ביקורת ספרותית על סלפי אחד יותר מדי מאת דנה אבירם
ספר טוב

---

מפעם לפעם אני שומעת על מגמה פרסומית מתפשטת שייתכן וצריכה להדאיג את הדוגמניות בשכר. חברות מותגים מאתרות את הבנות "הנחשבות" בקבוצות חברתיות שונות ומעניקות להן כל מיני דברים חינמיים כדי שיפרסמו אותם ברשתות החברתיות. כי מי לא תרצה בדיוק כזה, בדיוק את מה שיש ל"נחשבת"?
העלות לחברה היא כמעט אפסית, החשיפה ודאית וממוקדת, ו"הנחשבות" מקבלות כל מיני דברים בחינם, לא כולל שנאת חינם.
win win win situation

לאחר חקירות ורחרוחים מרובים הצלחתי לגלות את האלגוריתם המסובך והסודי שמאתר את "הנחשבות" הנ"ל, וזה הולך כך:
מספר החשבונות הפעילים של האובייקט ברשתות החברתיות בחזקת מספר הלייקים שקיבלו כפול מספר הפוסטים שפרסמו כפול מספר העוקבים חלקי מספר השיתופים כפול מספר הציוצים בחזקת השורש הריבועי של סטיית התקן של האובייקט מ-BMI של אנורקסיה, ומכל זה מוציאים לוג של מספר בקשות החברות הממתינות לאישור. מחלקים את התוצאה שהתקבלה בפאי (דיאטטי) ואם הגימטריה של התוצאה נותנת "שווה", "הורסת", "כוסית על", "מלכת השכבה", "אין דברים כאלה" או "רוצה להיות בר רפאלי כשתהיה גדולה", ווי הב א ווינר!
"טובת לב", "יפה מבפנים" ו"תלמידה מצטיינת שבוכה כשמקבלת 95 במבחנים" היא, לדידן של חברות המותגים, סתם לוזרית.

לכן, כשחיכתה לי בתיבת הדואר הודעה מנומסת עם בקשה מנומסת לקרוא את הספר הזה ולכתוב עליו ביקורת, התחלתי לפנטז שאולי גם אני קצת, טיפ-טיפה "נחשבת". בקטנה. או מיי גאד! שאני אמות!!! שונרא החתול שולטטטטטתתתתת!!!!!!!!!!111

ההודעה המנומסת כללה גם הצעה מנומסת לקבל את הספר, אך אני סירבתי בנימוס כי שונא מתנות יחיה, גם אם זה מוריד משווי השוק הריאלי שלו. לפיכך, אני פטורה מחובת הגילוי הנאות.
אינני מכירה את הסופרת ולא את שולחי ההודעה, לא קיבלתי דבר, לא ביקשתי דבר, לא נתתי דבר ולא לקחתי דבר (בעצם, לקחתי את נאום ה"לא לקחתי/לא קיבלתי/לא נתתי" של אהוד אולמרט) ואת הספר קראתי בספריה.

כשכתבתי קודם לכן על "מגמה פרסומית מתפשטת", זו הייתה בחירה מודעת של מילים שתרמז על הבאות. כי לא רק המגמה מתפשטת, אלא גם גיבורת הספר. טל אבידן היא נערה בת 13 שצילמה את עצמה בסלפי ללא חלק עליון. מכאן, "סלפי אחד יותר מדי".
ולמה היא עשתה את זה? בגלל שרשרת אירועים שתחילתה במעבר של משפחתה ממגורים בבירת הנגב לבירת הכסף: מבסיס חצרים שליד באר שבע לווילה עם חצר ברמת השרון. החוליות שמרכיבות את השרשרת הזו מתוארות בספר בהרחבה, ולטעמי גם באופן מרתק. ואם היה עלי לתת שם לשרשרת (האירועים), הוא היה שאול מספר של גלילה רון פדר עמית - "להיות מקובלת".

טל אבידן היא מה שנקרא, "בת טובים". ילדה טובה מבית טוב. היא תלמידה טובה, חברה טובה, בת טובה, אחות טובה. נשמה טובה. הכל טוב. היא גם ילדה מאוד יפה. מוווושלמת.
אביה הוא מפקד טייסת בבסיס חצרים, אימה מנסה לנווט בין המחויבויות המשפחתיות לבין קריירה אקדמית, יש לה שתי אחיות תאומות מעצבנות (זה קורה גם במשפחות הכי טובות). יש לה הרבה חברים וחברות בצלמה ובדמותה, שלא חברים בפייסבוק, שאין להם סמארטפונים ושלא חוגגים בר/בת מצווש בספא פלצני עם מריחת לקים, פינפון השיער ובניצוח של מפיק/ת אירועים אנדרוגיני, אלא בקומזיץ לילי במדבר וחיפוש אחר עקבות בעלי חיים.
בסיס חצרים שבו היא גדלה והתחנכה הוא מקום פסטורלי, ידידותי, איכותי, ערכי ועם רמת ביטחון אישי כה גבוהה עד כי לא נועלים שם את דלתות הבתים. זה לא רק מלח הארץ, זה מפעלי ים מלח הארץ, בלי שום פלפל, חריף או שום דבר פיקנטי מלמעלה. הכל זורם שם על מי מלוחות.

