“אלפר כתב שכבוד המשפחה הוא "רומן כואב, רגיש ועמוק, שכתוב בסגנון ספרותי ועדין". אללה יוסתור, רוגל יקירי. "רומן כואב, רגיש ועמוק, שכתוב בסגנון ספרותי ועדין"? אחי, אתה עף על עצמך. זה לא רגיש, זה בוטה. וזו בוטות שלא משרתת שום תכלית. זה רצף תמונות חסרות סדר שמייצגות ערמת פצעים, רשימת כאב שכולה זעקה: "תאהבו אותי! תשימו לב אלי!" וחבל, כי כתיבתך העיתונאית דווקא חדה ונוקבת. אי אפשר לשפוך על הקורא התפרצות הר געש של פצע ממוגל באשדים ובקילוחים - ולצפות שהקורא יעמוד בזה. מה עם קצת עריכה? מה עם עלילה? אני מפחד לחשוב איך רוגל העיתונאי היה קוטל את רוגל הסופר.”

“כבוד המשפחה

מילה אחת היכולה לתאר את התחושה שלי עם סיום הקריאה : מזעזע ! ועוד כמה מילים : מבחיל, דוחה כואב. ועוד יותר מדויק: מועקה כבדה אפפה אותי בעת הקריאה ובכל זאת קראתי את הספר תוך זמן קצר. אולי יומיים מיום שהגיע הספר לידי.
הסופר בנה דמות של מפסידן (שלבי שמו) מילדות, מגושם ודי דוחה פיזית. הגדל במשפחה מנוכרת ולא תומכת. חווה ילדות קשה ונושא להתעללות כולל בצבא.
הוסיף לזה קורטוב של בחירת התרועעות עם אנשים ובעיקר נשים שמרעילות את חייו ונשמתו, אולי זאת ורסיה אחרת לדמות האם המסרסת, ועובדה ששלבי בעצמו נדבק ברצון הזה לסרס את אשכיו. ההידבקות של שלבי כמו קרציה לדמויות הנשים הרעות והסדיסטיות כולל אמו הורתו במין השלמה עם הגורל לא מובנת לי בעליל. הוא יושב ושותק וסופג את כל העלבונות לתוכו וממשיך לרצות את הסובבים במקום להתנתק מהדמויות המרעילות בחייו הוא מתחבר לנשים שעושות לו רק רע או במקרה הטוב לא מתאימות לו. זוהי התנהגות המשך ליחסה של אמו אליו מילדות כאל ילד שלומיאלי שלא הצליח לרצות אותה אף פעם.
הסופר הוסיף לאישיות של שלבי המפסידן, רצון לאהוב מבלי להיות נאהב ולתת לסביבה לנצל אותו, הוסיף לו מחלות נפש שונות (אני לא ממש יכולה לאבחן ולהגדיר אותן), הלביש על כתפיו ,הרחבות אמנם, ילדים לא שלו, מקום עבודה לא מתאים, שנאה עצמית חזקה עם רצון להציל את הסביבה ומה שקיבלנו בסוף הייתה פצצת זמן מתקתקת שהייתה חסרה רק לחיצה קלה על ההדק. סיפור נוראי. כתוב בשפה פשוטה מאוד, ולפעמים אפילו משעממת מאד, ובכל זאת כפי שמסתכלים על משהו מבחיל בטירוף מבלי יכולת להתנתק ממנו יש בספר משהו המושך את הקורא להמשיך עוד מבלי להניח אותו מהיד.
זהו ספר שדמויותיו סוחבות על גבן ללא רחמים עבר קשה והווה בלתי אפשרי. ומכאן, היחסים בין הדמויות הדי מוזרות ולא "קונבנציונליות" לבין האנטי גיבור שלבי ועד לסוף שגם הוא די לא מתאים לשאר העלילה. מאחר והדמות מתנהלת בהתנהגות בלתי צפויה גם הסוף בלתי צפוי. ואין אקדח במערכה הראשונה.
שתי הערות נוספות לגבי הספר :
א) התמונה היפהפיה ומלאת הרוך והעידון על כריכת הספר אינה תואמת בעליל את העלילה ולא את התוכן הקשה הרווי בתיאורים
מזעזעים על הפרשות גוף והתנהגות ביזארית של דמויותיה.
ב) שמו של הספר "כבוד המשפחה" – אינו מתאים לא לעלילה ולא לדמויות ואין לי מושג קלוש מה הקשר בין השם הנבחר לספר.
המלצות ? אפשר לקרוא אבל לא לצפות לגדולות ונצורות ואגב, לא קראתי ספר אחד של רוגל אלפר.
כך שבאתי לא משוחדת, רק עם רשמים נקיים וטהורים מהקריאה על הספר הנ"ל.”

