אלפר כתב שכבוד המשפחה הוא "רומן כואב, רגיש ועמוק, שכתוב בסגנון ספרותי ועדין". אללה יוסתור, רוגל יקירי. "רומן כואב, רגיש ועמוק, שכתוב בסגנון ספרותי ועדין"? אחי, אתה עף על עצמך. זה לא רגיש, זה בוטה. וזו בוטות שלא משרתת שום תכלית. זה רצף תמונות חסרות סדר שמייצגות ערמת פצעים, רשימת כאב שכולה זעקה: "תאהבו אותי! תשימו לב אלי!" וחבל, כי כתיבתך העיתונאית דווקא חדה ונוקבת. אי אפשר לשפוך על הקורא התפרצות הר געש של פצע ממוגל באשדים ובקילוחים - ולצפות שהקורא יעמוד בזה. מה עם קצת עריכה? מה עם עלילה? אני מפחד לחשוב איך רוגל העיתונאי היה קוטל את רוגל הסופר.

כבוד המשפחה

מילה אחת היכולה לתאר את התחושה שלי עם סיום הקריאה : מזעזע ! ועוד כמה מילים : מבחיל, דוחה כואב. ועוד יותר מדויק: מועקה כבדה אפפה אותי בעת הקריאה ובכל זאת קראתי את הספר תוך זמן קצר. אולי יומיים מיום שהגיע הספר לידי.
הסופר בנה דמות של מפסידן (שלבי שמו) מילדות, מגושם ודי דוחה פיזית. הגדל במשפחה מנוכרת ולא תומכת. חווה ילדות קשה ונושא להתעללות כולל בצבא.
הוסיף לזה קורטוב של בחירת התרועעות עם אנשים ובעיקר נשים שמרעילות את חייו ונשמתו, אולי זאת ורסיה אחרת לדמות האם המסרסת, ועובדה ששלבי בעצמו נדבק ברצון הזה לסרס את אשכיו. ההידבקות של שלבי כמו קרציה לדמויות הנשים הרעות והסדיסטיות כולל אמו הורתו במין השלמה עם הגורל לא מובנת לי בעליל. הוא יושב ושותק וסופג את כל העלבונות לתוכו וממשיך לרצות את הסובבים במקום להתנתק מהדמויות המרעילות בחייו הוא מתחבר לנשים שעושות לו רק רע או במקרה הטוב לא מתאימות לו. זוהי התנהגות המשך ליחסה של אמו אליו מילדות כאל ילד שלומיאלי שלא הצליח לרצות אותה אף פעם.
הסופר הוסיף לאישיות של שלבי המפסידן, רצון לאהוב מבלי להיות נאהב ולתת לסביבה לנצל אותו, הוסיף לו מחלות נפש שונות (אני לא ממש יכולה לאבחן ולהגדיר אותן), הלביש על כתפיו ,הרחבות אמנם, ילדים לא שלו, מקום עבודה לא מתאים, שנאה עצמית חזקה עם רצון להציל את הסביבה ומה שקיבלנו בסוף הייתה פצצת זמן מתקתקת שהייתה חסרה רק לחיצה קלה על ההדק. סיפור נוראי. כתוב בשפה פשוטה מאוד, ולפעמים אפילו משעממת מאד, ובכל זאת כפי שמסתכלים על משהו מבחיל בטירוף מבלי יכולת להתנתק ממנו יש בספר משהו המושך את הקורא להמשיך עוד מבלי להניח אותו מהיד.
זהו ספר שדמויותיו סוחבות על גבן ללא רחמים עבר קשה והווה בלתי אפשרי. ומכאן, היחסים בין הדמויות הדי מוזרות ולא "קונבנציונליות" לבין האנטי גיבור שלבי ועד לסוף שגם הוא די לא מתאים לשאר העלילה. מאחר והדמות מתנהלת בהתנהגות בלתי צפויה גם הסוף בלתי צפוי. ואין אקדח במערכה הראשונה.
שתי הערות נוספות לגבי הספר :
א) התמונה היפהפיה ומלאת הרוך והעידון על כריכת הספר אינה תואמת בעליל את העלילה ולא את התוכן הקשה הרווי בתיאורים
מזעזעים על הפרשות גוף והתנהגות ביזארית של דמויותיה.
ב) שמו של הספר "כבוד המשפחה" – אינו מתאים לא לעלילה ולא לדמויות ואין לי מושג קלוש מה הקשר בין השם הנבחר לספר.
המלצות ? אפשר לקרוא אבל לא לצפות לגדולות ונצורות ואגב, לא קראתי ספר אחד של רוגל אלפר.
כך שבאתי לא משוחדת, רק עם רשמים נקיים וטהורים מהקריאה על הספר הנ"ל.

