את הספר קראתי בעקבות המלצה של אמיל אז'אר בספר "חרדתו של המלך סולומון". אז'אר העלה על נס את השפה העשירה במילים של פלובר, וכמובן צדק (הגם שמדובר בתרגום).

זהו אתגר לא קטן לקרוא את ספר זה, אך למי שיענה לו מובטחת הנאה מרובה.
זהו אתגר משתי סיבות. ראשית, כיוון שהתרגום העברי של אריה חשביה אמנם עשיר במילים ורהוט, אך גם מעט מיושן. מצד שני, אפשר ללמוד מילים בעברית, אשר כבר לא בשימוש.

שנית, כדאי להכיר את הרקע ההיסטורי. כאן יש גם סיכון. מי שיתפתה לקרוא יותר מדי על הרקע ההיסטורי, עלול לגלות פרטים על סוף העלילה. בקיצור, זה עלול להיות בגדר "ספויילר". זה המקום להוסיף כי כדאי להימנע מקריאת תקציר העלילה בגב הספר.

אמיל אז'אר הפך לאחרונה להיות אחד הסופרים האהובים עלי. ב"חרדתו של המלך סולומון" הוא הלין על כך שיצירות חשובות או אנשים מסוימים נשכחים . "אין דבר קצר יותר מתהילת עולם" נוהג אבי לומר.

מתוך כבוד לאמיל אז'אר, וכדי לעודד קוראים להעלות מתהום הנשייה את "שלמבו" מחד, אך לשמור על מתח בעלילה מאידך, הוספתי לרשימת הביקורת רשימת מונחים היסטוריים. כך יקל על קוראים סקרנים.

ספר מומלץ כי העלילה והרקע ההיסטורי מעניינים. אם נתקעים בקריאה, תמיד אפשר לדלג עמוד קדימה, או לקרוא ברפרוף עד לתפנית.


מונחים היסטוריים מהתקופה:

המלחמה הפונית הראשונה (241-264 לפסה"נ). מלחמה בין קרתגו לרפובליקה הרומית. הראשונה מבין שלושה, במאבק שליטה על אגן הים התיכון.

תנית - אלילה במיתולגיה הפניקית, בת זוגו של בעל-חמון. היא הייתה האלילה הראשית של קרתגו במאות 8-2 לפסה"נ.

בעל חמון – אל פיניקי, הבכיר באלילי קרתגו.

מאתוס (מתוס) - חייל מאזור לוב של ימינו, אשר הנהיג את שכירי החרב במלחמתם בקרתגו בין 240-238 לפסה"נ.

מולך- שם מקראי לאל כנעני, אשר שימש לפולחן ילדים חיים.

נארווס (נר-חאווס) – קצין פרשים נומידי (ממלכה ששכנה באזור לוב-תוניסיה-אלג'יריה של ימינו). לחם במלחמה לצד שכירי החרב, ואחר-כך לצד קרתגו.

ספאנדיוס (אספנדיוס) - עבד ממחוז קאמפניה, שבדרום איטליה, אשר הנהיג יחד עם מאתוס את השכירים במלחמתם בקרתגו.

מלקרת - האל הראשי של העיר הפיניקית צור. פירוש השם הוא מלך העיר (קרת).
עמוד 213, ביקורת על הכהנים.

חמילקרת ברקה (228-270 לפסה"נ) – מדינאי ומצביא קרתגי, אבי המצביא חניבעל.

חנון – אציל עתיר נכסים בקרתגו. הוא היה פרו רומאי, ויריבו של חמילקרת.

GESCO (גרסכן) - מצביא ופוליטיקאי מקרתגו.

אוטיקה – עיר מבצר פינקית באזור תוניסיה – לוב של ימינו.

Hippone (היפו-צריתה) - עיר-מבצר באיזור אלג'יר של ימינו.

ואוו, איך כותבים על ספר כזה?

אז קודם כל, הנה קישור למוזיקת רקע מתאימה- https://www.youtube.com/watch?v=tFofTtUyhG4

שומעים את התופים? עכשיו אפשר לקרוא -

שלמבו (SALAMMBO) הינו רומן היסטורי של גוסטאב פלובר ("מאדאם בוברי") שפורסם ב-1862 ומתאר מאורעות אמיתיים שהתרחשו במאה השלישית לפני הספירה בעיר- המדינה קרתאחדשתא (קרת חדשת = קריה חדשה = "עיר חדשה" ), הלוא היא קרתגו (היום ממוקמת בואכה מפרץ תוניס ), שהוקמה על ידי הפיניקים (נקראו גם פונים), דודינו הכנענים ממוצא שמי שמקורם בסהר הפורה (בעיקר רצועת החורף שבין לטקיה של היום ועד עכו). כלומר הקרתגנים = פונים = כנענים = מבני העמים השמים.

קרתגו הייתה מרכזה של האימפריה הפונית -קרתגנית האדירה שהיוותה במשך שנים רבות את האיום העיקרי על האימפרייה רומית.


