם לא יבינו.
ואחרי כל זה, מה אני מקבלת בספר העשירי?
בעיטה לפרצוף.
כי הדמות האהובה עליי מוזכרת מספר פעמים שאני יכולה לספור על יד אחת של ג'ירפה. כי האויב האכזר, שהטיל אימה במשך ארבעה ספרים, הוכרע בעמוד וחצי. כי ריק ריידן הבטיח לי סיום עוצר נשימה ומספק, ואני לא קיבלתי אותו.

בכיתי שוב כשסיימתי את הספר. לא הרבה – לא מעצב או מהתרגשות. התאכזבתי.
אולי התחברתי לסדרה הזאת יותר מדי.

אני רוצה להבהיר דבר אחד – לא הספר אכזב אותי, אלא הציפיות המנופחות מדי. הסיום המתסכל והכואב. זה לא ימנע ממני לקרוא שוב ושוב את כל הסדרה, ולחייך בכל פעם מחדש. אולי אצליח לשכוח מהסוף הזה.
אני לא אדרג את הספר. העצב שלי לא אמור להוריד מערכו.
מסתבר שגם את הביקורת הקודמת שלי לא דירגתי. כנראה שרק עכשיו קלטתי כמה זה קשה. לא קל למספר ספרים.
כמו שאמר אחד המורים שלי פעם – " אני מאמין בהערכות. לא לכל דבר אפשר לתת ציון."
בסופו של דבר, אגב, הוא נתן לי 95 וכתב לי בתעודה אחת מאוסף ההערכות הלא מקוריות שבמאגר המורים. משהו בסגנון: "השתתפותך והבנתך ניכרת. יישר כוח."