ילדי חצרים בהשוואה לילדי רמת השרון מצטיירים כמו עכברי שדה אל מול טורפי הג'ונגל. כמו כוחות האור מול כוחות האופל. אפילו שמותיהם מעידים על העולמות השונים שלהם: ארץ ישראל היפה מול הקוסמופוליטיות ההו-כה-סופיסטיקייטד.
ילדי חצרים הם רועי, תמר, ירון. ילדי רמת השרון הם שון, ג'ולי ועדן.
וטל? היא חצויה.

על פי המשנה הסדורה של ג'ולי ועדן ההיררכיה בג'ונגל היא כדלקמן:
החנונים - אלו שלומדים מדעים מורחב, הולכים לתנועות נוער ונשארים בכיתה בהפסקות. צריך להתרחק מהם.
המוזרות - הגותיות שלובשות שחור, מתאפרות בכבדות ומזכירות חברות בכת השטן.
השוות - אם צריך להסביר לך את כנראה לא שייכת לשם, אבל ליתר ביטחון יש גם מבחן התאמה: קבוצת ווטסאפ בשם "שווה או קופה". אם מקבץ התגובות לתמונותייך נראה כך: וואו! מהממת! הורסת! חיים שלי! שיואו! ממי! קוקי! יפה שלי! וצונאמי של מחיאות כפיים מצוירות וסמיילים צהבהבים עוקב אחריהן – את כנראה די שווה או שווה די הרבה. ולאחר שערך השוק שלך הוכרע ונקבע שאת שווה, את חייבת ללבוש מותגים כמו אמריקן איגל, אברקומבי וכאלה, שאותם את צריכה לקנות במסע שופינג בקניון רמת אביב עם החברות השוות שלך ועם החבר החדש הכי טוב שלך ששווה לא פחות: כרטיס האשראי של אמא ואבא. ואת פשוט חייבת שיהיה לך מחליק שיער גם אם השיער שלך הוא חלק קרשים, ואת מוכרחה לקלוט שחצי קוקו מרושל זה סוג של פשע וממש לא כדאי לך להתעסק עם משטרת האופנה. אסור לך להסתכל על בנים בשכבה שלך כי ברור שהם חנונים ותינוקות. מותר, צריך, רצוי ואף חובה להסתכל רק על בנים שגדולים ממך בשנתיים כי ברור שהם ה-חתיכים, ה-שווים וה-הורסים.


להלן שיחה טיפוסית בין טל וג'ולי ברמת השרון, מקבוצת השוות. (עמ' 93-95)
קראו אותה וענו על השאלה בסופה.

-סתומה, איך לא באת אתמול? שון שאל עלייך.
-מה הוא שאל?
-הוא נכנס לבית של עדן עם נדב. אנחנו ישבנו על הספה בסלון, הוא הסתכל עלינו ואז שאל: "איפה החדשה?"
-יואו, איזה באסה.
-אמרתי לו שאת בנבחרת שחייה של רמת השרון ואז נדב ועידו נכנסו לחדר של עידו ופתחו מוזיקה בפול ווליום.
-חבל שלא הייתי.
-טוב, לא נורא, תוכלי לראות אותו בהפסקה. בכל מקרה אני לא אגיע היום לבית הספר, אני חולה.
-מה קרה לך? מי תאכל איתי הבוקר את ארוחת הבוקר?
-עדן. או שתאכלי לבד. בכל מקרה, תודה על ההתעניינות במצבי. אולי אני גוססת? אולי יש לי אבולה? מחלה במצב מתקדם?
-סורי, אחותי. כמו שאני מכירה אותך, סתם לא בא לך לבוא.
-באמת יש לי חום, וחוץ מזה אני מבואסת רצח. נדב לא דיבר איתי מילה אתמול. הוא לא שם עליי, אני אומרת לך.
-טוב, מאמי, אני חייבת להתארגן, אמא שלי תרצח אותי בעוד רגע. אבל תחסרי לי כל כך!!!!