הספר מתאר מאורעות שהתרחשו לאחר המלחמה הפונית הראשונה במהלכה נעזרו מצביאי קרתגו בצבא של שכירי חרב ברברים מכל רחבי העולם המוכר על מנת להלחם בצבא רומי.
הסצנה הראשונה נפתחת במשתה משגע של אוכל, שתייה ותענוגות בשרים כאשר צבא השכירים נמצא בתוך קרתגו ומחכה לתשלום שכרו. הבעיה ששועי קרתגו לא ממהרים לשלם והברברים מתחילים להשתולל...המצב מדרדר במהירות למלחמה אדירה בה נכרתות בריתות, ואח"כ נכרתים גם ראשים וגפיים - אלפים ימותו.

הספר עוסק במספר דמויות עיקריות - אספנדיוס, העבד היווני שמנהיג את צבא הברברים ומשמש כמוח והמתכנן הראשי, מתוס - הלוחם הלובי שהינו המנהיג הצבאי של הברברים והוא משמש כמצביא, הוא גם זה שמתאהב בדמות על שמה קרוי הספר - שלמבו, בת קרתגו, כוהנת ובתולה של האלה תנית ובתו של המצביא המהולל של קרתגו - חמילקרת ברקה, אביו של אחד, חניבעל ברקה, הלוא הוא "חניבעל מקרתגו", המצביא המפורסם ביותר של קרתגו, שיוריד את אימפריה הרומית על ברכיה במלחמה הפונית השניה (שמתרחשת עשרות שנים לאחר מאורעות הספר).

במהלך המאורעות בספר, חניבעל הוא בסך הכל ילד והוא מופיע מספר פעמים, בעיקר כאשר אביו בא לבקרו במקום בו הוא מחביאו על מנת להגן עליו, והעלילה עוסקת יותר בשלמבו - אחותו הבכירה ובתאוותו של מאתוס הברברי הלובי כלפיה.

הספר כתוב בשפה ארכאית - תנכית נפלאה, מלאכת מחשבת של אריה חשבייה (אחד המתרגמים האהובים עלי), ויש לו קצב לירי נפלא ואריזה טקסטואלית מינימליסטית שגורמת לו לומר הרבה - במעט מילים.

הנה עוד קטע מוזיקלי - "הקרב של קרתגו" https://www.youtube.com/watch?v=TvIdasjEIG8 (חכו עד 1:10 ותמשיכו לקרוא)

הספר עמוס במעשים ברברים לרוב, נאומים, קרבות, טקטיקות צבאיות מדהימות, תמרונים אדירים שמערבים פרשים ופילים משוריינים שרומסים את כל הנקרה בדרכם, צליבה של בוגדים על חומות העיר - הו, כן ! - ישו לא היה הצלוב הראשון, רק המפורסם ביותר (הצלב, וגם מגן דוויד לצורך העניין, היו קיימים הרבה לפני שהם הפכו לסמלי הדתות המונותאיסטיות) - אכזריות לאין קץ, עינויים, טקסים פגנים מרהיבים ואכזריים , פוליטיקה שמית במיטבה, תאווה ושיגעון.

לספר יש המון מה להציע גם לחובבי היסטוריה, דתות וטקסים פגניים וטופוגרפיה של אגן הים התיכון. לקרתגנים היו חיי חברה ותרבות עשירים וקרתגו היוותה מוקד תרבותי חשוב בזמנו. במהלך המלחמה פונים הקרתגנים לאלים - בעל פעור ובעל זבוב, המולך הנורא חובב קורבן האדם (כן בעיתות מצוקה, כמו מצור ורעב, הקריבו הקרתגנים בני אדם, בעדיפות לילדיהם של שועי העיר...), ותנית אלת הפריון, ששלמבו היא כוהנת שלה.

עוד מאפיין של הכתיבה של פלובר בספר הזה הוא שאין כמעט נימה אישית בספר (ועמד על כך roei בביקורת המדוייקת כל כך שלו על הספר). הכוונה היא שאין כמעט "הלך מחשבה" או "חיבוטי נפש" של הדמויות, אנחנו כמעט לא יודעים מה הם חושבים לעצמם. הם קיימים בתוך הנסיבות ולכן הם עושים.

כשאני חושב על זה עכשיו, הספר כתוב קצת כמו טרגדיה יוונית.


50 העמודים האחרונים מתארים סדרה של קרבות אכזריים במיוחד בין צבאות הברברים וקרתגו עד לסוף, ואין פה סוף טוב מהאגדות.

אכן, הספר לא מתאים לכל אחד אבל אם אהבתם את הביקורת הספר בשבילכם.

תודה מיוחדת ל- roei שכתב ביקורת כל כך מדוייקת ויפה ועשה לי חשק לחפש את הספר. אין שום סיכוי שהייתי "מגלה" אותו בעצמי אם הייתי נתקל בו בחנות ספרים משומשים... השם האניגמטי שלו לא היה אומר לי דבר וכך הייתי מפספס סיפור מיוחד מאוד...