הפעם הראשונה שהבנתי מה זה התקף פאנגירל אמיתי היה כשראיתי את ספריו של ריק ריירדן.
כשיצא אות אתנה, למשל, כל כך קפצתי וכל כך התרגשתי שממש הייתי סכנה לציבור.
כשהוא הגיע אלינו לספרייה, אזי בכלל הייתי מפגע סדרתי.
פשוט התרגשתי. ושמחתי. והתלהבתי. המון.
לא תמיד אהבתי את ספריו של ריק ריירדן, שלא תטעו. בפעם הראשונה שראיתי את פרסי ג'קסון על המדף בספרייה, עיקמתי את המבט לגמרי. 'מה זה הספר הזה?' תהיתי לעצמי. ואולי אף תהיתי את זה בקול, לכו תדעו. 'הוא נראה כל כך משעמם.'
כלומר- תודו בזה, הוא אכן נראה משעמם לא?
אבל-תודה לאלוקים- באותו זמן שוב לא היה לי מה לקרוא. הייתי במצב חמור של חיסרון בספרים. אז לקחתי אותו.
ו-וואו. וואו וואו ואו. פשוט שקעתי לתוך העלילה. פשוט נכנסתי לזה לגמרי.
'מיתולוגיה יוונית? מי בכלל מתעניין במיתולוגיה יוונית? לא אני, זה מה שבטוח. איזה מין עלילה לספר זה?'- המחשבה הכופרת הזו שלי (הו כן, כופרת) נעלמה לה מהר מאוד, ובמקום זה הבנתי ש'היי.....זה דווקא מסתדר.'
הייתי קוראת את זה בהפסקות, כשאני אוכלת, כשאני יושנת, כשאני חולמת בהקיץ אפילו. ריק ריירדן כתב את זה כל כך טוב, והיה כל כך מצחיק, שסדרות הספרים שלו-והכי פרסי ג'קסון, כמובן- סחפו אותי לגמרי.
לכן כשיצא דם האולימפוס, הספר האחרון בסדרת "גיבורי האולימפוס"- סדרה בת של פרסי ג'קסון, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה היה שילוב פאנגירלי של "אעאעאעאעאעאע!"ומצב פסיכופטי של "אולי אני אגנוב אותו מהחנויות? למי יש זמן שזה יעמוד למכירה? מהר! איפה כובע הגרב שלי?"
הייתי כל כך מרוגשת, שכשקניתי אותו ביחד עם חברה שלי, אפילו לא העפתי מבט אל המוכר החדש והחתיך (שנמצא שם עד עכשיו כן? עד עכשיו העפתי בו כמה מבטים XD) שהגיע לחנות, ורק עפתי הביתה, האוצר היקר נמצא לידי בשקית.
התיישבתי על המיטה שלי, הוצאתי את הספר המקודש, ונדמה פתאום כאילו מלאכים הגיעו והילת אור נדלקה סביבו ו"הווו" נשמע סביבי.
אני מגזימה, אני מגזימה.
זה סתם היה אח שלי שהדליק את האור.
(ואיך בדיוק תכננתי לקרוא בלי להדליק את האור? לא יודעת!)
ואז פתאום הרגשתי כזה ריקנות. כלומר, פתחתי את הספר, ופתאום קלטתי כזה, "זה הספר האחרון של פרסי ג'קסון. זהו. אני יותר לא אשמע מהם." כלומר, כולם נכנסו אליי ללב כל כך טוב -מלמד על כשרונו הענקי של ריירדן- איך אוכל להפרד מהם? לא לשמוע על מעלליהם?
אבל אמרתי לעצמי, "קודם אקרא את הספר. למה להתאבל על הסיום כשזה אפילו לא קרה?"
אז התחלתי לקרוא אותו.
אתם בטח תוהים לעצמכם למה עשיתי את כל ההקדמה הארוכה הזו, ולא נגשת ישר לעניין- ביקורת הספר מיד לאחר שקראתי אותו. אבל רציתי קודם להראות לכם איך ממש ציפיתי לספר הזה. איך התרגשתי. איך הערצתי את ריק ריירדן וחשבתי שהוא פשוט סופר גאון ועל אנושי.
ובכן, זה העניין: כשסיימתי את הספר, הבנתי שריק ריירדן הוא אנושי.
וכן, גם סופרים לעיתים טועים. בין אם זה בבחירת סיום, או בבחירת פתיחה, או בבחירת כל מיני אירועים, הם לא יכולים לדעת מה הדבר שיגרום לנו להגיד "וואו". הם יכולים לעשות רק מה שבראש שלהם, והאמת היא שזה בסדר גמור.
כן, הספר הזה גרם לי קצת אכזבה. בעיקר הסוף שלו, שאני הייתי כזה" ^%$$# איפה אתה ריק אני באה אלייך עכשיו!" (מי שקרא מבין)+הצפייה שמישהו ימות בגלל שם הספר, "דם האולימפוס" והאיום של גאיה (ומתו, כן? אופס ספוילר? תקראו), וגם איכשהו מין הרגשה כללית לאורך הספר, כאילו פתאום זה כבר לא "וואו" בעבר. כאילו זה קצת מייגע.
יש אנשים שאומרים שהספר הזה בכלל לא לרמה ("ליאו ואדלס מזכיר את משחקי הרעב? כלומר, כמה נדרדר?"), אבל אני לא מסכימה איתם. כן, התאכזבתי קצת. מהסיום. מהרגשה הכללית שפתאום תקפה אותי. אבל האמת היא שזה עשה לי רק טוב. כי קלטתי, שריק הוא אנושי. וגם הוא יכול לטעות. גם הוא יכול לכתוב ספר, ושלא כולם יאהבו את זה. וזה בסדר גמור. כי זה ריק, הוא יכול לעשות הכל. אנחנו מתים עליו. על ההומור שלו, על ההקדשות המטורפות שלו בתחילת הספר ("מצטער שהשארתי אתכם במתח בסוף הספר הקודם. בעצם, לא. מ.וחעחעחע. אבל ברצינות, מת עליכם"), על כך שהוא יצר את הדמויות האלו, פרסי ג'קסון, אנבת', ליאו, ניקו, ג'ייסון, פייפר, ריינה, פרנק, הייזל ועוד המון, שכל כך הצלחנו להתחבר אליהם. לא משנה מה קורה, הם תמיד יהיו איתנו. הם עד כדי כך טובים. וזה באמת כשרונו האמיתי של הסופר.
אז כן, זוהי ביקורת מבולבלת. אבל בשורה התחתונה, מה שאני מנסה להגיד הוא:
הספר קצת מאכזב, אבל זה בסדר גמור. כי כל הדמויות שאנחנו אוהבים מסביב. כי כל ההומור המטורף הזה נמצא איתנו. כי הדמויות ישארו איתנו לתמיד (או לפחות, עד שנזדקן ונהיה סנילים. הו לא, הסוף שלי קרב!).
ואני עדיין באבל שזה נגמר.
לא סובלת שספרים נגמרים.
וזהו, ריק- תתכונן. אני באה אלייך לנקמה על הסוף הזה! &^^%! •

הייתי רוצה להבטיח ביקורת נטולת ספויילרים. הייתי רוצה.
אבל אם אני רוצה להביע את דעתי על הספר אני לא אוכל להימנע מהם.