“אם לשים לרגע בצד את הפולמוס שמעוררת אישיותו של אלפר כמבקר טלוויזיה, להיפטר מדעות קדומות שעשויות להתעורר עקב משנתו הקפדנית כחף מחנפנות ובוחל באמיתות לא נעימות - תמצאו כי ספרו מטלטל כהוגן, קורא תיגר מטריד ומעורר חלחלה על האתוס הישראלי, דרך נקודת מבט של גבר אבוד ופגום הנושא מטען פסיכולוגי שמשבש דרך חייו, אם בהתנהגותו ואם באינטראקציה הרגשית הבעייתית שלו עם נשותיו וילדיו. הסביבה כמו פלטה אותו החוצה וכל שנותר לו זה למצוא דרכים להתמודד עם מודעות עצמית מעיקה. כמו לקרוא יומן תודעה על החברה המתפוררת שלנו. מרתק.”

“הרבה זמן חשבתי מה לכתוב על הספר הזה, זה ספר מזעזע והזוי אבל מצד שני אי אפשר להניח אותו מהיד, לא יודעת להסביר למה אבל זאת הרגשתי. היתה לי תחושת גועל בקריאה אבל רציתי להמשיך לדעת איך מתמודד הגיבור עם כל הקשיים, ולכן הקריאה לשיקולכם!
הגיבור שמו שלהבת וכינוי "שלבי", בן 40, שוטר ואב לשני ילדים שאותם אימץ (בת אחת מונגולואידית ובן של אקסית שלו). שלבי מתבייש בשמו, הוא אדם הזוי לגמרי, אפילו אולי חולה נפש, אדם מסכן שלא מוצא את מקומו בעולם.
הילדות שלו היתה לא קלה. הוא היה ילד דחוי גם מצד החברה וגם מצד הוריו, חיפש אהבה בכל מחיר. הוא מנסה לחיות חיים רגילים, לאהוב ולהיות נאהב, מנסה למלא את חובותיו למשפחתו אבל משהו עוצר בעדו ומקשה עליו, הוא מיוסר וסובל. הוא מנסה להתמודד עם קשיי היומיום ולהיאחז בחיים אך ממש קשה לו ולכן הוא מתוסכל.
האקסית שלו לא רוצה שיעזוב אותה ומנסה להחזירו אליה. כל הנשים שלו לא מתאימות לו ובכל זאת הוא איתן. אדם חלש שלא מצליח לתפקד כמו גבר. יש לו אובססיות שאחת מהן קשורה לסימפטום גופני שלו שאני ממש נבוכה לכתוב אותו כאן ...
שלהבת מזכיר בספר מספר סרטים ומשלב אותם בחייו, אהבתי מאד את השילוב הזה ובמיוחד את איזכור הסרט שרמז לסוף הסיפור, שהיה דיי צפוי למי שהיכיר את הסרט המדובר.
ההתחלה של הספר היתה לי קשה ולא זורמת, משפטים קצרים אבל בהמשך הכתיבה משתפרת.
קשה לי להמליץ על הספר הזה כי מצד אחד הדמות של שלבי מעוררת סלידה אבל מצד שני הוא מעורר רחמים. אני קראתי כי מאד הסתקרנתי כאשר שמעתי שהמחבר הוא עיתונאי ומבקר טלוויזיה קשוח מאד. וכמו שכבר כתבתי, הקריאה לשיקולכם!”