לסיום - הנה קטע מסרט אילם מ-1914 (!!!) שנעשה בהשראת הספר https://www.youtube.com/watch?v=5AGqLgxJIMI

אחח... היסטוריה.

סיפור מחריד ונורא, מהסוג שמותיר את הקורא הלום ומרותק. מן הספרים הבודדים שלא נופל מגדולתם דבר גם בקריאה שניה ועשירית, ועדיין נדמה שהספר קצר מדי...

פלובר מעביר חוויה יצרית, נטורליסטית ורומנטית כאחד ופורש בכל עמוד ועמוד תיאורים מצמררים באמינותם, ועם זאת עמוסים להתפקע בדמיון ובדיה, עד כי יקשה להאמין שהעלילה לא מתוארת על ידי היסטוריון-מצביא בן המאה השלישית לפני הספירה שחזה גופו את המתואר, ויותר מכך, הוסיף משלו פרשנויות רוויות אמונות פגאניות שפסו מן העולם, כעובד אלילים אדוק; כל אחד מכמאתיים-חמישים עמודי הספר מפליא ומסעיר ועשוי ביד אמן יותר, לדוגמא, אם נציין אפוס בן זמננו המתיימר להיות היסטורי-פנטסטי, מכל העונות של "משחקי הכס" גם יחד! בכלל, על אף שהספר הומחז והוסרט, קשה לי לתאר הפקה סינמטית או תיאטרלית שתעביר ולו פסיק ממה שהדפים האלו אוצרים. התרגום הכמעט מטריד במהימנותו (ובארכאיותו הנהדרת, לא פחות) של אריה חשביה הנשכח מוסיף על התחושה שמדובר בסיפור תנ"כי-פנטסטי. אכן, זהו ספר חשוב גם מבחינה דתית-היסטורית-מדעית.

זוהי נובלה מעט פחות ממושלמת בה העלילה והתפאורה מתמזגות בהרמוניה כל כך טבעית שאתה חושב שוודאי פלובר הוציאה תחת השפעת עוועים מטלטלת מכוח טבע איום שמעטים נשארים בשכלם לאחר התנסותם בה. (או שמא, שם ידו על מקור-אגדתי קדום שאינו ידוע לאיש, ורק תרגמו לשפתו!)

לא אלאה אתכם בעלילה על מנת לא לקלקל את ההרפתקאה המעולה - את זה אפשר לקרוא בוויקיפדיה למשל (לא מומלץ לפני השלמת הקריאה, מה גם שכתובים שם דברים תלושים. כן מומלץ - אך בהחלט לא חובה - לקרוא על ההיסטוריה הקרתגנית של המאה השלישית לפנה"ס) - אך בכלליות; מדובר בסיפור אהבים תשוקתי ומיסטי, בניגוד לרצון האדם והאלים, על רקע התמרדות צבא שכירי החרב של העיר קרתחדשתא (קרת חדשה; קרתגו) הדאקדנטית לאחר מלחמת הפונים הראשונה בה נחלה העיר תבוסה לרומים, בין מתוס הברבר הלובּי מנהיג פלנגות שכירים לשַֹלַמבּוֹ בת השופט חמילקרת (הוא אבי חניבעל), הבתולה הקרתגנית. התפאורה היא נאות אפריקה הצפונית בואכה תוניס ומדבריות הציה שמדרומה, בחברה אכזרית ספוגת תרבות-אליל (ערש כל תרבות?) בה צלמים חרצו גורל אדם וחיה.

אמנם כן, עתים נדמה שחלק מהדמויות, לרבות הבתולה-הכוהנת שלמבו בכבודה, שטחיות ועמוסות סטריאוטיפים; שפרטים רבים מדי מעייפים ומסיטים את חוט המחשבה מן העלילה; ושהשמות משונים ובהחלט לא שגורים בפינו - בעקבות כך חלק גדול מהאנשים ימצא את הספר כקשה ומעייף אולי - אך אלו לדעתי לא פוגמים בכלום מההתפעלות ומההנאה מהספר. זוהי תפנית חדה מבובארי, ספרו הקודם המגה-פופולרי (אך ברוח שני הסיפורים התקופתיים בקובץ המאלף "שלושה סיפורים"), ויתאכזבו גם אלו שיבקשו פשפוש פסיכולוגי בלתי נלאה בנפש הדמויות. שוב - הדבר אינו גורע במאום, אף להיפך - גדולתו של הספר היא בכאן, משום הנאמנות לתמה ההיסטורית-תקופתית בעלת האופי הייחודי לה.

לבסוף, כמה שארצה יקשה מאד לשבח יותר מידי את התיאורים המועברים דרך אספקלריה חפה מכל אנכרוניזם שניתנה לפלובר כמתת אל והוא מעביר אותה אלינו ללא כחל ושרק, ובאופן נדיר התרגום הנהדר של חשביה לא גורע ואף מוסיף (כמו נסחף המתרגם ונדבק בגאוניותו של הסופר) על יצירת המופת האיומה והעוצמתית הזו.