האם השיחה שקראתם היא:
1. שיחת סקייפ לפנות ערב
2. שיחת טלפון אחר הצהריים
3. שיחת ווטסאפ השכם בבוקר
4. שיחת פייסבוק לעת לילה

התשובה הנכונה: 3. שיחת ווטסאפ בבוקר, ממש עם היקיצה.

שתי הערות:
1. ילדות לא כותבות ככה, עם סימני פיסוק, גרשיים ובאריכות כזו, ועוד בשעת בוקר מוקדמת לפני שצריך לצאת לבית הספר.
2. הודעות/התכתבויות ווטסאפ צריכות להופיע בגופן שונה, כולל הסמיילים, כדי לבדל אותן מהסיפור. הן צריכות להיות מעין צילום מסך של השיחה. הספר לוקה בחוסר עקביות בעניין זה.

זהו ספר דיווחי, אינפורמטיבי ומאוד קולח ונגיש, ללא יומרות ספרותיות פומפוזיות ומורכבות. הוא כתוב כיומן של נערה, בלי יותר מדי נצנצים וזיקוקים מלמעלה. אם היו כאלה ביומן המקורי של טל אבידן, הם כנראה התפוגגו בדרכם אל הדפוס.
קראתי אותו במהירות שיא גם בגלל הנגישות שלו, אבל גם בגלל העניין והמתח שיש בו.

מהכריכה האחורית של הספר למדתי שדנה אבירם היא סופרת ילדים ונוער מצליחה למדי, עובדת סוציאלית, בעלת חברת "זהירים ברשת", מרצה ומנחת סדנאות להורים, למורים ולתלמידים בנושא התנהלות ברשת ושהיא אם לשלושה.
לפיכך, אין זה מפתיע שהספר מאוד דידקטי ופדגוגי, אלא שבד בבד הוא גם מאוד נגיש וארצי, ולדעתי קהל היעד שלו יקרא אותו בשקיקה קולחת. הנה דוגמה יפה לדידקטיות הארצית ולפדגוגיות הנגישה:
"אמא אומרת שהפצת שמועה זה כמו לעמוד בראש מגדל גבוה ולפזר שקית מלאה כדורי קלקר קטנים [...] כמו שאי אפשר לאסוף את כדורי הקלקר שנפוצים לכל עבר אחרי שפיזרת אותם, כך אי אפשר לאסוף את השמועה גם אם היא לא נכונה." (עמ' 128)

קולה של הסופרת בוקע מגרונו של רועי, החבר הכי טוב של טל מבסיס חצרים, שם כזכור נמצאים עכברי השדה/כוחות האור. הוא מקשיב, תומך, מעודד ומחזק כאילו היה פסיכולוג טיפולי. הוא לא מבקר, לא שופט ולא מפיל את רוחה. הוא מרצה את משנתו על לחץ חברתי, סיבותיו ותוצאותיו, ומסביר לה, למשל, שאם בבית הספר החדש שלה לא יצליחו להישיר אליה מבט אחרי תקרית הסלפי החושפני והמביך, זה לא בגלל מה שהיא עשתה (צילמה סלפי אחד יותר מדי) אלא בגלל מה שהם עשו (צפו בסלפי אחד יותר מדי).
חותמה הדידקטי של הסופרת ניכר גם בשורה התחתונה של הספר, כי בניגוד להאנה בייקר, הנערה המעצבנת והמתבכיינת של רב המכר "13 סיבות" שבחרה לשים קץ לחייה בגלל בעיות חברתיות, טל אבידן מתגברת על המשבר וממשיכה הלאה, כמו גדולה.

צריך להיות מאוד תמים כדי להאמין שהספר ישים סוף לבריונות ברשת, שהוא ימנע הפצה של תמונות חושפניות, מביכות ופוגעניות בווטסאפ או בכל רשת חברתית אחרת ושהוא יביא את הקץ על עלבונות, חרמות חברתיים והלבנת הפנים, אבל לדעתי הוא עשוי להפחית את מספר הקורבנות.
למה? כי אם זה קרה לילדה-טובה-חצרים טל אבידן, זה יכול לקרות לכל אחת, לכן כדאי מאוד לקרוא את הסיפור שלה.
אבל זו לא גזירת גורל ויש דרכים רבות למנוע את זה. אחת מהן היא קריאת הספר והפנמת המסרים, האזהרות והלקחים שלו. ואם הורים וילדים יכולים לקרוא את הספר ביחד ולדון עליו בפתיחות ובגילוי לב, מה טוב.

מה שכן, סוף סוף שונרא החתול קרא ספר שמתאים לגיל המנטלי של הדמות שלו. קרא ונהנה. ספר חשוב ומומלץ.

נוער, נוער, נוער - לקרוא, לקרוא, לקרוא!

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על סלפי אחד יותר מדי