לא סיימתי את הספר.
אף אחד מהקוראים לא סיים את הספר- כי הספר הזה לא הסתיים. הכל עוד פתוח, ואסור לסיים ספר במילים 'הלא-נודע'.

אני אוהבת את הספר הזה, אני חיכיתי לו שנה שלמה, הספקתי לצרוח על אח שלי כמה פעמים, לגלות לו- ושהוא יגלה לי, לצחוק, לבכות, להתפאנגרל, לבהות ולהגיד WTF, ואפילו לעשות הפסקות כדי לעכל.
אבל לסיים אותו- לזה לא הגעתי. לסוף המיוחל- ה'כעבור 19 שנה' של ריק, שמצפים לו מאז גנב הברק- לא הגעתי, כי לא היה כזה.

אז נכון- אתנה פרתנוס הגיע בשלום. ונכון- השבעה הביסו את הענקים ואת גאיה.
אז טכנית, מבחינת היגיון, הסדרה גמורה, הרשע הובס, המחנות השלימו, אפילו סודרה על הדרך התאבדות של אוקביאנוס.
אבל אין הפילי אבר אפטר.
וזה רק בגלל ליאו, האמת, בגלל שהוא היה נחוש לחזור אל קליפסו (לא!!! למה? אתה שלי!), והוא פגש אותה מלכתחילה בגלל קיאונה, שעבדה אצל גאיה, שליאו השמיד.
כל הרעיון של הספינה שהפכה לפסטוס היה מגניב לגמרי, ואיך שליאו הציל ככה את המצב היה גדול. אבל למה הוא היה חייב למות, ועוד ככה??? כאילו, היה ברור איזה כמה פרקים שזאת התוכנית שלו, אבל לא דמיינתי שזה יהיה ככה.
ידעתי שהוא יחזור אל קליפסו- אבל 50 עמודים לפני הסוף, לא שניים! חשבתי שהוא יחזור איתה למחנה, ושוב- ההפילי אבר אפטר שלא הגיע בסוף.
בעצ, הוא כן הגיע, אבל חלקית- יש שלום, לפרסבת' יש תוכניות לעתיד, ניקו נשאר במחנה, פראיטור ז'אנג וקנטוריון לבסק מאושרים ביחד, ג'ייסון ופייפר סוף סוף אומרים שהם מאוהבים- ומתנשקים באמת בפעם הראשונה, גאיה הושמדה (כמובן), אבל ליאו מפליג לעבר המילים שבהן אסור לסיים סדרה-
הלא נודע.

כל הספר הזה היה לא-נודע אחד גדול. הקפיצות בין נקודות המבט והקטיעות המעצבנות כל פעם שנקודת המבט התחלפה יצרו מתח כמעט בלתתי נסבל. אהבתי כל מילה ומילה שנכתבה, אבל הסיפור הכולל שלהן היה כזה שגורם לך לצרוח בעצבים.

מרפא הרופאים היה לא כל כך ברור בהתחלה, כאילו, הם שמעו משהו שניקה פלטה, ועקבו אחריו, זה לא מוזר?

אהבתי את הפרקים של לאיו- את ההרהורים שלו והתשוקות שלו שהניעו אותו, את ההחלטות שלו והכאב שלו ואותו בכללי.
וגם את אלו של ריינה- נקודת המבט הכי מקורית (אולי חוץ מהדג' אם היה) שגרמה לי ממש לאהוב אותה, העבר שלה, איך שהיא השתנתה במסע, הפגישה עם אחותה והציידות, האייגיס שקיבלה.
ובמפתיע- ג את של פייפר- הנחישות שלה, הכוח שלא אמור להיות לה- אבל יש לה ובענק.
אבל הפרקים של ניקו איכזבו אותי קצת. אני מתה עליו, הוא אדיר. אבל ציפיתי להתחבר אליו יותר. כאילו, זה ניקו, הוא צריך להיות יותר... עמוק. מאוד עמוק, לדעתי.

בכללי- הספר הזה הוא יצירת מופת- שגורם לך לעושת הכל.
(כמו למשל להגיד לאבא שלי לאני נופלת לתוך הר געש באיטליה, ושלא יפריע לי)
אבל לא לסיים אותו.