הרבה זמן חשבתי מה לכתוב על הספר הזה, זה ספר מזעזע והזוי אבל מצד שני אי אפשר להניח אותו מהיד, לא יודעת להסביר למה אבל זאת הרגשתי. היתה לי תחושת גועל בקריאה אבל רציתי להמשיך לדעת איך מתמודד הגיבור עם כל הקשיים, ולכן הקריאה לשיקולכם!
הגיבור שמו שלהבת וכינוי "שלבי", בן 40, שוטר ואב לשני ילדים שאותם אימץ (בת אחת מונגולואידית ובן של אקסית שלו). שלבי מתבייש בשמו, הוא אדם הזוי לגמרי, אפילו אולי חולה נפש, אדם מסכן שלא מוצא את מקומו בעולם.
הילדות שלו היתה לא קלה. הוא היה ילד דחוי גם מצד החברה וגם מצד הוריו, חיפש אהבה בכל מחיר. הוא מנסה לחיות חיים רגילים, לאהוב ולהיות נאהב, מנסה למלא את חובותיו למשפחתו אבל משהו עוצר בעדו ומקשה עליו, הוא מיוסר וסובל. הוא מנסה להתמודד עם קשיי היומיום ולהיאחז בחיים אך ממש קשה לו ולכן הוא מתוסכל.
האקסית שלו לא רוצה שיעזוב אותה ומנסה להחזירו אליה. כל הנשים שלו לא מתאימות לו ובכל זאת הוא איתן. אדם חלש שלא מצליח לתפקד כמו גבר. יש לו אובססיות שאחת מהן קשורה לסימפטום גופני שלו שאני ממש נבוכה לכתוב אותו כאן ...
שלהבת מזכיר בספר מספר סרטים ומשלב אותם בחייו, אהבתי מאד את השילוב הזה ובמיוחד את איזכור הסרט שרמז לסוף הסיפור, שהיה דיי צפוי למי שהיכיר את הסרט המדובר.
ההתחלה של הספר היתה לי קשה ולא זורמת, משפטים קצרים אבל בהמשך הכתיבה משתפרת.
קשה לי להמליץ על הספר הזה כי מצד אחד הדמות של שלבי מעוררת סלידה אבל מצד שני הוא מעורר רחמים. אני קראתי כי מאד הסתקרנתי כאשר שמעתי שהמחבר הוא עיתונאי ומבקר טלוויזיה קשוח מאד. וכמו שכבר כתבתי, הקריאה לשיקולכם!

מה קראתי בזה הרגע? ספר רצוף, ללא פרקים שהפסקאות לעיתים מופרדות ע"י כוכביות רק ליצור מין הפרדה בין סיפורים כשבעצם אין שום הפרדה כזו או אחרת... ספר שכולו מונולוג של שלהבת בואיז, גבר, כן כן, גבר ששמו שלהבת מספר את סיפור חייו ובעצם את כל העולה על רוחו.

שלהבת, או שלבי כפי שקוראת לו בת זוגתו השנייה, נולד למשפחה בה האב היה פסיבי והאמא ללא כל ספק לקתה במחלה נפשית כלשהי. בספר מוטחת בפנינו מציאות ילדותו העגומה של שלבי בה הוא היה ילד אובססיבי, דכאוני, חרד ומוכה בעיקר. שלבי מנסה לרצות את האמא – כאן הוא הבסיס לכל דאגותיו. לא פעם אנו מתוודעים לסיפורים בהם ישנה דמות דומיננטית אשר מכה, משפילה ומעליבה דמות חלשה יותר ואילו הדמות החלשה רק מחפשת את הרגע הזה שהדמות החזקה "תמחל" ותתרצה. לא מעט רואים זאת אצל נשים מוכות וילדים להורים מכים. ככה גם שלבי. לא פעם הוא מספר כי האם שולחת יד ואילו הוא רק מחכה להרגיע אותה ולהגיד לה שהכל בסדר.

