סיפור מחריד ונורא, מהסוג שמותיר את הקורא הלום ומרותק. מן הספרים הבודדים שלא נופל מגדולתם דבר גם בקריאה שניה ועשירית, ועדיין נדמה שהספר קצר מדי...
פלובר מעביר חוויה יצרית, נטורליסטית ורומנטית כאחד ופורש בכל עמוד ועמוד תיאורים מצמררים באמינותם, ועם זאת עמוסים להתפקע בדמיון ובדיה, עד כי יקשה להאמין שהעלילה לא מתוארת על ידי היסטוריון-מצביא בן המאה השלישית לפני הספירה שחזה גופו את המתואר, ויותר מכך, הוסיף משלו פרשנויות רוויות אמונות פגאניות שפסו מן העולם, כעובד אלילים אדוק; כל אחד מכמאתיים-חמישים עמודי הספר מפליא ומסעיר ועשוי ביד אמן יותר, לדוגמא, אם נציין אפוס בן זמננו המתיימר להיות היסטורי-פנטסטי, מכל העונות של "משחקי הכס" גם יחד! בכלל, על אף שהספר הומחז והוסרט, קשה לי לתאר הפקה סינמטית או תיאטרלית שתעביר ולו פסיק ממה שהדפים האלו אוצרים. התרגום הכמעט מטריד במהימנותו (ובארכאיותו הנהדרת, לא פחות) של אריה חשביה הנשכח מוסיף על התחושה שמדובר בסיפור תנ"כי-פנטסטי. אכן, זהו ספר חשוב גם מבחינה דתית-היסטורית-מדעית.
זוהי נובלה מעט פחות ממושלמת בה העלילה והתפאורה מתמזגות בהרמוניה כל כך טבעית שאתה חושב שוודאי פלובר הוציאה תחת השפעת עוועים מטלטלת מכוח טבע איום שמעטים נשארים בשכלם לאחר התנסותם בה. (או שמא, שם ידו על מקור-אגדתי קדום שאינו ידוע לאיש, ורק תרגמו לשפתו!)
לא אלאה אתכם בעלילה על מנת לא לקלקל את ההרפתקאה המעולה - את זה אפשר לקרוא בוויקיפדיה למשל (לא מומלץ לפני השלמת הקריאה, מה גם שכתובים שם דברים תלושים. כן מומלץ - אך בהחלט לא חובה - לקרוא על ההיסטוריה הקרתגנית של המאה השלישית לפנה"ס) - אך בכלליות; מדובר בסיפור אהבים תשוקתי ומיסטי, בניגוד לרצון האדם והאלים, על רקע התמרדות צבא שכירי החרב של העיר קרתחדשתא (קרת חדשה; קרתגו) הדאקדנטית לאחר מלחמת הפונים הראשונה בה נחלה העיר תבוסה לרומים, בין מתוס הברבר הלובּי מנהיג פלנגות שכירים לשַֹלַמבּוֹ בת השופט חמילקרת (הוא אבי חניבעל), הבתולה הקרתגנית. התפאורה היא נאות אפריקה הצפונית בואכה תוניס ומדבריות הציה שמדרומה, בחברה אכזרית ספוגת תרבות-אליל (ערש כל תרבות?) בה צלמים חרצו גורל אדם וחיה.
אמנם כן, עתים נדמה שחלק מהדמויות, לרבות הבתולה-הכוהנת שלמבו בכבודה, שטחיות ועמוסות סטריאוטיפים; שפרטים רבים מדי מעייפים ומסיטים את חוט המחשבה מן העלילה; ושהשמות משונים ובהחלט לא שגורים בפינו - בעקבות כך חלק גדול מהאנשים ימצא את הספר כקשה ומעייף אולי - אך אלו לדעתי לא פוגמים בכלום מההתפעלות ומההנאה מהספר. זוהי תפנית חדה מבובארי, ספרו הקודם המגה-פופולרי (אך ברוח שני הסיפורים התקופתיים בקובץ המאלף "שלושה סיפורים"), ויתאכזבו גם אלו שיבקשו פשפוש פסיכולוגי בלתי נלאה בנפש הדמויות. שוב - הדבר אינו גורע במאום, אף להיפך - גדולתו של הספר היא בכאן, משום הנאמנות לתמה ההיסטורית-תקופתית בעלת האופי הייחודי לה.
לבסוף, כמה שארצה יקשה מאד לשבח יותר מידי את התיאורים המועברים דרך אספקלריה חפה מכל אנכרוניזם שניתנה לפלובר כמתת אל והוא מעביר אותה אלינו ללא כחל ושרק, ובאופן נדיר התרגום הנהדר של חשביה לא גורע ואף מוסיף (כמו נסחף המתרגם ונדבק בגאוניותו של הסופר) על יצירת המופת האיומה והעוצמתית הזו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