כל כך הרבה דברים קטנים שאהבתי.
ובראשם, המשפט הזה של ליאו:
"תקשיבי, גברת, אנחנו לא הולכים לשחזר פה את 'משחקי הרעב', זה לא הולך לקרות"
אני היחידה שהייתי צריכה לעשות הפסקת עיכול אחרי זה???

הביקורת יצאה לי מוזרה ומלאה חוסר הקשרים ודאבל אנטר.

אני לא יכולה לעזוב את הספר הזה, והוא לא יוכל לעזוב אותי.
אז עכשיו ביי, אני הולכת לקרוא אותו שוב.

לדעתי הספר מעולה ומגיע לו 5 כובים, אבל הסוף הורס הכל כי הספר אמור להיות "נקודת הסיום המלהיבה של כל סיפורי פרסי ג'קסון."
ולדעתי ריק ריירדן אשאיר יותר מידי קצבות פתוחים.
אני נותן לספר 5 כוכבים על העלילה ומוריד 1 על הסוף הלא מרצה.

היי מכיל ציטוטים שעלולים להיחשב כספוליירים אז שימו לב @@

הנה ציטוט שממש אהבתי " .. טען שבימי קדם כל בני האדם היו מורכבים משילוב של זכר ונקבה. לכל אדם היו שני ראשים , ארבע זרועות, ארבע רגליים. לפי הסיפור בני האדם היו כל כך חזקים שהם הלחיצו את האלים, וזאוס פיצל אותם לשניים - גבר ואישה. מאז, בני האדם מרגישים לא שלמים כל חייהם הם מחפשים את החצי השני שלהם."
ציטוט ממש יפה, רומנטי כזה.

אחח איזה ספר לא יכולתי להניח אותו מהידיים, כל כך שמחתי על כל פרק שקראתי אבל הייתי עצובה על כך שהתקרבתי אל סוף הספר.

יש לי ווידוי : אף פעם לא אהבתי את פייפר אבל בספר הזה אני מוכרחה להודות שממש החזקתי ממנה לשם שינוי היא הייתה דמות מפתח בעלילה ושמחתי לקרוא את הפרקים שלה.

הצד העלילה של ניקו וריינה היה יפה והאמת יותר מרתק מהחצי השני של העלילה והייתי בטוחה שזה יהיה הפוך אבל נהנתי מניקו כל כך בספר הזה וריינה מדהימה היה פשוט כיף לקרוא את החלקים האלה.

אני אגיד לכם את זה ככה, הסוף לא סיפק אותי, חסרים לי כל כך הרבה חלקים של העלילה, איזה סיומת מרגשת עם פרסי ואנבת' כאילו בחייאת בגללם התכנסנו בצומת ספרים\ סטימצקי וקנינו את הספר וחיכיתי וחיכיתי ופשוט כלום איפה הסוף שלהם? איפה הסוף של ריינה? לאן הולך הקשר החדש של ויל וניקו? מה עם ליאו שחוזר לחבריו?

הייתי מניחה לכל השאלות האלה אם היה המשך אבל אין, אני באמת לא מבינה את ריק, למה לעשות את זה לקרואים אני בטוחה שלא רק אני התאכזבתי מהסוף ואני קוראת את התגובות ואני מסכימה עם הרבה מהם.
אבל בגדול הספר פשוט מושלם אין בכלל מה לומר, העלילה מעניינת כרגיל ופשוט כיפית אז הנה נסגר המעגל של החצויים והמחנות.

ולמרות שסוף של סדרה זה תמיד כואב אבל אני יודעת שהדמויות האלה לעולם יהיו חקוקות במוחי ואני תמיד אשמח לשמוע ספיקולציות לגבי הסוף.

בגדול 4 כוכבים, רציתי 5 אבל הסוף הזה...!!
לא נורא גם 4 זה מכובד מאוד (:

פרסי ג'קסון זו הסדרה האהובה עלי, וכך זה היה מאז ומתמיד. הספרים האלה משכו אותי לעולם המילים וההרפתקאות ושינו אותי כל כך שאם הייתי רואה את האני מהעבר שלא קראה את הסדרה, לא הייתי מכירה אותה. התאהבתי בסדרה מהרגע הראשון, מהעמוד הראשון, מהמילה הראשונה. כל שנה חיכיתי באובססיביות לספר הבא בסדרה, וכשהוא היה יוצא הייתי מסיימת אותו בכמה שעות (אני קוראת מהר מדי שזה כואב) ומתחילה לחרוש את האינטרנט בחיפוש אחר מידע על הספר הבא.
לכן כמובן קניתי את הספר "דם האולימפוס" ברגע שבו הוא יצא, אבל ניסיתי ממש להאריך את הקריאה בו, הרי זה הספר שסוגר את הסדרה שליוותה את הילדות שלי, לא לדבר על זה שזה תמיד כואב לסיים סדרות. אתה מרגיש כזאת ריקנות אחר כך. אבל סטיתי מהנושא.
אני מניחה שהעלתי את הציפיות שלי קצת יותר מדי, אבל איך אפשר לא לצפות הרבה כל כך מספר שמסיים סדרה בת עשרה ספרים (!!!!!)
וריק פשוט לקח את הציפיות שלי, לקח את הלב שלי, וזרק אותם לעזעזל. כי לומר שהתאכזבתי לא יתאר את ההרגשה שמילאה אותי אחרי שקראתי את הספר.
--מכיל ספויילרים---
דבר ראשון, לא היו בכלל נקודות מבט של פרסי או אנבת', הדמויות האהובות עלי. הסדרה התחילה מהם ובהם היא צריכה לסיים. והם לגמרי היו דמויות משנה בספר. בקושי שורה הם אמרו.
ומה הקטע הדפוק הזה עם הדם מהאף של פרסי שהעיר את גאיה? לא רציתי שהוא ימות או משהו אבל טיפת דם מהאף? מצטערת, אבל ציפיתי לקצת יותר. חוץ מזה, אני לא אוהבת שמוציאים את פרסי אידיוט.

וליאו, ליאו המושלם והמתוק, הפך מדמות מדהימה לדמות מעצבנת שלא מפסיקה לדבר על קליפסו."פייפר, את שרה יפה, כמעט כמו קליפסו", "היא כל כך יפה, כמעט כמו קליפסו", "אני לא יכול להאמין על פרסי שפגע ב*קליפסו*". כאילו, אתה מאוהב בקליפסו, הבנו. עברנו הלאה.
והיה לו כל כך קשה לומר להם משהו על התוכנית שלו להגיע לקליפסו?! לא, הוא פשוט הניח להם לחשוב שהוא מת. החברים הכי טובים לו. המשפחה שלו. מה הבעיה שלו?!!!
חוץ מזה, הקטע שליאו פוגש את קליפסו כל כך כך כך שיטחי. והסוף פשוט לא מספק. "והם דאו אל הלא-נודע"? לא ולא ולא.

והספר לא היה כתוב טוב. אני מבינה שהתרגום מאנגלית עשה את שלו, אבל אני לא מאמינה שהמתרגם היה עד כדי כך גרוע. ומריק אני מצפה לטוב ביותר. ריק, הסופר הגאון והעל-אנושי. גיבור הילדות שלי. שלנו. זה הספר האחרון, למען השם. קצת יותר השקעה.

והפרט החשוב מכל: את קרונוס לקח להם להרוג ספר שלם. ואת גאיה? עמוד וחצי. ******עמוד וחצי?!!!!! מה???? גאיה, אמא אדמה שהייתה כל כך עוצמתית וחזקה כשהיא רק ישנה, מתעוררת, ומתה. אפילו בלי כל כך הרבה מאבק. ריק!!!!! בוכההההה
זה. לא. הוגן.
אני רק רוצה להדגיש שהרמה ש"בית האדס" הייתה בשמיים. ושל דם האולימפוס? בריצפה. ככה הרגשתי.

אבל בכל זאת נתתי לספר שני כוכבים, כי: 1) זה פרסי ג'קסון. ו2)ממש אהבתי את החלקים של ריינה וניקו. וניקו וויל הם כל כך חמודים:))) הם לגמרי התעלו על כל הזוגות האחרים בספר הזה. כי בספרים האחרים המקום הראשון תמיד יהיה של פרסבת'. אבל כשאני קוראת על ניקו וויל אני פשוט כזה: "יופי לך, ניקו. ידעתי שתמצא לך מישהו ביום מן הימים. גם אתה יכול להיות מאושר!!!"


לסיום, הספר היה מאכזב אך למרות זאת הוא חובה קריאה כי הוא בכל זאת הספר האחרון של הסדרה, וניקו וויל וריינה קצת מפצים על כל זה. והמאמן הדג'. תמיד אהבתי אותו.