בעקבות מאורעות ילדותו, שלבי גדל למציאות מורכבת אף יותר. הוא מפתח סימפטומים של מחלות נפשיות ופסיכוטיות בעצמו, הוא אדם דכאוני ובודד במהותו שמנסה להציל ילדה מונגולואידית ואף מאמץ אותה יחד עם ריקי, בת זוגתו הראשונה. לאחר מכן הוא גם מנסה להציל מחיים אומללים ילד נוסף מאימו השתיינית והנרקומנית, אורלי, ע"י כך שהוא עובר לגור עימם תחת אותו בית. גם כאן הוא נכנס שוב למעגל של דיפרסיה, מחלה נפשית ושגעונות – אורלי מזכירה בדיוק את אימו של שלבי – היא משתמשת בשפה גסה ליד שלבי וליד הילד, משתמשת באלימות פיזית כלפי השניים ואף מוסיפה להפליא את פניני לשונה וידיה כלפי פזי, הבת המונגולואידית של שלבי.

החיים הללו רודפים את שלבי – משטף דיבורו ניתן להבין שהשגעונות של האם עברו גם לילד והוא דואג להזכיר לנו באופן מחליא למדי על ה"סימפטום" שלו – על המחלה הפרטית שלו – שלבי לא מפסיק לחשוב על לחתוך את איבר המין שלו לחתיכות. פנטזיה חולנית שמפריע לו בחייו בכל רגע ורגע. שלבי בהחלט גם לא מוכן להיות אבא, אין לו שמץ של מושג כיצד לטפל בילד, בטח כשהילד הוא בעל צרכים מיוחדים, לדוגמא:

" "אבא אני בודדה. אני רוצה נער." אמרה לי פזי. ורציתי להגיד לה – חכי כאן ואני אביא לך נער. או שאולי אני צריך לקחת אותה לנער ליווי ולשלם לו שייגע בה? " (עמוד 128)

האבסורדיות שבסיטואציה ובמחשבה מבהירה לנו כי שלבי עצמו לוקה בסוג מסוים של חוסר בגרות ושל לקות מסויימת במחשבה. וזה חוזר על עצמו עוד ועוד בספר. הסוף המפתיע והלא מפתיע לסירוגין, סוגר לנו את הפינה ומוכיח כי אכן הייתה כאן בעיה.

הספר הזה גרם לי לסלידה ומצד שני לא יכולתי להניחו מהיד. הוא כל כך עמוק ריגשית ונמצא בפאזה אחרת בפסיכולוגיה שקשה שלא לרצות לנתח אותו עוד ועוד. קראתי הרבה ביקורות על הספר, רובן היו לרעה וגזרו על הספר גזר דין של השלכה למחזור ו"חבל על העצים שכרתו בשביל להוציא את הספר הזה" – אני לא חושבת שזה נכון. יש כאן משהו מעבר, יש פה דמויות פסיכוטיות כל כך מעניינות שלצערנו קיימות גם במציאות שלנו שזה יהיה פשע לא להוציא את הבעיות הללו לפומבי אפילו רק כדי ליצור שיח על כך.

נקודה ככה מחוץ לסקירה – הספר נכתב ע"י מבקר הטלוויזיה, רוגל אלפר. מודה באשמה, לא הכרתי אותו לפני כן וטוב שכך, לא אפרסם ברבים את דעותיי על האיש הזה לטובתו האישית (תעשו עליו גוגל ותבינו על איזו אישיות בעייתית אני מדברת) מה שכן אני מודה לעצמי על ההחלטה לא להכיר את הסופר לפני קריאת הספר כי אין ספק שלא הייתי רוצה לגשת לספר שמישהו כזה כתב והנה, הפלא ופלא, עם כמה שאני לא מכבדת את האיש, הספר קיבל ממני ביקורת אובייקטיבית לגמרי ואפילו לטובה. בסופו של דבר, הקריאה היא לשיקולכם.

לקחתי את הספר מהספריה (לא זוכרת מאין בא לי הרעיון הזה), ישבתי לקראו.
אחרי 20-30 עמודים עזבתיו.
התחלה הזויה לגמרי ולא אמינה. גבר ושמו שלהבת?
אמא שעלתה מאנגליה וסובלת מאד מהחום בארץ? וכי מה חשבה שנסעה לנורווגיה?
שליחות לאוסטרליה, מוות טרגי...ילדים מגירושים קודמים המתוסבכים אף הם?
מערכות יחסים פגומות וגבר הסובל בצורה אינפנטילית.נו באמת!
קל מאד להסתתר מאחורי כותרות בומבסטיות של "סאטירה חברתית חריפה" וכדומה.
גם סאטירה, חריפה ככל שתהיה יש דרכים לכתוב ולהביע. היא לא צריכה להיות סיפור לא אמין,
הזוי.ולא תמיד היא חייבת להיות בועטת ודוחה.